הנבואה ** התגלות פרק 6

פרק 6

הכאב הפסיק. שמעתי לחשושים מכל צד. לחישות. הרבה לחישות. משהו תופס אותי מאחורה, מסובב אותי אליו.
כשאני מרימה את הראש אני פוגשת בזוג עניים כחולות יפות ופעורות לרווחה.
"ליאם" אני פולטת בהקלה ומחבקת אותו. המגע שלו כל כך חם ומנחם שאני לא רוצה להשתחרר מהידיים שלו.
"מה קרה?" שאלתי אותו. הוא פשוט בהה בי ואז בגב שלי. וחוזר חלילה.
"את יפיפייה" לחש לי באוזן. הבל פיו חם ונעים על עורי החשוף. רגע? עורי החשוף? הסתכלתי על הגופייה הקצרה שלבשתי. השתחררתי ממנו בבהלה.
"מה קורה פה?" לחשתי אליו וניסיתי לחסות את החזה שלי הבד השקוף של הגופייה לא כיסה דבר.
"לאן נעלמה החולצה שלי?" לחשתי אליו. הוא חזר לחיוך המתגרה שלו ונעץ לי מבט בחזה.
"אני מעדיף אותך ככה," לחש לי בחזרה "חבל שאנחנו לא לבד"
ניסיתי לסטור לו אבל הוא ברח. "שאני יניח את ידי עליך, אני ימחק לך את החיוך המעצבן הזה" אמרתי לו וניסיתי לקום.
רק עכשיו שמתי לב. שמתי לב לזוג הכנפיים העצומים שיצאו מאמצע גבי. הם היו כל כך גדולות. וכל כך יפות. שלא האמנתי שהם יוצאות מהגב שלי.
נעמדתי. הסתכלתי מסביבי. הייתי באמצע מעגל של אנשים. וכולם עם עניים פעורות נועצים בי עניים. במוזרה. אני נשבעתי שזה לא יקרה יותר. שאני לא יהיה יותר במרכז צומת הלב.
דמעות נקוו בעיניי.
"לא!!!" צעקתי "אני יהיה ילדה טובה! בבקשה! רק לא לארון!"
צרחתי. לא לארון. בארון יש מפלצות שיוכלו אותי. חושך. אפלה. ואני מאבדת את ההכרה. שוב.

יער. יער ירוק וחי. ציפורים מצייצות. אני הולכת בתוך היער היפה הזה. אני לא רוצה להפסיק ללכת. הכל פה חי כל כך.
אני מסתכלת למעלה. לצמרות העצים שמסתירות את קרני השמש החמה. הייתי רוצה להישאר בעולם הזה לנצח. אני ממשיכה ללכת וללכת שלפתע אני מגיע לנקודה מתה. לקרחת יער שחורה. שכף רגלך לא תיגע בקרקע המקוללת הזאת! שמעתי קול רודה בי. ולפתע מתוך היער יצא נמר לבן. לבן ויפיפייה. "למה?" שאלתי אותו. נראה לה מובן מאליו שהוא מדבר איתה. כאילו זה עניין של מה בכך.
הנמר רק הניד בראשו בצער אני אייני יודע למה הקרקע הזאת קוללה, אך ברגע שחיים טהורים נוגעים בשחור הוא ממית אותם ומתפשט. כמו מחלה שאין לה מרפה. עניו הכחולות של הנמר היו עצובות. הייתי עד להרבה מוות בגלל הקרקע הזאת. מוות שלא כברך הטבע. ואם עוד בעליי חיים אוכלי עשב ימותו. מאזן הכוחות בטבע השתנה. יהיו יותר טורפים מאשר אוכלי עשב והדבר יגרור אחריו חוסר איזון ומוות. הרבה מוות. מוות. איזו מילה קשה וקרה. כבר שמעתי אותה בסיטואציה דומה שאני לא יכולה להיזכר בה כרגע .
"מי גורם לכל החורים השחורים? מי יעשה דבר כזה נורא שיערער את האיזון ויסכן את עתידו של העולם?" היא שאלה את עצמה יותר מאשר את הנמר. היא לא יכלה להבין איך משהו מסוגל לכל כך הרבה רוע. אני איני יודע את התשובה לך. הו, היילו. הנך עדיין כל כך צעירה. ועם זאת כל כך מיוחדת.
אני כל כך מצטער על מה שאני הולך לעשות עכשיו. אל אין לי ברירה. כי בי נשבעתי שלך היילו אני ייתן את הכוח הזה. מאות של שנים אני מחכה לבואך. 'שיער של אש ועניים של להבה' במילים אלו הוא קד לי במלוא גודלו. "אני רוצה לעזור" אמרתי בלהט "בבקשה תן לי לעזור לך לעזור את הבושה והזוהמה הזאת. בבקשה" התמלאתי רצון עז לעזור לנמר היפה הזה רצון כל כך עז שאני בכלל לא חשבתי על מה שאני עושה. וגם לא היה אכפת לי. תתקרבי אליי את כף ידך ותעצמי עניים. הוא ציווה ואני עקבתי. עצמתי את עניי והושטתי לו את כף ידי. והדבר הבא שהרגשתי היה כאב.
כאב מלובן. כאילו שרפו אותי בעודי בחיים.

התעוררתי מהצעקה של עצמי ושפשפתי את ידי הימנית היא כאבה לי כל כך. התנשמתי בכבדות ופתחתי את עניי למשמע שמי.
"היילו, תתעוררי" הוא ליטף את שיערי.
"הראש שלי.." מלמלתי בבלבול. כשלרגע נזכרתי בכל במאורעות שקראו קודם לכן. הזדקפתי. ידיי אוטומטית כיסו את חזי.
"ליאם היה לי עוד חלום" הוא פער את עניו
"על העיטם?" שאל כאילו זה מה שחשב שזה
הנדתי בראשי "על נמר לבן. הוא שרט אותי ביד. אני חושבת"
הוא לקח את גב ידי והסתכל עליה בעניים פעורות.
"זה לא ייתכן" הוא אמר יותר לעצמו מאשר לי.
"מה לא יתכן?" שאלתי בחוסר הבנה. והסתכלתי על ידי ועניי נפערו. על גב ידי נח לו קעקוע של כף רגל של נמר . שחור חזק וברור.
"מה קורה פה?" הכנפיים לא מספיק מוזרות לבן אדם אחד? למה אני זאת שצריכה להיות המופע מוזרויות?
"אני… אני לא יודע.." גמגם ליאם למראה כף ידי. השוק עדיין לא עזב לו את הפרצוף.
"מה לעזאזל?!" שמעתי לפתע קול מעל ראשי. אמא של ליאם.
היא נעצה מבט ביד שלי במשך כמה שניות לפני שדברה שוב.
"אז את באמת היא? אבל אנחנו חשבנו שזה יהיה גבר – גבר גדול ומיומן שידע מה הוא עושה! לא נערה בת עשרה שרק התעוררה.." נראה שהיא דיברה אל עצמה יותר מאשר אלינו.
"מה זה?" נראה שהשוק שלהם דבק בי "מה זה בעצם אומר?"
חרדה עמוקה העיקה עליי. יש לי שתי סימנים מה זה בעצם אומר? חוץ מזה שאני מוזרות אחת גדולה?
נראה שליאם נרגע. הוא הוליך את אמו הצידה ופיתח איתה שיחה בלחש כביכול כדי שאני לא ישמע אבל איך שהוא שמעתי מצוין.
"אז מה את חושבת?"
"היא חייבת להיות האחת, רק לחזקים ביותר יש שני סימנים – ועדיין סימנים של אותו השבט. אף אחד לעולם לא קיבל שני סימנים משני שבטים שונים. הדבר הוזכר בעבר בספרי ההיסטוריה שלנו אבל זקני השבט אמרו שהאדם הזה יהיה גדול וחזק ויציל את כולם, היא נראת לי מאוד חמודה אבל לוחמת? אני בספק"
"אבל היא קיבלה את הסימנים, לא?" היא הסתכל לכיווני. הוצאתי לו לשון – מי הם חושבים שהם? הוא מצדו חייך אליי.
"אני לא יודע מה איתך" הוא דיבר אל אמו "אני סומך על ראשי השבטים ואני סומך על היילו, יש בה משו מיוחד" ברגע ששמעתי את זה הסמקתי עד שורשי נשמתי.
"אני גם סומכת על ראשי השבטים, אבל הם עושים את זה ממש קשה.." היא נאנחה "אבל בלי קשה החיים לא היו מעניינים!"
"היילו!"
"כן אמא של ליאם?" אמרתי במבוכה על כך שאני לא יודעת את שמה.
"כמה לא מנומס מצדי, אני פלורה" היא חייכה אלי חיוך יפה.
"אנחנו צריכים ללמד אותך הרבה מאוד דברים , אבל את כרגע לומדת בשנה השנייה שלך נכון?"
"כן," והוספתי במבוכה "ואז אני רוצה להיות שוטרת"
"באמת?" היא נראתה מופתעת.
"למה את כל כך מופתעת?"
ליאם צחק "אולי בגלל המטר חמישים וחמש שלך?" הציעה מענה בגיחוך. הוא עיצבן אותי, היהירות שלו הוציאה אותי מין הכלים. רציתי להפיל אותו על הגב ולהשאיר אותו בלי מילים. אבל הגוף שלי לא מסוגל למשוך את זה. נכון. אני טובה בספורט. אבל נגד איש החתול השחצן הזה אין לי סיכוי.
לפתע משהו בתוכי נדלק כמו מתג, הסתובבתי לכיוונו של ליאם במהירות כזאת גבוהה שהופתעתי מעצמי. וכמו קסם ליאם מצא את עצמו הפוך על הגב ועניו פעורות בהפתעה.
אין לי מושג מאיפה זה בא. אבל זה שווה את המבט שמרוח לו על הפרצוף.
"מה… איך?" ליאם גמגם לכיווני.
"אני הייתי מבקשת סליחה, אבל זה היה שווה את המבט הזה"
ואני לא יודעת איך פשוט חשבתי על זה אני רוצה שתישאר בלי מילים לשם שינוי וזה קרה."
"אמא את חושבת ש… לא.." ה-לא נאמר ממש כלחישה אבל שמעתי אותו בבירור.
"אני חוששת שזה זה"
"אבל הם ייקחו אותה!! הם יגידו שהם הרכוש שלו!!"
"על מה אתם מדברים??" כבר כמעט צעקתי.
אמא של ליאם צעדה קדימה ואמרה את השורות הבאות:
"והוא אשר יהיה מהיר כמו הרוח
חזק כמו הסוס
עף למרומים כעיטם
נאמן כזאב,
וגמיש כנמר
רק הוא יוכל להציל את ממלכת הטבע" .

היא הפסיקה כדי לקחת נשימה . אבל כבר המשכתי במקומה.
המילים פשוט הופיעו בראש שלי והפה שלי הגה אותם. היה לי חוסר שליטה מוחלט על זה:

"או הוא האחד שימטיר חורבן והרס
ויביא עליה חשכה גמורה
רק הוא המסוגל לשלוט במחשבה ולעשות בה כרצונו
הוא יהיה גואל או משחיט"

אמא של ליאם הביטה בי בהלם מוחלט.
"אבל.. איך?" נשבעת לכם נמאס לי לגרום לכולם להיות בשוק. התחלה זה עוד היה נחמד אבל עברתי את גבול המוזרות ואני כבר על סף שיגעון.
"אני, אני לא יודעת המילים פשוט.. יצאו."