הנבואה ** התגלות פרק 5

פרק 5

תאמינו או לא. זקני השבט היו קבוצה של בני ארבעים או אפילו שלושים וחמש שישבו בתוך משדר שנראה כמו חדר ישיבות גדול.
"היי" נופפתי להם וניסיתי להיכנס לדמות שלי. אדישה לא אכפת לי מכלום אני בשלי.
התגובה שזכיתי לה הייתה קבוצה גדולה של פרצופים זועפים והמהנהנים. עכשיו אני יכולה בהחלט לקרוא להם זקנים. רק מי שחי יותר משמונים שנה מסוגל ליצור כזה פרצוף זועף. אמא של ליאם הציגה אותי, רק עכשיו שמתי לב שאני לא יודעת מה השם שלה.
"זאת היילו, היא משבט המכונפים. היא הוחתמה רק לאחרונה והכוחות שלה עדיין לא התעוררו" כשסיימה את דבריה קדה להם וחזרה לעמוד לצידי. הם התלחששו ביניהם מסתובבים לרגע נועצים בה מבט קר וחוזרים להתלחשש. התמלאתי צמרמורת. על מה לעזאזל הם מתלחששים שם?
אחרי בערך עשר דקות של התלחשויות הדמות הכי זקנה שם קמה לכיווני רק עכשיו יכולתי לראות אותו כמו שצריך. הוא היה זקן יותר מהשאר. השאר הבלונדיני שלו כבר נשזר בפסים עדינים של לבן הפנים שלו התחילו להתקמט באזור במצח והפה. אבל היה בו משהו שונה מהשאר. הוא לא נראה זועף. להפך חיוך מאיר קישט את פניו. הוא נראה בן חמישים, לכל היותר שישים.
הוא קד לי. " שלום היילו, אני ווילור" אמר עדיין מחויך.
חייכתי בחזרה. לא יכולתי שלא, היה לו חיוך מידבק.
"תגידי לי היילו, בזמן האחרון היה לך חלום עם ציפור כלשהי?"
שאל ועניו נצצו בציפייה. עניי נפערו בתדהמה. איך הוא ידע על החלום עם העיטם?
"כ..כן" גמגמתי בלחש. אני לא סיפרתי על החלום לאף אחד.
"איזו סוג של ציפור זאת הייתה?" הוא שאל בשקט. הקול שלו מלטף אותי. מרגיע אותי.
"זה היה עיטם לבן ראש. גדול, יותר גדול ממני" אמרתי ועשיתי פנטומימה של כמה גדול היה העיטם.
כל הראשים הסתובבו לכיווני. עניים נפערו וגם פיות. בין רגע הפך החדר לתוהו ווהו מוחלט.
"את משקרת!" פצחה אישה עם תווי פנים חדים שנראית בת שלושים וחמש. ואחריה הצטרפו אינספור קולות למקלה.
"לא יכול להיות"
"הנבואה מדברת על בן"
"היא ממציאה את זה כדי לקבל כבוד"
אפילו שמעתי "כלבה"
איך הם יכולים לחשוב ככה? התמלאתי ברצון להרביץ למישהו.
רעדתי ממאמץ. למה הם חושבים את עצמם? מי הם בכלל?
"שקט," אמרתי בלחש. אף אחד לא שמע "שקט!!!!" חזרתי בצעקה על המילה. כל העניים הופנו אליי.
"אני לא מבינה אתכם, לא אתכם ולא את העולם שלכם. אין לי סיבה לשקר עם כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ולעשות מקלחת," נעצתי מבט קר באישה שהתחילה את זה "את לא יכולה לקרוא לי שקרנית, כי אין לך איך להוכיח את זה" אמרתי לה ושילבתי ידיים.
"גם לך אין" היא אמרה לי מחייכת חיוך מרושע, כאילו במילים האלו ניצחה בויכוח.
ברגע שהיא אמרה את זה התמלאתי זעם חסר מעצורים. וכאב. כאב. כאב. כאב. לפתע כל האינסטינקטים שלי צעקו לי לצאת החוצה. כל מה שרציתי היה להיות מתחת לשמיים. רצתי משם. עיוורת מרוב כאב. קולות חמים קוראים בשמי. לא עצרתי לרגע.
יצאתי החוצה והמשכתי לרוץ. הרגשתי את הרוח על הפנים שלי. הדמעות שזולגות מהעניים שלי נפגשו עם הרוח וקיררו לי את הפנים. נפלתי קדימה על ברכיי. חיבקתי את עצמי. וצעקתי לשמיים. " אני מקבלת את הכוחות שנתת לי. עיטם ."