הנבואה ** התגלות פרק 4

פרק 4

לא ישנתי בלילה הזה אפילו שנייה אחת. העיקר שסיימתי את השיעורים בכימיה, אני ידחוף אותם לידיים של מיסטר בי ויחייך אליו בניצחון. הוא ממש לא מצפה שאני יגיש לו אותם ומתכנן לתת לי ריתוק רציני. אני מתה לראות את הפרצוף שלו. כנראה שצחקתי בקול כי שמעתי קול בוקע מאחורי.
"מה כל כך מצחיק?" שאלה ג'יי וצחקה איתי ביחד.
"או. היי ג'יי, לא סתם, חשבתי על הפרצוף של מסטר ביי שיגלה שלא יכול לתת לי ריתוק."
היא הסתכלה עליי במבט חסר אמון.
"את עשית שיעורי בית? איזה חג היום תזכירי לי?" אמרה והתחילה לחשוב, כאילו באמת שחכה איזשהו חג חשוב.
"אני באמת עשיתי שיעורי בית, ועוד אחרי כל האקשן שהיה לי אתמול בלילה מגיע לי שאפו!"
הידיים שלי קפצו מעצמם וכיסו את פי. מה לעזאזל אני חושבת שאני עושה? למה אני גורמת לה להיות מעוניינת במה שקרה אתמול. אני לא יכולה לספר לה. אני לא יספר לה.
"מה קרה אתמול בלילה?" היא שאלה כמצופה.
"לא קרה כלום" ניסיתי להישמע אדישה. "אני וקייט רבנו על שטויות כרגיל.." אמרתי וביטלתי את סקרנותה בהינף יד. שנאתי לשקר לה. שנאתי לשקר בכללי. אבל אני חייבת.
"אם את אומרת" אמרה ונאנחה "עד שחשבתי שיהיה לנו קצת אקשן. הייל, אכזבת" לי בהחלט מחכה אקשן אחרי בית ספר ואני מקווה שזה יהיה הכי הרבה אקשן שאני יקבל עד סוף השנה. אני אומנם ספורטיבית ותחרותית אבל הכל בטוב טעם.
אין לי כל כוונה להיכנס לסיפור שיהיה לי ממש קשה לצאת ממנו, וכל הסיפור עם האוזניים והזנב ממש מוצא אותי מדעתי, עדיף לי לא להיכנס לזה.
"היילו!" שמעתי את ג'יי צועקת
"אה? מה?"
"אני קוראת לך כבר שעה, על מה לעזאזל את חושבת כל כך חזק?" היא הסתכלה עליי במבט יוקד, מנסה להוציא ממני תשובה בכוח. אבל כעבור רגע המבט שלה התרכך "זה בגלל מה שקרה אתמול עם קייט אה?" היא שאלה. כן אם היו קוראים לליאם קייט. לא עניתי, לא רציתי לשקר לה. זה סוג של מוטו 'אם אתה לא יכול להגיד לא, אל תגיד כלום'. כמובן שלא לא בא בחשבון, אז שתקתי וכצפוי היא המשיכה "אני לא יודעת על מה רבתם," הקול שלה נטף אמפתיה, והתחלתי להרגיש ייסורי מצפון. "אני בטוחה שבכל הסתדר בסוף, כמו תמיד לא?"
"כן, כמו תמיד" הלוואי שזה הסתדר, כמו תמיד.

עוד חמש דקות נגמר השיעור האחרון, כצפוי הפרצוף של מיסטר ביי עשה לי את כל היום, הוא היה פשוט בשוק, וזה היה כל כך מצחיק עד שאני לא היחידה שצחקה הפעם בקול. אבל בעוד חמש דקות, אני צריכה לפגוש את ליאם החתול. אני לא מאמינה שזה אמיתי, איך יכול להיות שזה קיים? דברים כאלה יש רק בסרטים לא? הכנתי רשימה ארוכה של שאלות דומות לאלה וברגע שאני יראה אותו אני ימטיר אותם עליו, וידרוש תשובה.
צלצול. אני קמה מהכיסא וטסה ללוקר, למה אני רצה? שהחצוף יחכה! יש לי את כל היום. ובמשפט הזה עברתי ממצב ריצה למצב הליכה, או ליתר נכון זחילה. עד שהגעתי ללוקר עברו עוד עשר דקות, ועד שיצאתי לכיוון היציאה האחורית עברו עוד עשר. אנחנו נפגשים בחורשה שנמצאת ממש מאחורי בית הספר שלי. המקום הכי יפה בסביבה אם תשאלו אותי, המקום הזה מוכיח שיש חיים מסביב כל הכלום הזה. נקודה ירוקה מאירה בים של אפור מצחין.
כשהגעתי לחורשה הוא היה שם. כמו שהבטיח. אבל הוא לא הסתכל לכיווני. מחשבה שטנית עלתה במוחי, בואו נבהיל אותו! אני אוהבת להבהיל אנשים ולראות את ההבעות פנים להם כשהם נבהלים, טיפה ילדותי אבל זה ממש כיף.
התקדמתי לאט מנסה לא לדרוך על שום ענף, מתקרבת, מתקרבת ו.. בדיוק שאני באה לצעוק את ה'בו' הכי חזק שלי אני קולטת שהוא ישן. הוא היה כל כך יפה שהפסקתי לנשום. עכשיו שהעניים שלו סגורות רואים את הריסים. ריסים ארוכים ושחורים. הוא מהמם, אין פלא שמלא בנות דלוקות עליו, זה כמו להסתכל על מלאך ישן. כבר כאב לי להעיר אותו, אני לא יפריע לו אני ילך נפגיז אותו בשאלות בפעם אחרת. בדיוק שבאתי להסתובב וללכת הוא תפס לי את היד ומשך אותי אליו.
"רציתי לראות אם תעירי אותי בנשיקה" הוא לחש לי באוזן. כל כך קרוב שיכלתי להרגיש את הבל פיו.
"לנשק חתולים זה מגעיל" ניסיתי להישאר רגועה. "אני לא רוצה לתפוש איזשהו חיידק של אנשי חתול שחצנים ושוויצרים" התרחקתי ממנו. הוא התחיל במשחק הזה. בעיה שלו. "אז את לא רוצה לנשק אותי" הוא באמת נשמע מופתע. ההורים שלו לא למדו אותו שנשיקה שמאחוריה אין כל אהבה לא שווה כלום?
"כן" הסכמתי למה שהוא אמר. "אני לא מאמינה בנשיקה שאין מאחוריה שום רגש" רגש עדיף מאהבה, אהבה זה נשמע כל כך.. בוגר?
"אבל יש הרבה סוגם של רגשות" אוף אי אפשר להסתיר מהבן אדם הזה כלום?
"טוב די!" ניסיתי להעביר נושא בכוח בתקווה שילך לי "אתה לא פה בשביל לדבר איתי על נשיקות! אתה פה בשביל להסביר לי איך לעזאזל אתמול בלילה צמחו לך אוזניים וזנב!" בהחלט נשמעתי רצינית. כל הכבד לי.
"טוב, טוב, אין כל צורך להתעצבן, אני סתם השתעשעתי איתך"
הוא קם מהבול עץ שעליו נשען וניער את בגדיו. בגדים רגילים. הוא לא היה היום בבית ספר? הוא חיכה לה כאן מהבוקר?
"למה לא היית בבית ספר?" היא הייתה חייבת לדעת.
"אז את דואגת לי זה העניין?" חיוך מתגרה עלה על פניו.
"לא, אני לא רוצה שבגללי תפסיד בית ספר" סובבתי אליו את גבי.
"אז את דואגת לי!" הפעם שמעתי אותו מחייך. העצבים שלי מתחילים לבעבע. תירגעי היילו, הכל בסדר. הסתובבתי אליו
ונתתי לו את ה מבט "אתה תתחיל לדבר לעניין או שאני ילך ולא יחזור, אני לא יודעת למה חשוב לך בכלל להסביר לי את כל הבולשיט הזה.." פתאום תקפו אותי כאבים. כאב. כאב. כאב. הדבר היחיד שהרגשתי היה כאב. צעקה שלי?
"היילו?" מלמול. קול חם שנשמע מודאג. "וויל, בוא לכאן כעשיו כן אני איתה, הכוחות שלה מתעוררים.., כן אני מחכה בשער…," אלה המילים האחרונות ששמעתי לפני שאיבדתי את ההכרה.

אני על מיטה. זאת המחשבה הראשונה שעלתה למוחי. מיטה נוחה מאוד. פקחתי עניים. הייתי בחדר כחול, היה סקטבורד על הרצפה ועל הכיר היו תלויות שלוש גיטרות מסוגים שונים. לסדינים היה ריח נעים מאוד. אפטרשייב, נעים וממכר יכולתי לשכב פה כל היום. אבל אני חייבת לקום. אני לא יודעת כמה זמן אני פה וקייט בטח דואגת לי מאוד.
"אחח.." נפלט לי מהפה כשניסיתי לקום.
"את צריכה לשכב" שמעתי קול נשי רודה בי לחזור לשכב.
אימצתי את ראשי וסובבתי אותו לכיוון שממנו בקע הקול.
אישה, לא, נערה יפה מאוד. אחותו של ליאם? יש להם אותם תווי פנים והיא צעירה מידיי כדי להיות אמא שלו.
"את אחותו של ליאם?" העזתי לשאול. היא צחקה צחוק מלאכי. לפתע הדבר היחיד שרציתי לגרום לאישה נערה הזאת היה אושר.
"אני אמא שלו," חייכה אליי חיוך מהמם "הוא מאוד דואג לשלומך" היא אמרה, עדיין מחויכת. היא אמא? היא נראת מקסימום בת עשרים וחמש. איך היא יכולה להיות אמא למשהו בן שמונה עשרה? החלטתי לשמור את כל השאלות שלי לאחר כך.
"אני בסדר" אמרתי וביטלתי את הדאגה שאלה בחיוך "זה כבר נהייה רגיל אצלי בשבוע האחרון.." הרהרתי לרגע בדברי. זה התחיל מיד אחרי החלום עם העיטם.
"אני חייבת לך קצת הסברים.." היא התיישבה על קצה המיטה. "כשליאם בא אלינו ואמר לנו שהוא מצא משהי משבט המכונפים שעדיין לא נשבע אמונים, לא כל כך האמנו לו.." היא חייכה חיוך מתנצל. "עד שאתמול הוא התקשר אל וויל, אחי ואמר לו שאת איבדת את ההכרה מרוב כאב," ענייה התמלאו שוב בדאגה. "אני הייתי באמצע כיתת לימוד כשראיתי אל ליאם מכניס אותך דרך השער.." היא הפסיקה לדבר כששמה לב שאיבדתי אותה לגמרי.
"איך אני מבזבזת ככה את הזמן," היא חייכה בהתנצלות. "זקני השבט רוצים לדבר איתך. אל תדאגי הכל יהיה בסדר הם לא כל כך רעים." זקני השבט? אני לא יודעת מה איתם. אבל כשאני שומעת את המילה זקן אני מקבלת צמרמורת. אני מדמיינת אנשים נמוכים מקומטים עם הבעת זעף תמידית שלא מחייכים אף פעם. לא הייתי רוצה להפגש עם קבוצה שלמה שלהם. זה מפחיד אותי. אבל אני חייבת להיות חזקה.
"בסדר" נשמתי נשימה עמוקה "קחי אותי לזקני השבט."