הנבואה ** התגלות פרק 3

פרק 3

היילו, אמרתי לעצמי, תחשבי טוב, תחשבי רגוע, הכל בסדר… אוף ברבק כל לא בסדר!!
"מי לעזאזל אתה חושב שאתה??" צעקתי על הילד היפה ששכב במיטה שלי "ממתי אנשים באים לאנשים אחרים שהם לא מכירים ושוכבים להם במיטות ונוגעים להם בדברים!!"
"אתם האנשים היפים בטוחים שמותר לכן הכל!! אבל תן לי לחדש לך! אני לא מסכימה גם לאנשים יפים לשכב לי על המיטה ולהיכנס לי לבית לפני שאני נמצאת בו וללא אישור!!"
התחתי בו כמה קללות עסיסיות, לקחתי אויר ואני די בטוחה שהייתי אדומה מעצבים.
כמעט בעטתי בו כשראיתי חיוך עולה לו על השפתיים "את חושבת שאני יפה?" הוא שאל בקול עמוק וסקסי שנהייתי עוד יותר אדומה. "אתה רוצה מכות בכוח?" שאלתי בעודי מפוקקת את אצבעותיי, עוד התחכמות אחת ואני גורמת לשפתיים היפות שלו לדמם.
"לא, אני סתם צוחק, ואת צודקת אני בהחלט חייב לך הסברים" אמר ונגע בשיער הגולש והשחור שלו. "אתה יודע מה?" אמרתי עצבנית מהרוגע שלו " אני עצבנית מסריחה ומתה למקלחת, כואב לי הראש ואני רעבה" הפסקתי כדי לקחת אויר " אני הולכת להתקלח, לאכול, ולקחת אקמול" עוד נשימה " ורק כשאני יעשה את כל אלה ואתה עדיין תהיה פה, רק אז אני ייתן לך להסביר לי מה אתה עושה פה" בלי לחכות לתשובה הלכתי בהפגנתיות לכיוון המקלחת…
מקלחת חמה נעימה, המים שוטפים את כל הדאגות שלי אין לי דאגות, מים חמים ונעימים שלא בא לי לחזור לחדר, שמה יש לי דאגות. זרם מה מזכיר לי זרם? נכון החלום המוזר העיטם, הדמעות שלו, הגב שלי, כאב. סגרתי את המים, התלבשתי יצאתי מהמלחת ישר למטבח לקחת אוכל כי עדיין הייתי רעבה, חטפתי מהמקרר מעדן ועליתי לחדר. כשהגעתי לחדר, עצרתי ולקחתי נשימה. קייט אמורה לבוא הביתה בכל רגע. או קיי בלי מחשבות מדאיגות, עכשיו צריך להתמודד עם המטרד שיושב לי בחדר. עוד נשימה, ו.. פתחתי את הדלת בתנופה. הפתעה באמת, החדר ריק, וואו מזל, אם קייט הייתה פה איך הייתי מסבירה לה למה יש לי "אורח" בחדר בזמן שאני מקורקעת. זה חסך לי הרבה מאמץ. בדיוק שבאתי לצאת מהחדר התנגשתי, שוב, בגוש גבוה ושרירי, מין הסתם לא קייט. "ליאם!!" צעקתי בעצבים מעורבים בהפתעה. "הייתי בטוחה שהלכת" מדגישה את האכזבה שבקולי.
"וואו כמה שאת שמחה לראות אותי" אמר בציניות מוגזמת. "לא רק הלכתי לשירותים, אה ודרך אגב, נגמר לכם הנייר"
מה אכפת לי מהנייר המטומטם! קייט אמורה להגיע והוא עומד מולי, כלו קורן רוגע.
"כנס לחדר, עכשיו" פקדתי עליו, מתאפקת שלא לדחוף אותו. סגרתי את אחרינו הדלת ולקחתי נשימה. תרגעי. פקדתי על עצמי. אין סיבה להילחץ. הסתובבתי והלכתי לכיוון הכיסא מתעלמת ממנו לחלוטין. התיישבתי.
"אוקיי" הסתובבתי לכיוונו , "עכשיו תספר לי, לאט ובזהירות מה לעזאזל אתה עושה לי בבית" אמרתי בטון הכי רגוע שגייסתי. הוא מצדו חייך, נראה משועשע ומשך את הזמן. "למה?" הרהר בשאלה "יש לי הרבה סיבות, רוצה לשמוע את כולם?" חייך חיוך מתגרה.
"היילו אני בבית" שמעתי את קולה של קייט בוקע מהקומה התחתונה. ובשנייה הזאתי, איבדתי את זה לגמרי. "אתה," הצבעתי עליו מתאפקת לא להרים את קולי " לתוך הארון. עכשיו" הוא הסתכל עלי בהפתעה והניד בראשו "אין מצב." הוא הניד בראשו. הוא לא מבין עם מי הוא מתעסק פה, דפקתי לו מבט, את ה מבט , שג'סיקה אומרת שגורם לה צמרמורת כל זמן שאני נותנת לה אותו ו"מבריח בנים", אין לי מה להפסיד. כמובן גם זה לא עבד, פשוט קמתי אליו משכתי בחולצה שלו הכי חזק שיכולתי, לתדהמתי הרבה, הוא זז, ודחפתי אותו לארון מסמנת לו בלי מילים "אתה פותח ת'פה, אתה מת". בלי לחכות לתגובה סגרתי עליו את הארון.
בינתיים קייט דפקה על הדלת של החדר שלי בתוקף "היילו? מה את עושה שם? ולמה החדר נעול?" נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי לה את הדלת " אה, הוא היה נעול מתוך הרגל, התלבשתי.." אמרתי בהתנצלות. "אכלת בחוץ?"
שאלתי כבדרך אגב, מתה להעביר נושא. " כן" ענתה לי קייט "והבאתי לך פיצה" אמרה בחיוך. "יש, תודה" אמרתי ונשקתי לה בלחי.
ירדתי למטבח לקחת אוכל, גוועתי. לפתע עלתה למוחי המחשבה שאולי גם הוא רעב. באמת גרמתי לו לחכות בחדר כבר הרבה זמן. לקחתי עוד שני משולשים המפיצה ועליתי בריצה לחדר.
"אני עושה שיעורים" צעקתי לקייט "אם את צריכה משהו, תגידי לי". נעלתי אחרי את הדלת.
"אתה יכול צאת" אמרתי לליאם. הוא נראה לא שמע או שממש נחמד לו שם. "ליאם!!" צעקתי בלחש ופתחתי את דלת הארון.
הוא עמד מאוד קרוב לדלת. כל כך קרוב שכשפתחתי אותי היינו כמעט צמודים. הוא מסתכל עליי מלמעלה במבט מתגרה, " את תגרמי לי לחכות עוד הרבה?" הוא רחרח אותי. באמת רחרח אותי. כאילו עם האף והכל, התאבנתי ונהיתי אדומה מעצבים וממבוכה. כשלפתע הוא צעק " הבאת לי פיצה!!" בהתלהבות כזאת שקצת ריחמתי עליו. הוא באמת היה רעב. באותו הרגע יכולתי להישבע שהוא נראה כמו ילד קטן.
שיחקתי במשחק "כן, אבל זה רק אם תתנהג יפה, ותספר לי מה לכל הרוחות את עושה פה – בפעם האלף" אמרתי בחיוך. המבט שלו נהייה רציני "את צודקת." הוא אמר "אני פה כי אני חש ממך כוח טבעי כל שהוא," אמר ורחרח אותה שוב "אבל אני לא בטוח איזה" אמר והירהר בדבריו. "אולי את יכולה להאיר את עיניי?" חייך את חיוכו.
כל זמן שהוא דיבר מצמצתי כמו מטומטמת. אני לא מבינה בכלל על מה הוא מדבר? כוח טבעי? מה זה אומר לעזאזל? "אני לא יודעת על מה אתה מדבר, כשתפסיק לבלבל את המוח ותתחיל להיות רציני תחזור אליי. וזה," אמרתי והצבעתי עליו "כבר נהייה ממש מעצבן" נשימה.
"אז אם סיימת להתעסק לי עם השכל, אתה מוזמן לעזוב" אמרתי והצבעתי לכיוון החלון, כי משם הוא בטח הגיע, נתעלם מהעובדה שהחדר שלי נמצא בקומה השנייה. "נו, אל תהיי כזאת, את יכולה לספר לי, איזה שבט את בכלל? הזוחלים? הזאביים? אולי אפילו הייתי נותן לך המכונפים?" ברגע שהוא אמר את המילה מכונפים העניים שלי נפערו בהפתעה. על מה לכל הרוחות הוא מדבר ולמה זה נשמע לי כל כך מוכר? "פגעתי בול! המכונפים!" הוא אמר ונשמע דיי מרוצה מהניחוש שלו. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר, " נשמעתי דיי נסערת, יופי "קח את עצמיך ואת בלבולי המוח שלך ותעוף לי מהחדר! נגמרת לי הסבלנות. אין לי כוח לכלום ומה שאני רוצה זה לגמור את שיעורי הבית שלי לאכול ולישון." אמרתי לו בעדינות וקיוויתי שאני נשמעת עייפה.
-דפיקה בדלת- קייט " היילו הכל בסדר? שמעתי אותך צועקת" הצבעתי על הארון וסימנתי לו "כנס. עכשיו" לתדהמתי הוא ציית.
פתחתי את הדלת "כן אני מצטערת, דיברתי עם ג'יי בפלאפון וטיפה נסחפתי" אמרתי וחייכתי בהתנצלות, מקווה שתבלע את השקר, אני שונאת לשקר לה, אבל אין לי כל כך ברירה. למזלי היא האמינה מייד "בסדר" אמרה וחייכה "אבל תנסי להיות בשקט, אני מנסה למלא דוח חשוב"
"אין בעיה" אמרתי וחייכתי. קייט חזרה לדוח שלה.

כאילו פתחתי פה לשטן, ג'סיקה החליטה להתקשר, תזמון מושלם.
"הלו" עניתי בקול הכי אדיש שיכולתי לגייס.
"הייל?" ג'סיקה אמרה מהקו השני.
"מה קורה?" שאלתי והלכתי לכיוון הארון, הוא יכול לצאת לעת עתה כל עוד יהיה בשקט. פתחתי לו את הארון וסימנתי לו להיות בשקט. הוא הנהן.
"הייל? את מקשיבה לי?" היא נשמעת חסרת סבלנות, אפילו יותר מבדרך כלל.
"כן, כן אני איתך" אמרתי, למרות שבכלל לא הייתי איתה
"נו אז מה את אומרת, לדבר איתו או לא לדבר איתו?" היא שאלה.
"מה? עם מי?" שאלתי, בהתנצלות על חוסר ההקשבה.
"נו, מה את עושה ממני צחוק? עם ליאם! החלטתי שהימים של ה"רק לבהות" נגמרו! ממחר אני גם פועלת!" סימן שאלה גדול הופיע לי בראש.
"תדברי איתו על מה?"
"יואו, בטוח שאת איתי?" שאלה בלי לחכות לתשובה "סתם שיחת הכירות, אני לא מתכוונת להצהיר לו על אהבתי הנצחית, עדיין לא" היא אמרה ואני צחקתי בקול.
"כשהשלב הזה יגיע אני בטוחה שליאם לא יוכל לסרב" אמרתי עדיין צוחקת.
"טוב ג'יי אני חייבת לעוף אני צריכה לסיים את השיעורים של מיסטר ביי, אני יפגוש איתך מחר בשער"
"טוב," היא אמרה "אנחנו נמשיך את השיחה הזאת מחר, לילה טוב הייל" היא בירכה אותי.
"לילה טוב, ג'יי" ברכתי אותה בחזרה וניתקתי את השיחה.
"שחכת ממני לגמרי, אה?" הסתובבתי במהירות ואני בטוחה שהפרצוף שלי הסגיר שאכן שכחתי שהוא נמצא כי הוא צחק.
"אל תדאגי, אני לא יספר לאף אחד שאת מדברת עליי עם חברה שלך, סודך שמור עימי" הוא חייך חיוך שבע רצון.
לא ידעתי מה להגיד, באמת הסגרתי יותר מידיי מידע. ניסיתי להעביר נושא.
"אתה רוצה לספר לי על מה לעזאזל דיברת מקודם?" יותר ציוויתי עליו שיענה מאשר שאלתי אותו.
"אני לא מבין למה את משחקת אותה, נערה בגילך כבר הייתה צריכה להישבע אמונים. ואם האורה שיוצאת ממך הייתי אומר שאת ממש חזקה" אמר כבדרך אגב "אל תדאגי אני לא בן אנוש רגיל אני משבט החתוליים" אמר והרים את החולצה שלו "מה אתה עושה? "שאלתי אותו בבעתה. הוא הסתכל עליי בחיוך, "אני רק מראה לך את הקעקוע שלי, מה את נלחצת?"
"למה שאני ירצה לראות קעקוע מטומטם?" שאלתי אותו וראיתי אותו מחזיר את החולצה למקומה. רק אז שמתי לב שהפסקתי לנשום, הרשתי לעצמי להמשיך לנשום.
ברגע שאמרתי את המילים 'קעקוע מטומטם' על הפרצוף שלו נמרחה הבעה של הלם מוחלט.
"את באמת לא יודעת.." הוא אמר את זה לאט, כאילו התקשה להבין מה הוא בעצם אומר.
"בוקר טוב, באמת. ישנת טוב יקירי?" אמרתי בציניות.
ההבעה שלו נהיתה רצינית פתאום "אני צריך ללכת. בואי מחר לחורשה שמאחורי בית הספר שלך ,אחרי הלימודים כשתגיעי אני כבר יחכה לך שם" מרגע שהוא סיים להגיד את זה קרה דבר קסום.
הוא התמלא באור כחול מסנוור. לא יכולתי להסתכל, עצמתי את עניי בחוזקה וכשפתחתי אותם, חטפתי את ההלם של החיים, זוג אוזני חתול עצומות הופיעו לו על הראש, שחורות כמו השיער שלו, וזנב ארוך ושחור. כשראה את השוק שמרוח לי על הפרצוף אמר לי ברוך " אני יסביר את הכל מחר, מבטיח" ובמילים אלה יצא למרפסת של החדר שלי קפץ ממנה, ונבלע לתוך הצללים.