הנבואה ** התגלות פרק 2

פרק 2

"אני מצטער" הוא אומר והחיוך עדיין תלוי לו על הפנים "הייתי שקוע במחשבות ולא שמתי לב לאן אני הולך" אני עדיין שקועה בתוך העניים שלו (מדהים כמה זמן הוא לא מצמץ) לפתע מוצאת את עצמי נבוכה "סליחה, אני הייתי שקועה כל כך בלא לאחר שלא שמתי לב מה קורה סביבי" למה אני מתנצלת? הריי הוא לא צריך להיות פה בכלל. ובגללו כל היום שלי נהרס. מהר מאוד אני מוצאת שהמבוכה שלי הפכה לכעס.
"למה אני מתנצלת? אתה אשם!! אתה בכלל לא צריך להיות פה!" הבעה של הפתעה חולפת לו לשבריר שנייה בעניים. ונעלמת.
"את צודקת, אני מתחיל ללמוד פה רק בעוד שבועיים. אבל באתי לסדר את התשלום הסופי" רמת הסבלנות שלו מדהימה אותי אני מזמן (!!) הייתי עוברת לשלב של הקללות.
"אוי" הוא אומר " איפה הנימוסים שלי? היי אני ליאם פייק" אמרנו ביחד את השם שלו.
הוא לא נראה מופתע מזה שאני יודעת מי הוא. כמו שאמרתי כל המהממים-חתיכים-הורסים הם שוויצרים. ואני עוד יותר מתעצבנת. אני באה להסתובב וללכת לכיוון הכיתה בלי להגיד שלום.
"חכי" הוא אומר "לפחות תתני לי לסדר את הבלגן שעשיתי, תני לי לדבר עם המורה שלך, אני בטוח שהיא תבין."
אני מסתובבת וכשהוא רואה את השוק שמרוח לי על הפרצוף הוא צוחק "נו אין מצב שהיא עד כידי כך נוראה, נכון?"
"אתה לא יודע על מה אתה מדבר" אני אומרת ואוטומטית עולה לי חיוך על הפנים.
הלכנו לכיוון הכיתה. לאט לאט התחלתי להרגיש לא נעים.
"תקשיב.. באמת שאתה לא חייב לעשות את זה.." אמרתי וגוון של ורוד עמוק צובע את לחיי. "שטויות" הוא אמר בחיוך "אולי אני לא חייב אבל אני רוצה"
"לא!" אני יכולה להסתדר בעצמי! מי הוא חושב שהוא. שוביניסט.
"תקשיב, אני לא צריכה את העזרה שלך, אבל תודה בכל מקרה" הסתובבתי ונכנסתי לכיתה. זה מה שחסר לי צומת לב מיותרת.
תוך שנייה כל המבטים מופנים אליי והגוון הוורוד שתפס את פניי קודם נהיה מהר מאוד אדום עגבנייה.
המורה כצפוי רשמה לי ריתוק למחר אחרי הלימודים..
כשהשיעור נגמר. רצתי ללוקר שלי כדי שאני לא יאחר לאוטובוס. כשהגעתי ללוקר התבלבלו לי המספרים. אני צריכה להגיע למזכירה. תוך כדי ריצה למשרד של המזכירה תקפו אותי בהפתעה כאבי בטן חזקים מאוד. נפלתי ואיבדתי את ההכרה.
"הראש שלי" המהמתי בשקט.
"ששש.." מישהו מדבר מעליי "הכל יהיה בסדר הייל, אני פה לידך" שמעתי את ג'סיקה אומרת, ומרימה את ידה כדי לאחוז בידי.
"מה קרה?" שאלתי מנסה להיזכר מה הדבר האחרון שעשיתי.
"אמרו לי שמישו הביא אותך הנה כי התעלפת, בהתחלה הייתי בשוק, כי את לא חולה, בכלל, אף פעם. אבל אחרי שהבנתי שממש התעלפת, רצתי לכאן הכי מהר שיכולתי" היא אמרה והדאגה ניכרת בעיניה. "אני בסדר" אמרתי והבזקתי לעברה חיוך "באמת, סתם כאבה לי הבטן, זה בטח שום דבר" אחרי דברים אלה היא נראתה רגועה יותר, עיניה הבזיקו לרגע שעשוע ומבט מתגרה עלה אל ענייה "שמעתי שמישהו סחב אותך לפה" היא אמרה והדגישה את המילה מישהו. בן? הביא אותי הנה על הידיים שלו? ליאם פייק. זוג המילים הזה צץ לפתע במוחי.
"מאיפה השגת את המידע הזה?" שאלתי בעיים מצומצמות, לבנות בבית ספר הזה יש נטייה להעביר שמועות סרק. היא הבינה על מה אני מדברת וגלגלה את עיניה "נו באמת, את רצינית מידיי. האחות, לורן , אמרה לי, אני מצטטת, 'איזה בחור צעיר ונאה הביא לפה אותה ואמר שראה אותה מעולפת במסדרון' " אלפי אלפים של נורות אדומות הבהבו בתוך ראשי. איך יכול להיות שהוא ראה אותי? הרי הוא יצא מבית ספר אחרי שהתנגשתי בו, זה היה שעתיים אחרי. למה הוא חזר? בזמן שבראשי מתרוצצות עוד עשרות שאלות ג'סיקה אמרה לי שהיא חייבת ללכת, ושעכשיו אחרי שהתעוררתי היא רגועה ויכולה להשאיר אותי לחסדה של האחות. האחות מצדה אמרה " את צריכה לשתות ולישון" הניחה בקבוק מים על השולחן הקטן שנח ליד מיטת החולה שלי עמעמה את האורות ויצאה מהחדר. בדיוק שהתחלתי לחשוב שאין מצב שאני יירדם, נרדמתי.

אני בתוך יער, יער של קרח לבן, עצים. אני מסתובבת בתוך היער הזה ונפעמת מיופיו.
הכל פה לבן, מושלג, ואני עם חולצה טי קצרה אבל הקור לא מציק לי. אני רואה מפל מוקפא, כאילו עצרו את הזמן והוא עצר איתו, רק מישהו יבוא וינסה לגעת, והמפל יחזור לחיים. הוא משך אותי המפל הזה כאילו קרה בשמי, היילו, שמעתי מכיוונו, בואי אליי, הוא קרא ואני נעניתי, רצתי לכיוונו, משיטה ידיים, כמעט נוגעת ו… עיטם לבן ראש דאה מעליי יפיפייה באור שמש החורף הזאת. הוא הסתכל עליי, מהגובה וידעתי שהוא רואה אותי, מסתכל עליי ומשדר לי מילים לתוך המחשבות, אל תגעי במים האלה,
אמר העיטם ונחת לרגליי, הוא היה גדול ויפה, גופו כולו עטור חום אדמה עדין פרט לנוצות ראשו ולזנבו שהיו צחורות כמו השלג סביבנו. "למה?" שאלתי את העיטם
"למה אסור לגעת במים?, הם קפואים ממילא" העיטם רק ניענע את ראשו ,לא, אמר לי העיטם בתשובה, אם תתקרבי מספיק, תוכלי לראות את המים מתחת גועשים ובועטים את הקרח, הנהר הזה, הוא הצביע לצידו השני של המפל מאיפה שמגיעים המים, מפריד בין עולם החיים לעולם המתים , אמר העיטם בכובד ראש, מישהו מנסה לערער את האיזון הטבעי, הקפיא את הנהר החי ששמר על המתים בצדד שלהם וסחף את אותם מתים שניסו לעבור צד לעבר השאול, אמר והצביע לכיוון התחתית של המפל שנראה כאילו אין לו סוף.
"איך אני קשורה לכך?" שאלתי את העיטם "למה אני כאן הרי אני לא מתה ובכל זאת שמעתי את הנהר קורא לי , איך זה יכול להיות?" העיטם שנראה עצוב מאוד, כאילו הנושא כאוב, אך בכל זאת הסתכל עליי, הנהר, הוא אמר, מנסה בכוחות עצמו בניגוד של הטבע להשיב את האיזון, אך הוא קורא ליצורים החיים הטהורים ביותר, כמו בעלי החיים ובני אדם שיש להם זיקה לכוחות הטבע , ומנסה לגרום להם לגעת בו, רק המתים יכולים לגעת בו, ברגע שיצור חי נוגע בנהר הוא מאבד את הרצון לחיות ומת, איבדתי צאצאים רבים לרוחו המבולבלת של הנהר, לכן לקחתי על עצמי לשמור שהוא לא ייקח יותר חיים. "אני רוצה לעזור" אמרתי בלי להבין למה. אבל משהו בי צעק שהוא רוצה להפסיק את האבל של החייה המסכנה. "תן לי ואני יעזור" אמרתי עוד הפעם עם יותר ביטחון, אוו היילו קטנה, אל תדאגי, תפקיד גדול מאוד מחכה לך, ולי יש מתנה לתת לך..
מתנה שרק את עומדת לקבל ממני, אמר וחייך אליי חיוך עם המקור הצהוב שלו, או לפחות נראה לי שזה חיוך. "מה זאת אומרת, מתנה?" שאלתי את העיטם "לא לקחו ממך מספיק? אני לא רוצה לקחת ממך כלום עיטם יקר, אנה סלח לי על חוסר הנימוס שלי" אמרתי, טיפה בהלם מעצמי בעצם בחירת המילים, אך העיטם רק חייך את החיוך הנשירי שלו ואמר, אוי היילו יקרה שלי אומנם אני עומד לתת לך מתנה יקרה מפז אך אני עושה את זה בלית ברירה. המתנה שלי תגרום לך להיות ניצודה , תגרום לך כאב, אך אני חייב, כי בכל מאודי נשבעתי שלך היילו היקרה שלי אני ייתן את הכוח המקולל הזה ואני מקווה שבאחד העידנים הבאים, תסלחי לי. תני להם להיכנס הייל, את צריכה לקבל את הכוחות שאני נותן לך, אנא אני מתחתן, קבלי אותם. הכאב של העיטם נשמע כל כך אמיתי שלא יכולתי לסרב לו, "אני מקבלת את הכוחות" אמרתי והופתעתי מכמות הביטחון שהופיע במילים. בסדר , אמר והתקרב לכיווני דמעות נקוו בעני הזהב שלו והוא טיפטף אותם על גבי, ברגע שדמעות שלו נפלו, ונשטפו על גבי תקף אותי כאב מסמא חושים, כאב מלבן, כאילו שרפו אותי בעודי בחיים. והתעוררתי מהצרחה של עצמי.

"היילו!" שמעתי את לורן צועקת מעליי "תתעוררי, חלמת חלום רע.." אמרה בעודה מלטפת את שערי.
"הראש שלי.." נאנקתי בשקט "כמה זמן ישנתי?" שאלתי את לורן בעודי קמה להתיישב.
"בערך חצי שעה" היא אומרת ומסתכלת על השעון שלה. חצי שעה? זה הרגיש כמו חמש או שש שעות לפחות, איך חצי שעה? קפאתי על מקומי, החלום, איזה חלום מוזר. ונורא מטריד.
"לורן?" שאלתי את האחות. "מה?" היא ענתה לי ונראתה מודאגת טיפה.
"חלומות יכולים להתגשם?"
היא חייכה אלי ברוך, כמו שמחייכים לילד קטן ששואל אם יש מפלצת מתחת למיטה שלו. ברור שלא, מטומטמת. עניתי לעצמי.
"לא, חלומות הם מסרים של התת מודע שלנו, דרך לתקן את ההרגשה שלנו, מתחיל בחוסר ביטחון, וכלה בנטיות אובדניות" עצרה כדי להסתכל בשעון ואמרה מהורהרת "אני צריכה ללכת לבדוק מה עם שאנה היא נפלה יותר מוקדם ונקע את הקרסול, איך את מרגישה?"
היא שאלה אותי , כאילו פחדה להשאיר אותי לבד, "אני בסדר, אני יתלבש ויתפוס אוטובוס הביתה, קייט בוודאי דואגת לי.." אמרתי והרהרתי בדברי, לא, קייט עדיין לא חזרה מהמשמרת שלה, אני יתקשר אליה יותר מאוחר.. כאילו קראה את מחשבותיי ונראתה מוטרדת "ניסינו לתפוס את אמא שלך בטלפון אבל היא לא ענתה". אמרה בחיוך מתנצל.
"אל תדאגי" אמרתי "היא עדיין במשמרת שלה, וכשהיא עובדת, הטלפון לא." חייכתי אליה חיוך מפייס. אז כנראה שקייט בכלל לא יודעת מכל הסיפור. יופי, עדיף כך. גם ככה יש לה הרבה על הראש. נפרדתי מלורן בחיוך והודיתי לה על הטיפול.
אני עדיין לא זוכרת את הצירוף של הלוקר הוא ממשיך להתבלבל לי עם הצרופים מהתיכונים הקודמים שלי. מיהרתי לכיוון חדר המזכירה. תהיי שם, תהיי שם, תהיי שם.. התפללתי ורצתי יותר מהר. הגעתי ונשמתי לרווחה שראיתי את אגתה הזקנה מול המחשב.
"אגתה!" צעקתי בהקלה. אגתה המסכנה נבהלה מהצעקה שלי וכמעט קיבלה התקף לב.
" אה ,היי היילו" היא אמרה ונרגעה כמעה "משהו קרה? את נשמעת מבוהלת טיפה"
"אה? לא הכל בסדר" אמרתי והסדרתי את נשימתי. "אני צריכה את הצירוף של הלוקר שלי, עוד פעם שחכתי אותו " אמרתי בחיוך מתנצל. זאת הפעם החמישית שאני פה מאז שקיבלתי את הלוקר. "שטויות" אמרה אגתה "למה אני פה?" היא חייכה והתחילה להקליד.
"תזכירי לי מה האזור שלך?"
"אזור D לוקר מס 13" דקלמתי את המילים. "את בטוחה?" שאלה אגתה. ולפתע נראתה מהורהרת "אף אחד לא השתמש בארונית הזאת כבר שנים, אני חושבת שכמה תלמידות השתעשעו במנעול ושברו אותו ומאז לא השתמשו בו" היא אמרה והסתכלה בי במבט מהורהר.
"כן , אני הייתי פה כבר חמש פעמים ואת חזרת ונתת לי את הצירוף לאותו הלוקר.. למה נזכרת בזה דווקא עכשיו?" שאלתי בתמיהה. "אוי זה לא בגללך" היא חייכה חיוך שובבי "זה בגלל גילי המופלג," היא נופפה בידה לביטול "ואם את אומרת שהוא ננעל כמו שצריך אז כנראה שתיקנו אותו מאז" היא חזרה להקליד. "הינה לך" הושיטה לי את הצירוף. "תודה" אמרתי וחייכתי חיוך של הקלה. רצתי לכיוון הלוקר שלי וקראתי את האזורים. הינה אזור A , באזור , Fאזור הבא הוא האזור שלי. האזורים פה לא מאורגנים בעליל. בית ספר מטומטם, חשבתי. סוף סוף הגעתי, לוקר מפגר, הזנתי את הצירוף שאגתה מסרה לי והמנעול נפתח בקליק. פתחתי את הדלת. ומה שחיכה לי מאחוריה בהחלט לא היה התיק שלי.

סגרתי את הלוקר במהירות. לא, לא, לא. למה כל הדברים המוזרים האלה קורים לי. לא אני בטח מדמיינת, זה בגלל שהתעלפתי. אוקי, חשבתי בניסיון להרגיע את עצמי, זה כלום, תנשמי וזה יעלם, זה יעלם. אחרי כמה דקות נוספות של הרגעה עצמית הזנתי שוב את הצירוף ופתחתי את הדלת בתנופה, אבל שוב למרות כל התפילות וההרגעה העצמית, מה שחיכה לי מאחוריה היה שביל צר שמוביל לתוך אפלה מצחינה. בלי לחשוב יותר מדיי נכנסתי (לתוך הלוקר שלי?) והדלקתי את הפנס בפלאפון שלי. מה שגילה האור היה לא יאמן, משפטים, משפטים שלמים היו כתובים בכל מני שפות, חלקם זיהיתי , ואחרים הייתי מופתעת שאפילו קיימים. מדהים. פעם המנהרה הזאת הייתה דבר יפיפה. הרצפה שיש, והקירות פסיפס. אני לא לחוצה, כאילו המקום משרה עליי רוגע, כאילו מה שרשום על הקירות הוא כישוף. בדיוק שהתחלתי לחשוב שהשביל הזה לא יגמר לעולם, הגעתי למדרגות לולייניות שמובילות כנראה לקומה מעל ולקומה מתחת. לאן לפנות? מממ.. אני יעלה למעלה, לא יודעת למה, אני בטוחה שאני רוצה לעלות למעלה. עליתי מדרגה מדרגה נזהרת שלא להחליק מהחול והאבק שהצטבר עליהם במהלך השנים. כמה זמן המקום הזה היה פה? בתוך המבנה של בית הספר?
כשסיימתי לעלות (סוף סוף) הגעתי לחדר קטן וריק כמט באמצע החדר עמד שולחן ועליו ספר גדול מאוד שהיה פתוח . התקרבתי לספר. הכתב שהיה בו היה ישן ארוך ומסלסל קשה מאוד לקריאה. ולמרות זאת הצלחתי לקרוא :
"והוא אשר יהיה מהיר כמו הרוח חזק כמו הסוס עף למרומים כעיטם ונאמן כזאב, רק הוא יוכל להציל את ממלכת הטבע….
יש המשך אבל הוא דהוי.:
או ימ.יר חור.. ויביא חש..ה ע. ה..ל
רק לו יש את הכוח לשלוט במחשבה.. ולעשות בה כרצונו.

טיפה מפחיד וממש מלחיץ חסרים אותיות וקשה לקלוט את המסר אני יבדוק את זה אחר כך .מזל שיש לי פלאפון! הוצאתי את הגלקסי שלי וכשראיתי מה השעה נבהלתי, קייט תגיע עוד ארבעים דקות הביתה! אני חייבת לעוף! צילמתי את הדף ויצאתי מהר לכיוון הכניסה- הלוקר. ברגע שיצאתי מהמנהרה ראיתי את התיק שלי זרוק על הרצפה (תודה באמת) לקחתי אותו ורצתי לתחנת האוטובוס.
הגעתי הביתה ונשאר לי עוד זמן לאכול ולהתקלח עד שקייט תגיע, רק המחשבה על מקלחת עשתה לי צמרמורת נעימה בכל הגוף. עליתי לכיוון המקלחת שלי וזמזמתי שירים. אה נכון אני צריכה לקחת מגבת חדשה מהארון שלי אז אני יכנס קודם לחדר. פתחתי את דלת של החדר הדלקתי את האור
והמראה שנגלה לעניי הותיר אותי חסרת נשימה. פרוס על המיטה שלי. וקורא ספר (שלי)
אני לא מבינה כמה פעמים אני צריכה לראות את אותו בן אדם, את אותו ליאם פייק.