הנבואה ** התגלות פרק 1

פרולוג
לפני 8 שנים
דם. הכל מסביבי דם. אדום ארגמן. נוזל בכל מקום.
"אמא?" אני קוראת בקול. "איפה את?"
"היילו?" היא קוראת מתוך כל האדום שסובב אותי.
"אמא? אל תלכי! "אני צועקת, מתחננת שהיא תקשיב לי. "הייל, תבטיחי לי ש לא תתני להם להיכנס! הם רעים! כולם רעים! לא משנה מה הם יבטיחו לך! אל תתני להם! תבטיחי לי!"
"אמא? אני לא מבינה למה את מתכוונת! אבל אני מבטיחה אני לא ייתן להם" "רק תשארי איתי!" צעקתי.
"היילו!!!!!!" שמעתי ממרחק וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי אותה. אמא שלי נעלמה. לנצח.

פרק ראשון

היילו

1

"אני רואה את הכנפיים שלך" שמעתי מישהו אומר מתוך החשכה.
"איזה כנפיים?" שאלתי בתמיהה. ממתי יש לי כנפיים? הסתובבתי לאחור וראיתי את החלל הריק שמאחורי גבי. שום כנפיים.
"אני לא מבינה על מה אתה מדבר? אין לי כנפיים, אתה מדמיין דברים" עם מי אני מדברת בכלל? ואיפה אני לכל הרוחות?
"אתם בני האדם רואים רק מה שאתם רוצים לראות" אמר בנימה של כדרך אגב "כשתרצי לראות אותם, תראי אותם".
יכולתי להישבע שראיתי אותו מחייך. אבל זה לא היה אפשרי בחשכה ששררה סביב לא היה אפשר לראות דבר. איפה אני? הסתכלתי מסביבי. הייתי בבית ספר. את הבניין המוזנח הזה אני יזהה בכל מקום. אבל איפה בבית ספר? אולי הוא ידע? לשאול? "סליחה?" שאלתי בהיסוס "אתה יודע אולי איפה אנחנו נמצאים?"
אחרי שלוש שניות שלמות של שקט שמעתי אותו צוחק צחוק שקט.
"בטח שאני יודע. ואת לא?" הוא שואל, מתחמק.
אני אמורה לדעת?
"אני יודע שאת יודעת איפה אנחנו.. השאלה האם את זוכרת?" ענה לשאלה שבמוחי. זוכרת? מה אני אמורה לזכור?
"אני לא מבינה אותך" אמרתי והתחלתי לחשוש מהדמות שבחשכה.
"מי אתה בכלל?" עצבים! מי הוא שיגיד לי מה נכון או לא נכון לזכור?
"מי אני?" שוב בורח מהתשובה. "את הרי מכירה אותי יותר טוב מכולם, אני צודק, היילו?"
"מי אתה?" עכשיו כבר נגמרה לי הסבלנות. "ואם תענה לי בשאלה אני נשבעת לך שאני יגרום לך להצטער שנולדת!" מחזיקה את עצמי מלפלוט צרור של קללות עסיסיות.
"אתה יודע מה?" נשימה. המשך. "אני לא ממשיכה את השיחה הזאת ולו לעוד רגע מיותר אחד"
אך בדיוק כשבאתי להסתובב וללכת הוא נזכר ביכולת שלו לדבר "רוצה לראות מי אני?, אין שום בעיה". הוא התקדם לכיוון נקודת האור היחידה בחדר, דרך החלון שבתקרה נכנס אור הירח הקלוש. הוא התקדם לאט, כאילו הוא יותר מרחף מהולך. הדמות שיצאה מבין הצללים הייתה עוטפת גלימה, מוזרה ודי מפחידה למראה.
"אתה יודע מה?" מקווה שהוא לא ישמע את הרעידות שבקולי "אני לא מעוניינת יותר לדעת מי אתה.. אממ מסתורי זה אחלה?" התחלתי לרעוד.
הוא התקרב אלי לאט לאט (כנראה שלא הבין את הרמז).
"אל 'דאגי ברגע ש'אני יסיים איתך את 'זכרי הכל". הקול שלו נהיה הרבה יותר מפחיד? או שזאת רק אני?
" אני לא רוצה לזכור כלום. טוב לי איך שאני" שקר מוחלט שנראה הרבה יותר טוב מהאופציה הנוכחית.
"זה בסדר" הוא אמר ותוך כדי מסיר את הגלימה.
"אני מבטיח שהכל יהיה בסדר". למה כשאנשים אומרים את זה קורה בדיוק ההפך?
עכשיו הוא מספיק קרוב כדי שהריח שלו יגיע אליי. או יותר נכון את הצחנה שהוא גורר אחריו. הגלימה נפלה. המראה כל כך דוחה שאני מנסה בכוח לשמור על ארוחת הערב בפנים. בלי לחשוב פעמיים. הסתובבתי והתחלתי לרוץ. רצתי מהר ככול שיכלתי מנסה לפלס את דרכי במסדרון החשוך. אני שומעת אותו בתוך הראש שלי, את לא יכולה לברוח ממני. אמר הקול , אני בכל מקום…
הדמות שחורה מרחפת לעברי במהירות. מנסה לעצור. מחליקה. הדמות מעליי, מתקרבת. ואני שומעת את עצמי צורחת.

אני מתעוררת סחוטת זעה ומבועתת מהחלום או יותר נכון סיוט שחוויתי הרגע. מבט אחד בשעון מגלה לי שרק חמש וחצי ושהיה לי עוד שעה שלמה לישון. באסה. אולי אני ינסה לישון עוד? לא. זה הסיוט השלישי השבוע. לא הצלחתי לחזור לישון גם בפעמים הקודמות. אני ינסה לשבת על שיעורי הבית בכימיה. מיסטר ביי יכנס בי חזק אם אני לא יגיש לו אותם גם הפעם. אני פותחת את הספר, אבל כל מה שהולך לי בראש זה הסיוט. אותו הסיוט כבר בפעם השלישית. זה לא אומר משהו? אפילו השיח הייתה זהה.. טיפה מלחיץ. טוב נו. הרבה מלחיץ.
אני יורדת למטה (אחרי שלא הצלחתי להתרכז בכלל) מביטה בשעון וכבר שש ועשרים. אני חוטפת עוגה, שותה מיץ תפוזים ועולה להתלבש.
כעבור עשר דקות מפרכות של בחירת בגדים אני שומעת את קייט צועקת מלמטה "היילו? כבר קמת את עוד תאחרי! קדימה! להזדרז!!" הלוואי שהיא הייתה יודעת שקמתי לפני שעה בערך. זה היה סותם לה את הפה. אבל אפשר לבין אותה. זה כבר הבית ספר הרביעי שאני עוברת אליו מתחילת התיכון ואני רק בשנה שנייה. קיבלתי את אותה הרצאה משלושה מנהלים שונים. זה מתחיל ב "הנוער של ימינו" נמשך עם "עישון, סמים, אלכוהול" באחת הוזכר אפילו "הריון בגיל העשרה" ונגמר בדרך כלל ב "ציפינו ממך ליותר" או "חבל מאוד, את ילדה מאוד חכמה". ילדה. איזה בולשיט.
קייט עומדת להתפוצץ מעצבים. כדאי באמת שאני יצא מהבית או יותר נכון ירוץ. ירוץ כל עוד נפשי בי. לקחתי תפוח מהקערה ממלמלתי "שלום" חפוז ויצאתי בריצה מהבית.

אני לומדת כבר מתחילת השנה (באמת השג) בבית הספר "סנט אדוארד לבנות" שלדעתי השם המלא שלו זה " סנט אדוארד לבנות שלא מקבלים אותם בשום מקום אחר והם מקרה אבוד". זה די עובדה – אני לומדת שם.
המבנה הישן והצהוב מתנוסס לגובה רב של כשלושה קומות.
המבנה די גדול, אבל הרבה מאוד חלקים ממנו יצאו מכלל שימוש עקב הזנחה. בחודשיים האחרונים עובדים מאוד קשה על להגדיל את הכיתות, כי בקרוב יצטרפו גם בנים לתיכון שלנו. שהיה במשך קצת יותר מעשרים שנה בית ספר רק לבנות.
בנים יהיו שינוי מרענן, באמת שכן. אבל אני מקווה שלא יותר מידיי, כי אסור שיעיפו אותי גם מיפה. כי אז קייט תכין לי כתר שיהיה כתוב עליו "מקרה אבוד" ואז הכל באמת יהיה אבוד.
אני מאוד אוהבת ומעריכה את קייט, בכל זאת היא המבוגר האחראי והדומיננטי ביותר שהיה לי במהלך עשר השנים האחרונות. קייט עובדת במשטרה בתור בלשית, ככה בעצם היא מצאה אותי. הייתי ניצולה במקרה של שרפה וכל הבית שלי עלה באש. אני הניצולה היחידה, אין אפילו שרידים. היא לקחה אותי אליה הביתה במקום השירות להצלת הילד. ומאז היא כמו אמא בשבילי. הרבה אנשים ניסו לדבר איתי על התאונה ומה שקרה שם, אבל זה היה כל כך טראומטי (על פי הפסיכולוג שלי) שלא רק ששכחתי את המקרה עצמו, שחכתי את כל השבע שנים הראשונות בחיי. אני לא זוכרת אפילו איך קראו לאמא הביולוגית שלי. או לאבא שלי. שום כלום, כמו חור שחור, זה בהחלט יכול לתסכל אותי לפעמים, כמו לזכור דברים שלא זוכרים מאיפה זוכרים אותם.
הגלקסי שלי רוטט בתוך הכיס. מבט אחד לצג מגלה לי שג'סיקה. הבי אף אף שלי. נמצאת "במצוקה מאוד גדולה" בשפת הג'סיקה זה אומר :" אומייייייגאדד אומיייגאאדד אומייגאאאדדדד!!! את לא מבינה בכלללללללל את מי ראיתי עכשיו!!! אני נוזלת פההה!!! וזה בהחלט לא החום! (בכל זאת אמצע דצמבר) הוא כזזהההה חתיךךךך אני לאאא יכולה יותר!! תפגשי אותי בשער של הכלא הכללי בעוד חמש דקות!! אם לא את לא שם !! אני נשבעת לך שיכאב לך יותר משכואב לאישה בזמן לידה!!! את מבינה שבעוד פחות מחודש הוא מצטרף אלינווו??? למות נכון! אני כל כך מתרגשת עד שאין לי אויר. טוב חכי לי בשער!" מעניין אותי מאיפה היא מביאה את האיומים האלה, אישה בחדר לידה? צמרמורת.
שג'יי אמרה הוא היא התכוונה לליאם פייק. ואנחנו החלטנו (כלומר היא החליטה) שיש לו יופי מלאכי. אני יתאר את ליאם בכמה מילים. יש לו עניים כחולות שיש בהם נגיעות של צבע כסף (או לפחות ככה אומרים) , אף משורטט וטיפה סולד, שיער שחור ועור בצבע מוקה שבא בניגוד מושלם עם העיניים. במילים אחרות – חתיך הורס.
אני לא אומרת שהוא לא נראה טוב. אבל ג'סיקה כבר שלב אחד לפני אובססיה חסרת מעצורים.

הגעתי לשער. אני רואה את ג'סיקה עם מבט טיפה יותר מידיי מטורף בעניים, אפילו בשבילה.
"מה קורה?" שאלתי הקול הכי אדיש שיכלתי.
"מה קורה?? מה קורה!! החיים דבש!! את יודעת שאני והמלאך (גלגול עיניים) באים באותו קו אוטובוס נכון?" היא אמרה. מתאימה את הקול שלה למבט. אני מהנהנת בהיסח דעת. היא יורדת פה והוא בתחנה של תיכון קרובלנד.
"נו אז מה, את לומדת פה כבר נצח. אתם עולים על אותו האוטובוס כבר מכיתה י' ".
"נו נכון!!! אבל בדרך כלל זה אני עושה את החלק של הנעיצת עיניים!!" היא אומרת בהתרגשות כל כך גדולה שאני חוששת שהיא לא לוקחת מספיק אויר בין מילה למילה. " את. לא. מבינה. בכלל!!" להזכיר לה לנשום?. אני מקווה שהיא לא תגרום לעצמה התקף לב מרוב התרגשות.
"הפעם, באוטובוס בזמן שפנטזתי על הבית היפה שנגור בו ביחד.. הוא. הסתכל. עליי!! כאילו ממש הסתכל עליי ואני יכולה להישבע שהוא חייך!!". אני מגלגלת עניים וברגע שאני עושה את זה אני זוכה לתגובה של "מה את מגלגלת עניים הוא חייך אליי!! אני יכולה להישבע!!!"
"נו בטח שהוא יחייך אלייך!! הוא רואה נערה לא מכוערת בכלל נועצת בו מבט שסביבה נוצרה שלולית של ריר! רק המחשבה הזאת גורמת לי לחייך!!" אמרתי ואוטומטית עלה לי חיוך על השפתיים.
"הוא חייך אליי כי אני לא מכוערת בכלל!!! יאייי מייי" היא מלמלה לעצמה ואני מגלגלת עניים שוב. אני לא מבינה איך זה שאנשים ששקועים ביותר מידיי אושר שומעים רק מה שבא להם לשמוע.
"אם אני יאחר המורה להיסטוריה תרצח אותי ותכתוב עם הדם שלי על הלוח.." אמרתי מנסה להישמע רצינית ולשנות את הנושא. איך אפשר להיות רצינית שחברה שלך עומדת מולך וממלמלת שירי האהבה? אי אפשר.
" טוב ג'סיקה אני עפתי נדבר בהפסקת צהריים" הסתובבתי והלכתי לכיוון הכיתה. "טוב" היא אמרה בקול כדי שאני ישמע אותה "לא סיימתי איתך עדיין" היא צעקה. "בסדר" צעקתי בחזרה. מאיצה את צעדיי "נדבר בהפסקה".

כמובן שבהפסקת הצהריים כל מה שדיברנו עליו היה "איזה חתיך" או "בטוח שהוא אנושי?" ודברים דומים שהרסו לי את כל ההפסקה. כאילו אל תבינו אותי לא נכון. הוא נראה ממש טוב. אבל יותר מדיי יופי זה מסוכן. לא בטוח. וגורם לאנשים (כמו ג'סיקה פה) לאבד את השפיות ולגרום ללבבות לרחף להם מעל הראש במעגלים.
אחרי שההפסקה נגמרה. ג'סיקה אמרה לי שהיא חייבת לקנות את השמלה שהיא ראתה היום מהאוטובוס אז כנראה שניפגש בערב.
השיעור מתחיל. ואני הולכת לאחר. והמורה לכימיה תכנס לי בחיים. ותתקשר לקייט. קייט תקרקע אותי. ג'סיקה תעשה לי ייסורי מצפון. איזה יום נפלא הולך להיות לי.
אני מזמזמת לי שירים והולכת הליכה מהירה (אסור לרוץ במסדרונות) לכיוון המעבדות. אני יגיע בזמן נו כבר נו כבר נו כבר. אני סופרת את השניות, תוך כדי הספירה בלי להשים בכלל לב לשום דבר חוץ מהדלת של הכיתה. שנמצאת ממש לפניי. משהו חוסם לי את שדה הראייה… ובוום. התנגשות. היד שלי אוטומטית עולה לכיוון הכתף הכואבת ובלי להסתכל מי התנגש בי, אני אומרת "אוף עם האנשים בבית ספר הזה! את יכולה בבקשה לראות לאן את הולכת!!" ובזווית של העין אני רואה את גברת רואני נכנסת לכיתה וסוגרת בטריקה את דלת המעבדה. עכשיו אני עוד יותר עצבנית. "שיט!! בגללך אני יאחר לכיתה של רואני המפלצת!!" אני שקועה בכל כך הרבה תסכול כנראה כל מה שחשבתי שיקרה באמת יקרה.. פתאום אני שומעת מישהו מחכך בגרון. לא סתם חיכוך , אלא קול עמוק וגברי – של בן. אני מרימה את העניים שלי למעלה לאט. אני רואה שפתיים מושלמות שמעוקלות בחיוך, אף מושלם ועניים. עניים כל כך מהממות ועוצרות נשימה שאני לא יודעת מה להגיד (אני אמרתי שיותר מדיי יופי זה דבר מסוכן!) וכשאני רואה את העניים. אני יודעת שהתנגשתי בליאם פייק