המתים-חיים-פתח דבר:"קבור בחיים"
פתח דבר: "קבור בחיים"
הסיוט הזה מגיע ורודף אותי.
חשבתי שלמות זה מפחיד.
אבל להיקבר בחיים זה משהו אחר לגמרי.
כאילו השטן מלגלג עליך, אתה הבידור היומי שלו.
ככה זה הרגיש לי שנקברתי בחיים.
הייתי אז תקוע בתוך קבר מעץ מגולף, קשור בצמידי פלדה לתחתית הארון ברגליי וידיי.
אני זוכר איך התחילו לסגור את המכסה עץ מעליי והירח נעלם והוחלף בחשכה אימתנית.
"תעצרו את זה! תעצרו את זה! תעצרו את זה!" שאגה אחותי במלוא ריאותיה, האימה בקולה למראה שלי בתוך הקבר עד היום מזכירה לי כמה אכפת לה מאנשים.
"אמרתם שאנחנו לא אנושיים! אמרתם שאנחנו מפלצות! ואתם פחדנים שמסתתרים מאחוריי העונש הזה!" צרחתי מעבר למכסה, כל העולם שמע אז אותי.
התחלתי להיאבק, עם רגליים, הידיים, עם כל מה שיש לי.
אבל יצא מזה רק כלום ושום דבר.
עכשיו היו בקבר שלוש דברים: אני, חמצן ואפלה.
הדבר האמיתי התחיל אחר כך.
שמעתי את דפיקות המסמרים על המכסה עם פטישים.
כל כך דפיקות במקביל שאתה עומד להתחרפן.
ואז הרגשתי מורם באוויר ומושלך לבור עמוק.
בערך 25 מטרים מתחת לקרקע שגבי, רגליי וראשי נחבטים בכאב חד שהזכיר בנחמדות קטנה: מרקוס, אתה לא מת.
שמעתי את הלגלוגים מעליי, רועמים בערבוביה.
האפלה כיסתה אותי יחד עם חבטות של אדמה שאט-אט התחילה לכסות את הקבר עם אתי החפירה.
שמעתי את אחותי אז צורחת ובוכה בטירוף, מתפוגג ונעלם.
אני יודע שהיא תיקבר כך לידי, משמאל או מימין.
בהתחלה היה דממה, דממה רועמת ושקטה באופן מפחיד.
אני שומע את הקבר של אחותי נוחת לצידי מימיני בחבטה שהיא פולטת זעקת כאב ומצומדת לארון שלי.
ואז הבחנתי במשהו שלא היה: חור עם פתח, גדול מצד ימין ומספיק גדול כדי שנביט אחד בשני ונדבר.
הדבר היחידי שעוד היה אנושי בסיטואציה.
ואז שמעתי את האדמה מתהדקת ונהיית מצוקה.
"היית אמורה לברוח מטומטמת" סיננתי לעברה.
"נראה לך שתיקבר בחיים לבד?" היא רטנה.
"זה התכנון המקורי עד שהגעת ונשאת בעול" קראתי.
"אתה חושב שנמות כאן? כי התשובה חיובית" היא התוודה.
"לפחות מתים ביחד, אני אוהב אותך אחות" שהתחלתי לעצום את העיניים.
"אני גם אוהבת אותך אח קטן" היא מלמלה בשקט.
במשך חמש מאות שנים הייתי תקוע בחרא את זה עם אחותי.
מת וחוזר לחיים כמו בלופים עם החמצן שנגמר.
ואז הגיבור שלנו הגיע.
שמעתי צעדים ואתי חפירה, עשר שנים אחריי.
קבוצה הייתה שם והוא אמר ת'משפט שאזכור כל חיי הארוכים והקודרים שיגיעו.
קולו היה עמום מעל המכסה, אבל מלא בעוצמה.
"אתם לא היחידים שמתים וחוזרים לחיים, ואני יכול להוכיח זאת לכם" הוא אמר.
"מי אתה?!" נהמה אחותי בשאלה.
"ומה אתה רוצה?!" שאלתי בצרחה.
"כל מה שאני רוצה הוא להשתמש בכישוריכם המיוחדים למטרה אחת: לתת לכם לחיות בלי פחד להיכלא בכלובים, להיות שפני ניסיונות ולמות פעם אחר פעם, נשמע לכם טוב?" הוא שאל אותנו.
"ואיך נדע שנוכל לבטוח בך?" שאלה אחותי.
"אחריי שתראו את השאר אתם תדעו שכן."
"אז מה אתם מחליטים?" הוא שאל לבסוף.
אחותי חייכה חיוך קורן באושר. לא צריך יותר מזה.
"אנחנו בפנים אחי!" קראתי לעבר הקול.
ואז הקברים של אחותי ושלי נפתחו.
החיים שלי ושלה עומדים להשתנות לנצח.
תגובות (2)
התחלה מעניינת! פתחת חזק עם הקטע של להקבר בחיים לדעתי.
יש כמה טעויות כתיב שהפריעו לרצף הקריאה, שלדעתי אפשר להמנע מהן אם אתה קורא את הסיפור לפני שאתה מעלה.
משהו בסיפור שתוקע טיפה את העלילה, זה שבאחד המשפטים אתה כותב שעברו 500 שנים, ואחרי שני משפטים אתה רושם שהוא שומע משהו 10 שנים לאחר מכן, משהו לא מובן בניסוח.
חוץ מזה התחלה מעניינת, מחכה להמשך! D:
אהלן, קודם כל – התחלה מאוד מעניינת! אני מחכה לראות לאן זה ילך. אין ספק שהכתיבה שלך מותחת ומסקרנת.
יש לי לא מעט הערות, אבל זה הכל מאהבה :)
מבנה – המבנה של הסיפור שלך מאוד לא אחיד. יש המון אנטרים, המון סימני פיסוק שגויים, המון שגיאות כתיב. מאקס כבר כתב לפניי, אבל אני אביא קצת פירוט. אני חושבת שכדי שעלילה, דמויות וסיפור באופן כללי יוכלו לזרוח: הם צריכים להיות אסתטית נעימים. כלומר: להימנע משגיאות כתיב (אלא אם כן זה חלק מהדמות/סיפור) ולנקות קצת את הנראות של הכל. סימני פיסוק הם האוויר והריאות של הטקסט, והם עוזרים לקורא להנות מהקריאה הקולחת. יש לך כאן המון רווחים. המון נקודות. זה גורם לקריאה מבלבלת וחסרת סבלנות, חסרת זרימה. זה כמעט לא נראה כמו סיפור. אני חושבת שבמיוחד בסיפור שאתה רוצה שישאב את הקורא פנימה… צריך להעניק לו צורה.
כשדמות אומרת משהו (כלומר, כשיש מרכאות) לעד ולעולמי עולמים יהיה סימן פיסוק *בתוך* המרכאות *בסופן*. אין דבר כזה "לפתוח ככה מרכאות" בלי סימן פיסוק בפנים. אעשה הדגמה קצרה:
"שלום!" צעקה לילך.
"מה את רוצה?" שאל יוני.
"אני לא רוצה כלום," לחשה לילך.
"גם אני לא." יוני סובב את גבו.
תמיד-תמיד יש סימן פיסוק בפנים. פסיק בא כאשר מה שבא אחרי המרכאות קשור ישירות לנאמר בתוכן (הוא אמר, היא צרחה, הוא לחש וכן הלאה). נקודה באה כשמה שבא אחרי המרכאות לא בהכרח קשור. אני מזמינה אותך לפתוח את הארי פוטר הראשון, שהיה הספר שממנו למדתי איך בונים דיאלוגים נקיים, מדוייקים ונבונים.
לגבי טעויות הכתיב – סיפור דורש עריכה. זה בסדר, טעויות תמיד יש גם לגדולים ביותר. אני ממליצה לפני שאתה מעלה את הסיפור: להקריא אותו בקול רם. זה יעזור לזהות כמה דברים חשובים. למשל, טעויות כתיב, טעויות עברית, מקומות שחסר פסיק או נקודה, מקומות עם ניסוחים בעייתיים וכן הלאה.
יש כאן כמה ניסוחים בכמה משפטים שהם קצת מסורבלים לטעמי. דימויים שלא עובדים, מילים שלא הולכות ביחד… זה גם עניין של לחפש ולמצוא את הסגנון הייחודי שלך, וגם עניין של חוסר-הגהה. גם את זה עריכה וקריאה בקול רם יפתרו במהירות.
לבסוף, קראתי פעמיים ועדיין אני מרגישה שפשוט לא הבנתי מה קורה ולמי זה קורה. יש כאן איזשהו בלגן שאני לא יודעת להניח עליו את האצבע. אני ממש מציעה להסתכל על הפרולוג הזה שוב… כדי שחוסר-ההבנה לא תחלחל גם אל הפרקים האחרים.