המתים-חיים פרק 1: ״חזרתו של המתנקש״

לא משנה כמה תברח מהעבר, הוא ימצא אותך.
בתור אחד בעל עבר מזעזע, הייתי אומר שאני מפחיד.
למה? כי אחריי שנקברתי בחיים חמש מאות שנה, כבר היה 1888.
נכון, זו השנה בה נוסד הנשיונל גאוגרפיק ובה נוסד חוק הברזל בברזיל, אירועים כביכול חשובים.
אבל בעיקר בה היה הרוצח שלא נתפס מעולם: ג׳ק המרטש.
הקורבן הראשון שלו היה ב-31 באוגוסט, היצאנית מרי אן ניקולס.
הקורבן השני שלו היה ב-8 בסמפטמבר בלונדון, גופתה של אני צ׳פמן.
והקורבן שסיים את הכל היה ב-9 בנובמבר, מרי ג׳יין קלי.
כולן מתו על ידיו של ג׳ק המרטש.
אני הייתי ג׳ק המרטש, אני רצחתי אותן בדם קר כמתנקש ופיזרתי את האיברים שלהן, את חלקן לקחתי וחלק אחר שאני לא זוכר בכלל, הייתי משוגע.
הייתי משוגע בגלל שנקברתי בחיים ובמיוחד שכתבתי את מכתבי ״בוס יקר״, ״גלויית ג׳ק השובב״ ו״מכתב מהגיהינום״ לסוכנות החדשות המרכזית ב-25 בסמפטבר שקיבלו את מכתב ״בוס יקר״ רק ב-27 בסמפטמבר ומשם הכל היסטוריה.
הסיבה למה לא מצאו אותי היא כי אחותי אספה אותי משם ברכב, מכל מקום שבו רצחתי את שלושת הנשים היא הייתה שם ולא רק שם לפי הזיכרון שלי.
זה היה בשבילי גן עדן התקופה הזו, לפרק את כל הזעם והטירוף שבי.
חמש שנים אחריי הקורבן האחרון שלי כג׳ק המרטש, אני ורובין הבטנו בסמטה.
הסמטה בה נהרגה מרי ג׳יין קלי.
״נהנת מזה אז, אה? מלרצוח אותן?״ היא שאלה.
״זה היה סיפוק והנאה שאין מחר אחותי״ חייכתי.
״ששת הרציחות שעשיתי במקביל והרצח הכפול של ג׳ק ממש גרמו למשטרה לפחד״ רובין נשנעה על הקיר.
״עשית אחלה עבודה שם, באמת״ אני אומר לה ברצינות.
״אני יודעת. אבל מה עושים הלאה? רעיונות?״ היא שאלה.
״אני צריך למצוא את אנדי קודם״ אני עונה לה ישר.
״אנדי? מי זאת?״ רובין מצמצה.
״החברה שלי, אנדריאה סירס״ אני עונה בפשטות.
הלסת שלה נשמטת, מטה ממש.
״מה? רובין, הכל בסדר?״ אני שואל אותה.
״זו…בת אצולה הזו שהורעלה בידי בת אצולה יריבה, מהמאה ה-16 אז ונרצחה בשנת 1701 שיט!״
היא רוטנת בעצבים.
״על מה את מדברת?״ אני מבולבל.
רובין תופסת בכתפיים שלי, שיערה הקצר והבלונדיני הזיע כעת מהלחץ, עינייה הכחולות עז כשלי הביטו בי בהבנה ברורה אז ואמרה משפט אחד ששינה הכל:
״תמצא אותה, כי אנחנו לא היחידים שמתים וחוזרים לחיים. לא עוד.״
ואז בולעת אותי האפלה כמו הפסקת חשמל.
״ג׳ורדן!״ קול מרוחק נשמע באוזניי.
תמצא אותה.
״ג׳ורדן!״ הקול מתחזק, מתגבר באוזניי.
אנחנו לא היחידים שמתים וחוזרים לחיים.
״ג׳ורדן!״ הקול כבר נשמע נשי ובירור.
לא עוד.
״ג׳ורדן!״ הצעקה מפלצת את אוזניי.
אני פוקח עיניים בבת אחת.
אני מתיישב במהירות שאני נוגח במשהו בכוח.
אני מכניס את כל החמצן לגוף שלי באותו רגע, אני מזיע מעט.
לאחר מכן אני מקבל אנחת רווחה מאנדראיה שמשפשפת את הראש מכאב.
״התעוררת, אני כבר שעה שואלת אם אתה רוצה קפה״ היא מודיעה.
עיניה הכהות, כמעט שחורות מחכות לתשובה בשקט.
״כן, אנדי,״ אני משיב וצונח ער למיטה.
היא הייתה עדיין במראה בת 18.
לצערי אנחנו תקועים במראה גיל 18 כי בזמן הזה התגלה הכוח לא למות ולחיות לנצח.
יתרון, אתה נשאר יפה חיצונית.
חסרון, מתנהגים אלייך כמבוגר חלקי.
אנדריאה פוסעת לעבר המטבחון הקטן ומדליקה את הקומקום בלחיצת כפתור ידנית.
היא הייתה קצת כמו אלילה מצרית בעיניי תיכוניסטים: גבוהה, בעלת זרועות שריריות אבל לא יותר מידיי ועם עור שחום, שנראה כמו שוקולד מריר ומשלים את המראה של האלילה המצרית.
היא לבשה גופיית בטן לבנה מכובסת וזוג מכנסיים קצרים שחורים עם ציורי כתרים צהובים קטנים מכל כיוון אפשרי, מה שהזכיר לה מאיפה וממתי היא באה
בעוד קומקום מתחמם היא מושיטה יד לעבר גומייה בשביל לעשות צמה לשיער.
אני מכחכח בגרוני והיא עוצרת.
״הרגלים ישנים של בת אצולה, ההורים העקשניים שלי״ היא רוטנת.
היא משאירה את השיער השחור שלה מתולתל ופזור וממשיכה להכין את הקפה.
״ההורים העקשניים והמתים את מתכוונת?״ אני שואל.
״בערך, כי גם שלך מתים״ היא מעירה.
״היי!״ אני מוחא,״זה הטריק שלי.״
״תמצא חדש. ג׳ק המרטש תמיד מצא קורבן חדש לא? או שהוא פשוט נתן לאחותו להחליט?״ היא מביטה בי ומנסה לראות אם נפגעתי.
במקום הזה אני שואל,״ולמה את חושבת ככה, הוד מעלתך?״
היא צוחקת מהוד מעלתך,״כי מאחוריי כל גבר עומד אישה.״
״מאחוריי כל גבר עומדת אישה שתשפוך את המים הרוטחים על הריצפה״ אני מודיע באזהרה.
היא מביטה בקומקום שנוטה הצידה לריצפה ומיישרת אותו בחיפזון.
״אתה מתכוון להתבטל לך במיטה הקיסר אלבה?״ היא שואלת בחיוך קטן.
״לא״ אני עונה בשלילה, היא השתמשה בשם המשפחה שלי עכשיו.
״אז הוד מעלתך פוקדת עליך להרים את עצמך מהמיטה אל המרפסת או שתענש״ היא פוקדת בסמכותיות.
״כן הוד מעלתך,״ אני אומר ומוסיף ״לשעבר.״
״תמסור לסוכנות החדשות המרכזית במכתב שהתחצפת להוד מעלתך דרך אגב״ היא השיבה בעודה מוציאה את הקפה למרפסת שבמוטל הדרכים המקומי.
אני קם בפיהוק ופוסע לעבר המרפסת.
הגוף החסון שלי מתהלך בזריזות למרפסת ועיניי הכחולות עז מסתנוורות לרגע מהשמש.
השיער הבלונדיני והפרוע שלי מעט נהיה בהיר בחוץ מאוד ואני לבוש רק במכנסי טריניג ארוכים לבנים.
אני מתיישב מולה ולוגם לגימה גדולה מהקפה.
״תלונות לאדון יש?״ היא שואלת בסקרנות ולוגמת מהקפה.
״אחריי יותר ממאה שנים ביחד והכנת קפה אחד לשני, אין לי תלונות.״
לגימה שלי מהקפה.
היא מגלגלת עיניים, היא יודעת שיש.
״אל תשקר לי. מה לא בסדר בקפה?״ היא שואלת.
״הכל בסדר עם הקפה״ אני מדגיש,״הבוקר הזה מרגיש שקט מידיי.״
אני גומר את הקפה כמו צ׳ייסר.
״היום יום שבת, כולם ישנים עד מאוחר. עובדה״ היא מכחכחת בגרונה.
״אבל אין היום אף אחד ולא ראינו גם בשבוע האחרון שום אדם פה ואני חושב-״ אני נקטע בדפיקות רמות וחזקות על הדלת.
דפיקות שאני יודע דבר אחד: אוי ואבוי.
הדפיקות ממשיכות להישמע מעבר לדלת.
״רגע!״ נוהמת אנדריאה בנואשות שיחכו שגומרת את הקפה בלי להסס ומשתעלת לרגע.
היא קמה וחוזרת פנימה, אני אחריה.
היא מניחה את הקפה והולכת אל הדלת.
״מי זה?״ היא שואלת בחשד.
״שירות פיצה! הזמנתם!״ ענה קול גברי ומחוספס.
״לא הזמנו פיצה״ אומרת אנדריאה ברצינות, מביטה בי.
היא מביטה מבעד לחור בדלת ומסמנת לעבר הטלוויזיה עם האצבע.
אני ממהר להעביר את הטלוויזיה הדלוקה לחדשות ומביט בתמונת המבוקש של השבוע האחרון.
טראנט ג׳ייסון ,רוצח ושודד בנקים: שיער מסופר בגלח וצבוע בספריי בלבן עם עיניים כחולות בהירות.
היא מהנהת בנמרצות לעברי, כאילו היא עוד רגע תזכה במיליון דולר דרך הלוטו של המאה 21.
״שיט״ אני אומר בלי להבקיע קול, היא נאנחת באכזבה.
היא ציפתה לסוף שבוע שקט ובמקום זה הוא מגיע.
״להרוג אותו?״ אני שואל בלי קול.
״לא, נביא אותו למשטרה״ היא עונה בלי קול.
אני מהנהן, אין לנו כוח להיות חשודים ברצח של כזה אדם.
״אפשר להכניס את הסושי?!״ הוא שואל מבעד לדלת,
״הוא יתקרר לכם!״
אני ממהר לכבות את הטלוויזיה לפניי שינסה לפרוץ ת׳דלת בכוח.
אנדריאה מתרחקת מהדלת שאני מתקרב, אוחז בידית.
היא הולכת סביבי ומתחבאת באזור מרווח בין הידית לדלת.
בלי היכולת של לא למות או בלי, אני לא מפחד ממנו.
אני פותח את הדלת לרווחה ומרגיש את אנדריאה הודפת את הדלת כדי שלא תמחץ מכך.
האקדח השחור צמוד למצחי והוא מחייך.
הוא דורך את הניצרה ועומד לירות.
אני מרגיש את ההנאה לשווא שהוא עומד לירות בי.
אני לא אמות בכל מקרה.
הדלת נהדפת לעברינו בעוצמה ומפתיעה גם את המוכן בנינו שזה כמובן אני מהעוצמה הזו.
אני וטראנט נופלים ארצה כמו בובת סמרטוטים ממכה בראש.
הוא מרים מעט את היד אבל מתעלף במקום.
אצלי הראייה שלי מטושטשת והראש כואב.
במערבולת ראייה עמומה הדבר היחידי שאני יכול לראות זה את אנדריאה לוקחת את האקדח ועושה חיפוש על טראנט במהירות.
היא מביטה בי ואומרת בקול חזק שאשמע ״הכל בשליטה.״
אני מתעלף ויודע שהכל בשליטה עד שמישהו מאיתנו התעורר.
שנקברתי בחיים, אחותי רובין התעוררה ראשונה ששחררו אותנו.
הפעם, אני מעדיף שאני אתעורר קודם.
הגיע הזמן שג׳ק המרטש יגיע לביקור קצר במאה 21.