המתאגרפת: פרק 5
"המאמן"? מופיסי דפק בעדינות על הדלת.
"בדרך כלל לוקח זמן עד שהוא פותח לנו…"
"מה?! אפשר לדעת למה אתם מפריעים לי בדיוק בזמן החופשי שלי?"
הוא יצא מחדרו ונשען על פתח הדלת. הוא היה גבוה וחסון בעל כתפיים רחבות.
ידיו היו שריריות. שיערו החום בעל הגוונים הבהירים גלש בטבעיות על מצחו והסתיר את פניו. עיניו היו בצבע חום כהה. הוא היה יפה תואר.
בגלל שאני כזאת נמוכה הוא אפילו לא שם לב אליי.
"סקיי, מופיסי טומי ומוקי נכון?"
" אתה מלמד אותנו כבר תקופה ועדיין לא זוכר את השמות שלנו?" נאנח סקיי.
"מופיסי, אפשר לדעת למה בדיוק הפרעתם לי?"
"אה כן… כמובן. זאת לאני"
"מי?"
"פה. למטה." אמרתי בקול. הוא הוריד את ראשו והסתכל עליי. זה הרגיש שהוא בוחן אותי. הוא הסתכל עליי במבט רצחני, הרגשתי לא רצויה.
"אפשר לדעת מה הולך פה לכל הרוחות? מי זאת? לא אמרתי שאסור לכם להביא לפה את החברות שלכן? מה אתם עושים ממני צחוק?!" הוא צעק.
"אני חושבת שיש פה בלבול. קוראים לי לאני ואני תלמידה חדשה פה."
"את? תלמידה פה? בדיחה טובה."
"כן. זאת לא בדיחה. תפנה למיס קמבל אם אתה לא מאמין לי."
מה זה אמור להיות בדיוק? הוא לא אמור לדעת שאני התלמידה החדשה שלו?
"באני או טאני או איך שלא קוראים לך… זה בית ספר אגרוף לבנים.
"לכי ללמוד ריקוד או ציור או וואט אבר. יותר יתאים לך."
"אני אומרת לך שאני לומדת פה, מה כל כך קשה להבין? אתה סתום או מה?" "לאני תירגעי … לא כדאי ש…"
"שקט מופיסי!" צעק טיילר. "בואי איתי עכשיו!"
"אני לא הולכת איתך לשום מקום." אמרתי בעודי מציצה אל חדרו.
הוא היה חשוך, אפל ומסתורי. בדיוק כמוהו.
לפתע, הוא משך את ידי וגרר אותי. משכתי את ידו ממני. אפשר להגיד שהשתמשתי בקצת כוח. הוא הסתכל עליי במבט מופתע. כנראה שזה כאב לו.
"בואי איתי למיס קמבל. עכשיו." קולו היה עמוק ומצמרר.
הלכתי אחריו רק כדי שהוא ישמע ממיס קמבל את מה שהוא צריך לדעת לגביי ויעזוב אותי בשקט.
"מיס קמבל!!" הוא צעק. "למה אף אחד לא סיפר לי עליה?"
מיס קמבל צצה מחדרה בבהלה.
"ראשית, תירגע… תיכנס לחדרי ונדבר. לאני אני מצטערת, תחכי בבקשה בחוץ כמה דקות."
ניסיתי לקרב את האוזן שלי אל הדלת כמה שיותר אך לא שמעתי כלום ממה שהלך שם.
"טיילר, לאני הצטרפה אלינו היום. היא בחורה צעירה שרוצה ללמוד אגרוף מהטובים ביותר. למה שלא תשהה בבית ספרנו?"
"האם זאת מי שאני חושב?"
"כן. אתה צודק. היא סוף סוף מצאה אותנו. חיפשנו אותה במשך כל כך הרבה זמן ופתאום היא הופיעה. כמה מפתיע…"
"היא לא שייכת אלינו ואת יודעת את זה. היא יותר מדי מיוחדת."
"לכן אנחנו צריכים לשמור עליה, טיפשון קטן. אם בני האופל ידעו שהיא לומדת אצלנו הם יבואו לפה והפעם אנחנו לא נינצל."
"מיס קמבל אסור שהיא תהיה פה… זה רק יסכן אותנו עוד יותר."
"היא זאתי שיכולה להציל אותנו טיילר. היא המנהיגה שלנו."
"אני לא בעד זה… מאז שהם לקחו את אליס אני…"
"טיילר היא לא כמו אליס."
"את צודקת. היא יותר מסוכנת."
"טיילר בבקשה ממך. אתה חייב לסמוך עליי. בינתיים אל תגלה לה כלום.
אחרת היא תירתע מאיתנו. וכמובן שתתנהג כמו המאמן שלה כפי שאתה מתייחס לשאר התלמידים הרגילים פה.
"אבל…"
"גמרנו לדון בנושא זה. אתה משוחרר."
לפתע טיילר יצא מהחדר בעצבים וניגש אליי.
"שיהיה ברור כן? אני צריך קודם כל לבדוק את הידע ואת הרמה שלך".
"אני בטוח שמיס קמבל לא עשתה זאת נכון? היא כל כך התרגשה שסוף סוף מגיעה לפה בחורה מפונפנת כמוך שלא היה לה בכלל אכפת."
"אתה לא חייב להיות כל כך חצוף אתה יודע?"
"מחר בשש על הבוקר. חסר לך ואת לא מגיעה בזמן, אין לי פה זמן למשחקים ברור?"
"ברור?" הוא הרים את קולו.
"כן". עניתי בחוסר רצון. עוד לא התחלתי את היום וכבר אני עצבנית.
"יופי", עכשיו תסלחי לי אבל יש לי עוד תלמידים להתעסק איתם חוץ ממך."
הוא הלך במהירות, והשאיר אותי חסרת מילים.
במחשבה שנייה, כנראה שזה לא יהיה כל כך פשוט ללמוד פה.
חזרתי לחדר אך הבנים עדיין לא היו שם.
הריח היה נורא, המיטות היו מבולגנות, היה אבק בכל פינה וטינופת.
איך הם מסוגלים לחיות בחדר כזה?
לפתע שמעתי רעש מוזר. התקרבתי אל פתח הדלת אבל אף אחד לא היה שם.
"לאני…" שמעתי מישהו קורא בשמי בלחש. התעלמתי מזה אך הקול שוב פעם חזר. "לאני"…
קפצתי מפחד.
"חחחח תירגעי זה רק אני, מופיסי."
"זה לא היה מצחיק אתה יודע איך נבהלתי? גם ככה המקום הזה נראה כמו סצנה מסרט אימה. ושלא נדבר על הדמויות בו שבכלל מצמררות."
"את מתכוונת למאמן שלנו? שאל סקיי. כן הוא באמת יוצא מן הכלל."
"הוא כל כך יאיר ומתנשא, איך אתם סובלים אותו?
"טוב זה לא שיש לנו ברירה אחרת.."
"דרך אגב, אתם הייתם איתו?"
"כן הוא רצה לבדוק את הידע שלנו או משהו כזה… סתם שתדעי שאני ומופיסי על הפנים, אבל טימו ומוקי טובים רצח."
"דרך אגב מה איתם? למה הם לא חזרו איתכם?"
"הם נסעו לבקר את המשפחה שלהם. יש להם איזה חג."
"הבנתי."
"את יודעת לאני?" אני שמח שאת פה. סוף סוף גירל פאוור."
"טוב לדעת שאני רצויה פה מופיסי. לפחות מבחינתך…"
"אני רואה שמה שטיילר אמר השפיע עלייך?"
"בכלל לא. זה אפילו לא הזיז לי. הוא סתם בחור מגעיל ושחצן."
"בינינו לאני… הוא לא כל כך בסדר. הוא קצת השתגע בזמן האחרון.
אני חושב שזה בגלל ש –
"טוב מספיק לפטפטת." סקיי הפסיק את השיחה שלי ושל מופיסי דווקא בשיא המתח.
"אני מניח שלא יזיק קצת כוח נשי… בעיקר בסידור החדר."
"אתה צודק. החדר הזה באמת זקוק למהפך. הסכמתי עם סקיי.
"הגיע הזמן שנתחיל לנקות."
————————————————–
סיימנו לנקות את החדר בצורה יסודית ולא האמנתי עד כמה החדר השתנה.
כולו היה לבן ומצוחצח. כבר לא הייתה טינופת בכל פינה וניחוח של סבון בריח נעים הורגש בחדר.
"סוף סוף החדר שלכם נראה נורמלי ולא כמו דיר חזירים."
"אף פעם אין לנו זמן לנקות אותו. בזמן החופשי שיש לנו אנחנו מעדיפים לנוח או לשחק במשחקי מחשב."
איזה חבורה של עצלנים הם. שיזיזו את עצמם מדי פעם. לא יקרה כלום.
"מה עם ארוחת הערב? אתם לא רעבים? " שאל סקיי.
"וואו אין לך מושג עד כמה.." עניתי.
"אז קדימה, שנרד לחדר האוכל?"
הגענו לחדר האוכל שהיה קומה מתחתנו וישבנו ליד המאמן שלנו טיילר.
החדר אוכל היה ענק, בכל פינה ישבה קבוצה אחרת עם המאמן שלה.
לידינו התיישבו עוד בחורים שהיו עסוקים בלנעוץ את עיניהם עליי.
"חניכים, לפני שנאכל אני רוצה להציג בפניכם את באני"
זה לאני… מלמלתי לעצמי. מה כל כך מסובך בשם שלי?
"היא הצטרפה אלינו היום, נא להתנהג אליה בהתאם בבקשה. לא רוצה לשמוע על תלונות כלשהם, אין לי כוח לזה."
"כעת אתם רשאיים לאכול."
ניגשתי יחד עם החבר'ה שלי למגשי האוכל. לקחתי מכל מאכל לפחות 5 כפות ועוד חזרתי לקחת תוספת. חייבת להודות שהאוכל היה מצוין.
למנה העיקרית היו קציצות עוף ברוטב רוזה עם מגוון פסטות בצורות מיוחדות ותפוחי אדמה בתיבול שמן זית ועשבי תיבול.
לקינוח, היה סופלה שוקולד שהוגש עם כדור גלידה.
"האוכל תמיד ככה טעים פה"? שאלתי את מופיסי שעמד לידי.
"כן, בגלל האימונים והלימודים הקשים במשך כל היום הם מרשים לעצמם לפנק אותנו."
וואו אם האוכל כזה טוב אז שום דבר אחר לא יכול להפריע לי. אוכל טוב זה כל מה שחשוב בחיים.
"שנזוז? נראה לי ששבענו. חוץ מזה שאני מאחר לשנת היופי שלי" אמר מופיסי.
"חכו שנייה אני הולכת לשטוף ידיים". "ללוות אותך?" שאל סקיי.
"לא זה בסדר, אני כבר חוזרת."
הלכתי עד לסוף המסדרון ולפתע ניגש אליי מישהו.
הוא נשען על דלת הכניסה לשירותים וחסם את דרכי. לא הבנתי מה הקטע שלו אבל הוא בהחלט הצליח להלחיץ אותי.
תגובות (1)
סיפור מדהים