המתאגרפת: פרק 4

היום הגדול סוף סוף הגיע.
קמתי ב4 לפנות בוקר. כל כך התרגשתי שסידרתי את המזוודה במשך כל הלילה ואז כבר ברחה לי השינה. בדרך כלל אני לא אחת שמתרגשת מדברים… ובטח שלא ממעבר לבית ספר חדש, אבל הפעם זה שונה.
יש לי הרגשה שבטוח שכחתי להוסיף עוד משהו…
אה! נכון! הסוכריות שלי! אני בטוחה שאני אצטרך אותן מתישהו שם.
בזכותן אני יכולה להשתלט על הכוח שלי. מזל שלא שכחתי אותן אחרת לא יודעת מה הייתי עושה.
מיהרתי והכנסתי אותן עמוק לתיק הקטן שאני לוקחת איתי בנוסף למזוודה הענקית שעוד שנייה מתפוצצת.
עשיתי עוד בדיקה קצרצרה כדי לוודא שלא שכחתי כלום ויצאתי אל פתח הדלת.
"לאני, אל תשכחי לכתוב לי ולספר לי איך הולך לך בבית הספר".
אימא נראתה שמחה אך ראיתי עליה שקצת קשה לה להיפרד ממני. בכל זאת אני לא אראה אותה בשבועות הבאים.
"חסר לך ואני שומעת ש.."
"אל תדאגי אימא. יהיה לי טוב שם."
"אל תשכחי להתקשר ולשמור על קשר!"
"ברור ברור… טוב אימא אני כבר מאחרת, יש לי עוד נסיעה ארוכה לפניי…"
"לאני!" צעק טימו והתקרב אליי בריצה.
"קחי את זה איתך. זה קמע המזל שלי, הוא יעזור לך"
"תודה טימו" ניגשתי אליו ונפרדתי ממנו בחיבוק רחב.
"שלום לכם" הסתכלתי על אימא וטימו שנפנפו לי בחזרה.
יצאתי ברגל ימין. אני מקווה שהאמונה התפלה הזאת תעזור לי.
———————————
הנסיעה באוטובוס הייתה כל כך ארוכה שחשבתי שאני משתגעת. למזלי לא הקאתי על האיש שישב לידי. כשהגעתי לשער בית הספר הייתי בשוק.
מאות תלמידים התרוצצו סביב חצר בית הספר. היה רעש עצום של לחשושי דיבורים וצחוק מתגלגל. בפעם האחרונה שהייתי פה הכל היה נראה אחרת. פתאום בית הספר קם לתחייה.
מיס קמבל חיכתה לי בכניסה.
"ברוכה הבאה לאני. הרשי לי ללוות אותך…"
"האם את מתרגשת? זה היום הראשון שלך פה."
"כן. קצת. בסך הכל לא ישנתי כל הלילה…" חייכתי אליה.
"זה טבעי שתרגישי ככה. הבית ספר שלנו לא כמו כל שאר בתי הספר שהיית בהם." מה זה אמור להביע? שהוא יותר גרוע? יותר טוב? לא הבנתי.
במקום להראות לי את בית הספר היא ישר ליוותה אותי לחדרי.
עלינו במדרגות שהיו כל כך רבות. הם לא שמעו על מעלית? זה באמת יחסוך הרבה מאמץ. באותו הרגע שמחתי שאני כזאת חזקה. בלי הכוח שלי בחיים לא הייתי מצליחה להרים את המזוודה הענקית שלי מעל 200 מדרגות.
הגענו לקומה הראשונה סוף סוף. היא הייתה חשוכה כמו שאר בית הספר והיו בה יותר מדי חדרים. נכנסו לחדר האחרון ביותר שהיה בקצה המסדרון.
בחדר היו ארבעה בנים שכל אחד מהם היה עסוק במשהו אחר.
הם אפילו לא שמו לב שמיס קמבל ואני נכנסנו, עד שהיא התחילה לדבר.
"'בנים הכירו את לאני, היא הצטרפה אלינו היום והיא השותפה החדשה שלכם לחדר. בבקשה תתנהגו אליה יפה. אני לא רוצה לשמוע על בעיות כלשהן."
הסתכלתי עליהם בקפידות. הם היו נראים חביבים אך עשו רושם שהם לא מתכוונים ליצור איתי שיחה כלשהי. אחרי כמה שניות אחד מהם ניגש אלי.
"אני מופיסי, נעים מאוד" בחור נמוך קומה עם עיני שקד וחיוך ורחב שהיה נראה נחמד להפליא ניגש אלי.
"סלחי לי על חוסר הנימוס של שאר הבנים… הם קצת.. איך נגדיר זאת? בשוק".
"אנחנו פשוט לא רגילים לראות פה הרבה בחורות. רוב הבנות שבאות ללמוד פה עוזבות אחרי פחות מיום".
"עוזבות? למה?" התחלתי להיכנס ללחץ.
"חחחח שלא תחשבי לא נכון. זה לא בגללנו זה פשוט בגלל שהן לא יכלו להתמודד עם טיילר."
"טיילר?"
"הוא המאמן שלנו, את עוד תכירי אותו".
"אשמח אם תסבירו לי איך זה עובד פה.. מיס קמבל לא הסבירה לי על מבנה בית הספר כל כך".
"בגדול כל קומה מחולקת לפי רמה. אנחנו בקומה הראשונה, מה שאומר שאנחנו נחשבים לחניכים. בסך הכל יש חמש רמות. בקומה החמישית מתגוררים הבוגרים.
אלה שכבר נמצאים ברמה של מתאגרפים עולמיים. הם אלה שמאמנים אותנו, להיות כמוהם."
"ודרך אגב, אני סקיי". היו לו עיניים בצבע דבש ושיער גולש מוזהב. נדף ממנו ריח טוב של בושם יוקרתי. אי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים.
"אני אנריקה, וזה אחי מוקי". הם היו נראים טיפה מוזנחים. היה להם צלקות על הפנים, היה להם מבטא ארגנטינאי כבד. ובגדיהם היו מרופטים וקרועים, ראו את הדמיון ביניהם.
"נעים להכיר".
"אז מה? איך הגעת לפה?" שאל מופיסי.
"תמיד רציתי ללמוד בבית ספר הזה. החלום שלי הוא להיות מתאגרפת…"
"את בטוחה שהגעת למקום הנכון? כרגע את הבת היחידה פה ואני לא בטוח אם יהיו לך הנחות…".
"אני יודעת, אני מוכנה לזה".
"זאת הגישה." הוא נתן לי כיף והחזרתי לו בחזרה. רק לא שמתי לב שזה היה חזק מדי. "אאוץ זה כאב."
"אוי סליחה." צחקתי.
"בואי נרד, נעשה לך סיבוב פה בבית ספר."
"נשמע טוב, לא יזיק לי קצת להתמצאות פה."
ירדתי אל לובי בית הספר עם מופיסי, טומי, מוקי וסקיי.
ליבי התמלא בהתרגשות.
—————————————————-
"כמו שאת רואה לובי בית הספר לא כל כך גדול.. גם בדרך כלל התלמידים לא מסתובבים פה הרבה. הם בעיקר בזולה הקטנה שיש לנו." הוא באמת לא היה גדול בניגוד לשאר האזורים בבית הספר.
"המנהל שלנו, אדון ג'ורג'יניו לא הכי נחמד. לכן תתקרבי אליו רק אם את צריכה ממנו משהו דחוף. מיס קמבל בניגוד אליו ממש מתוקה".
"מופיסי מה אתה מדבר שטויות… היא המנהל רק בגרסה פי מאה יותר רעה." אמר סקיי בגלגול עיניים.
"באמת? היא דווקא הצליחה לעשות עליי רושם טוב."
"זה כי את עוד לא מכירה אותה באמת." סקיי קרץ לי.
"קדימה, בואי נעבור לאולם האוכל."
כשנכנסנו לאולם כל העיניים הסתובבו אליי.
שמעתי כל מיני רחרושים באוויר: "תראו, הביאו לפה בחורה חדשה.."
ועוד איזה בחורה…" מזה מה הרבע עוף הזאת עושה פה"?
התחלתי להרגיש לא בנוח. זה בדיוק מה שחששתי שיקרה לי פה.
"תתעלמי מהם" אמר סקיי.
"עברה שנה מאז הבחורה האחרונה שבאה ללמוד פה. בגלל זה הם מגיבים ככה… מופיסי תזכיר לי איך קראו לה?"
"זה לא חשוב עכשיו סקיי. מה שחשוב לאני, הוא שאם את רוצה להיות מתאגרפת, אז לכי על זה. גם אם את הבחורה היחידה פה.
חוץ מזה שאני מאמין שבקרוב יגיעו ללמוד פה עוד בנות, אל תדאגי."
"תודה מופיסי, באמת, לכולכם. זה לא מובן מאליו שאתם ככה נחמדים אליי".
"אין על מה חומד, ועכשיו, שנגיע לחלק המעניין ביותר?"
"ומה הוא בדיוק?" שאלתי בסקרנות.
"בואי, נראה לך את הדרך".