המתאגרפת: פרק 2

כבר עברו כמה ימים מנשירתי מהפנימייה ואימא החליטה שנמאס לה לראות אותי מתבטלת בבית.
"אולי תצאי קצת לבחוץ? תנשמי אויר צח… זה לא טוב להיות סגורה בחדר כל היום." והנה עוד פעם היא מתחילה עם החפירות שלה.
"לאני, חוץ מלהוציא את האגרסיות שלך על השק אגרוף יש עוד משהו שאת יודעת לעשות?"
"דרך אגב… הוא כבר נקרע אין ספור פעמים מהאגרופים החזקים שלך. אולי כדאי שתפסיקי עם התחביב המעצבן הזה כבר?" היא אמרה בעודה שותה מכוס הקפה וקוראת ברפרוף את עיתון הבוקר. לקחתי נשימה עמוקה והתאפקתי. לא היה לי כוח לריב איתה על הבוקר.
"קחי אתך גם את אחיך, הוא ישמח." היא הוסיפה.
נכנעתי לבקשת אימי. ידעתי שאם אסרב לה היא תמשיך להגיד עד כמה שאני עצלנית וחסרת תועלת…
"טימו בוא, אימא רוצה שאני אקח אותך לסיבוב. נמאס לה מאיתנו."
"לאני…" אימא נאנחה. היא הייתה נראית מיואשת ממני.
"זה היה בצחוק, תפסיקי לקחת הכל ברצינות" עניתי לה. ניסיתי להחליף את האווירה המתוחה שהייתה בינינו אבל זה לא עבד. מאז הריב האחרון שהיה לנו משהו בתקשורת שלנו השתבש… בעצם זה ככה מאז שאבא שלי עזב את הבית. אני מודה בכך שבאותה התקופה שהוא בדיוק עזב הייתי די מגעילה כלפי אימא שלי. אם הייתה לי אפשרות להחזיר את הזמן אחורה הייתי עושה זאת אבל לצערי זה לא אפשרי.
טימו שהיה עסוק בלהסתכל על הדגים ששוחים באקווריום שקנינו לו לא מזמן קפץ בהתלהבות ונעל במהירות את נעליו.
שמתי על עצמי את הז'קט האפור האהוב עליי שגדול עליי בכמה מידות, נעלתי את מגפיי השחורות ויצאנו החוצה.
הייתה רוח קרירה אך קרני שמש שבצבצו מבעד לשמיים חיממו את גופי. המזג האוויר היה מושלם.
"לאני, בניגוד לאימא אני שמח שאת בבית. ככה יש לי יותר זמן לבלות אתך." טימו חייך חייך אליי עם עיניו הירוקות שזהרו באור השמש ושיניו הקטנות שחלק מהן עוד שנייה עמדו ליפול.
"גם אני טימו, גם אני". עניתי בעודי מסתכלת על האנשים שהולכים ברחוב.
המשכנו ללכת עד לפארק השכונתי שהיה במרחק 5 דקות מהבית ולאחר חצי שעה המשכנו בחזרה הביתה. לפתע טימו נעצר.
הוא התרגש מפתק על קיר המודעות שבו היה כתוב על עוד חתול שהלך לאיבוד.
"לאני ,תראי עוד חתול שאבד! אולי נחפש אותו.. בבקשה…" "שקט שנייה טימו."
לפתע משהו משך את תשומת ליבי. פתק קטן שהתנופף אליי.
הרמתי אותו מהרצפה בעדינות וקראתי את מה שהיה כתוב בו:
"יש כמה מקומות פנויים בבית הספר היוקרתי למתאגרפים צעירים".
"כל מי שמעוניין, נא להשאיר בבקשה פרטים באימייל הבא…"
האם אני חולמת? לא האמנתי למה שקראתי באותו הרגע. הבית ספר היוקרתי למתאגרפים צעירים? תמיד חלמתי להיות שם. האם זאת ההזדמנות שלי?
"לאני על מה את מסתכלת?" טימו שאל בתמיהה.
"זה… הסתכלתי… על החתול! שהלך לאיבוד. מסכן אה?"
לא סיפרתי לטימו על המודעה. הדבר האחרון שהיה חסר לי זה שהוא ירוץ לספר לאימא על כך.
"בוא נחזור הביתה… אל תדאג נמצא אותו בהזדמנות אחרת."
מיליון מחשבות עברו בראשי. חשבתי וחשבתי האם לרשום את הפרטים שלי לבית הספר. מה אם הוא יהיה רחוק מדי? כמה דמי ההרשמה עולים? האם אני יכולה להתקבל אליו בכלל? מה עם הכוח שלי? הם בטוח יבחינו בו… לא ידעתי מה לעשות.
כשהגענו בחזרה הביתה נכנסתי לחדרי ופתחתי את המחשב במהירות.
החלום שלי מאז ותמיד היה ללמוד אגרוף וחוץ מזה שלא היה לי מושג לאיזו פנימייה מזורגגת אימא שלי רשמה אותי הפעם. אם היא בכלל עשתה זאת.
למרות החששות הרבות החלטתי ללכת על זה.
שלחתי את הפרטים שלי למייל שהיה מצוין בפתק ולאחר כמה שעות שבהן חיכיתי כמו מטורפת לתשובה הם סוף סוף חזרו אליי.