המתאגרפת: פרק 14

סחבתי אותו על גבי עד שהגענו בחזרה לבית הספר. מיס קמבל בדיוק הייתה עסוקה בלדבר עם אחד התלמידים. כשהיא שמה לב אליי ואל סקיי הפצוע היא צעקה בבהלה. "מה קרה לו?" תוך כדי רצתי איתה במהירות לחדר האחות. "הוא כעס על טיילר ויצא בסערה מהאימון, לאחר מכן יצאתי לחפש אותו וראיתי אותו קשור לעץ, ככה." אמרתי בהתנשפות בעודי מורידה ממני את סקיי חסר ההכרה.
"זה אומר שמישהו בכוונה הרביץ לו בצורה מזעזעת כזאת. יש לך מושג אולי מי זה יכול להיות?" היא שאלה אותי בחשדנות. במשך כמה שניות שתקתי והתלבטתי אם לספר לה על כך שבני האופל הם אלו שהתעללו בו ושהם מאיימים עליי. בסוף החלטתי להסתיר זאת.
"לא, אני לא יודעת." אמרתי בביטחון.
"זה חמור מאוד. אם מישהו מהתלמידים שלנו עשה זאת, הוא יטופל בהתאם. תודה שהבאת אותו לכאן לאני."
"אין על מה. סקיי חבר שלי, אני מקווה שהוא יחלים."
"לפי מה שאני יודעת הוא היה אמור להתחרות איתך היום נכון? הקבוצה של אריק?"
"כן אבל כנראה שטיילר יחליף אותו במישהו אחר." אמרתי בייאוש.
"קטן עלייך לאני. שנינו יודעות שאת אוכלת אותם בלי מלח." צחקנו.
"עוד משהו שתרצי להגיד לי?" היא שאלה בנימוס. הייתה לי עוד הזדמנות לספר לה מה באמת קרה אבל איכשהו העדפתי להתמודד עם זה בעצמי. אני יודעת, זה היה ממש טיפשי מצידי.
"את מודעת לזה שאני לא תלמידה כזאת מצטיינת נכון?"
"לצערי כן. הציונים שלך לא בשמיים בכלל. אבל זה מובן לאני. עם כל מה שקורה סביבך לאחרונה לא הייתה לך הזדמנות להשקיע בלימודים. אני מצדיקה את זה אבל עם זאת את צריכה להתעלות על עצמך. הלימודים שלך חשובים מאוד." היא אמרה ברצינות.
"כמובן, אני יודעת. אני אשתדל להיות יותר חרוצה מעכשיו."
"זה הכל?" היא שאלה בסקרנות. הנהנתי עם ראשי.
"חיכיתי שתספרי לי את האמת אבל אני מניחה שכנראה את לא סומכת עליי מספיק." היא אמרה באכזבה.
"מה?" אמרתי בתדהמה.
"שנינו יודעות טוב מאוד שמי שהכה את סקיי היה שליח של בני האופל נכון?"
"איך את-"
"זה איום ונורא. עוד אחד שאנחנו מאבדים… סקיי המסכן." היא נאנחה מצער.
"מאבדים? מיס קמבל מה זאת אומרת?"
"ברגע שבני האופל תוקפים מישהו הם מכניסים לו שבב. בעזרתו הם יכולים לשלוט עליו, אוי לא אני מקווה שהם לא עשו זאת גם לסקיי." היא אמרה בדאגה. פניה התחילו להאדים.
"לכמה הם כבר הצליחו לעשות זאת?"
"אני לא יודעת לאני, כרגע כמה מאיתנו נמצאים אצלם כשבויים אבל כפי שאת רואה הם מתחילים לפגוע גם בתלמידים רגילים."
"אי אפשר להוציא את השבב הזה?"
"אפשר אבל זה כמעט בלתי אפשרי. ברגע שהוא מתחיל לעבוד אין לנו שום גישה אל סקיי. גם אם ננסה להוציא את זה ממנו הוא לא יתן לנו."
"אז מה יהיה איתו עכשיו?"
"אחרי שהוא יחלים קצת מהפציעות שלו אנחנו נעלים אותו מבית הספר."
"מה? אתם לא יכולים לעשות את זה!"
"לאני אם הוא ישאר פה, בני האופל יכוונו אותו לפגוע בעוד תלמידים ולהרוס את בית הספר הזה."
"הם לא נורמליים, למה להם לפגוע בתלמידים תמימים?"
"כדי ליצור צבא. ממך. מהכוח שיש בך. לאני בבקשה ממך אל תיצרי איתם שום קשר זה ברור? אל תצאי החוצה, אל תסכני את עצמך. אחרת המצב יהיה הרבה יותר גרוע ממה שהוא."
"בסדר, אני מבטיחה."
"יופי, אני וטיילר נדאג להפעיל אמצעים רבים יותר כדי להציל את סקיי ואת השאר. כמובן שנעדכן אותך בהם בקרוב." הייתי מבולבלת אבל הנהנתי עם ראשי.
היא באה לצאת מהחדר אך נעצרה. "שיהיה בהצלחה היום בתחרות. אני אצפה בך." היא חייכה חיוך קטן.
לפני שיצאתי העפתי מבט בסקיי ששכב במיטת החולים. הוא היה עטוף בתחבושות. הצטערתי על כך שהוא נמצא במצב הזה. בגללי.
———————————————-
הייתי בדרכי לחדר כדי ליידע את השאר במה שקרה לסקיי אך הם לא היו שם. כנראה שהם היו באמצע שיעור. ידעתי שבגלל שהאימון נקטע באמצע, אני צריכה להצטרף להמשך יום הלימודים אך לבסוף החלטתי לשבת באחד הספסלים בחוץ ולנשום קצת אויר צח. אני בטוחה שאני אשלם על זה בסוף הסיסמטר שמתקרב. היה קר בחוץ. מדי פעם קרני שמש צצו מבין העננים וחיממו את גופי. פתאום נזכרתי באימא ובאחי הקטן. אם כל הבלגן שקורה סביבי בקושי יצא לי לדבר איתם. התקשרתי לאימא אך היא לא ענתה לי. מוזר. בדרך כלל היא תמיד עונה לטלפונים שלי. לפתע אריק הופיע משום מקום וישב לידי. הוא נצמד עליי והניח את ידו על כתפי. מיהרתי להתרחק ממנו. "אז מה? את מוכנה לתחרות נגד הקבוצה שלי?" הוא אמר בלעג.
"מוכנה ומזומנה."
"לפי מה שאני יודע את תילחמי לבד לא?"
"אני די חזקה כמו שאתה יודע אז לא נראה לי שתהיה בעיה."
"יש לך ביטחון. יופי, אני אוהב את זה." הוא קרץ לי.
"שלא תחשוב ששכחתי את מה ששמעתי שאמרת. אתה רוצה להכשיל אותי היום נכון? כדי שהקבוצה שלך תנצח?"
"אוי נו באמת לאני, זה היה ממזמן, עוד לפני שהכרתי אותך." לא האמנתי לו. לא יכול להיות שהוא שינה את דעתו כל כך מהר.
"ומה לגבי טיילר? אתה לא רוצה להעיף אותו ולתפוס את המקום שלו? לפי מה שנראה לי הוא המפקד שלך לא?"
"הוא המפקד שלי רק שאנחנו נלחמים מול בני האופל. בשאר הזמן הוא מאמן פשוט, ולא יותר טוב ממני. זה מה שאני רוצה להוכיח. "
"כבר אמרו לך שאתה חתכת נודניק?" הוא חייך והתעלם ממני.
"תגיד רגע, בנוגע לאליס. יכול להיות שבני האופל יסכימו לשחרר אותה ואת השניים הנוספים שכלואים שם בתמורה לי?" עיניו נפתחו בפליאה.
"לא חשבתי שאצטרך להגיד לך את זה אבל פוף, כבר עלית על זה. אני רציתי לפעול נגדך."
"לפעול נגדי?" שאלתי בכעס.
"כן. רציתי שאת תלכי לאיפה שבני האופל מחזיקים את אליס ותוציאי אותה משם בלי ידיעה שאת בעצם לא תחזרי משם. למזלך, טיילר לא הסכים לזה ובגלל זה אנחנו תקועים עם החילוץ שלה ושל השאר."
"מה? אתה באמת התכוונת להקריב אותי?" צעקתי.
"סליחה לאני אבל את לא יותר חשובה לי מאליס. בגדול, את לא חשובה לי בכלל." הוא קם מתנוחת הישיבה וצחק צחוק זדוני.
לא מספיק שגם טיילר החרים אותי עכשיו מסתבר שאריק רצה לרקום לי מלכודת?
"אם את שואלת אותי, תקריבי את עצמך. את חושבת שזה נגמר בזה? עד שהם לא ישיגו אותך הם לא יפסיקו לפגוע בעוד מאיתנו."
שתקתי בתדהמה למשך כמה שניות. הוא התקרב אליי עד שהרגשתי את חום גופו. "תעשי את זה, תגמרי כבר את הסבל הזה." הוא צעק. מבטו נהיה פראי ומאיים.
"תעזוב אותה אריק!" טיילר התקרב אלינו ונעמד לצידי.
"וואו מסתבר שאתם כבר בשלב מתקדם ביחסים שלכם אה? אליס המסכנה, ליבה ישבר לחתיכות…" הוא צחק צחוק משוגע.
לפתע טיילר התרחק ממני והחטיף אגרוף לאריק בפראיות. דם נטף משפתיו.
אריק, שהיה נראה מרוצה מכך שהצליח לעצבן את טיילר, דחף אותו אל הרצפה ונלחם איתו. הוא הטיח בו עוד אגרוף ועוד אגרוף, עד שטיילר הצליח להתנגד לו ולהחזיר לו בחזרה. קול של חבטה חזקה הכה בי.
"תפסיקו!" צעקתי בלהט.
פתאום היה שקט. הם הפסיקו להלחם.
"אתה לא שווה את המאמץ שלי." טיילר קם מהרצפה. פנס הופיע בעיניו.
"יהיה מה שיהיה, לאני בסוף תבין שזה המעשה הכי נכון עבורנו." הוא הסתכל עליי והלך.
"לאני? את בסדר?" טיילר חיבק אותי בחוזקה. דחפתי אותו ממני מיד.
הבעת כאב הופיעה על פניו. "לא מזמן אמרת לי להתרחק ממך ועכשיו אתה מחבק אותי?"
"אני יודע, אני מטומטם לגמרי אבל תני לי להסביר-"
"אני מצטערת טיילר אבל אני לא רוצה לשמוע את ההסברים שלך." זאת הייתה הפעם הראשונה שפניתי אליו בשמו הפרטי. להפתעתי הוא לא תיקן אותי.
"בסדר. אני לא אעשה את זה עכשיו. אני רק רוצה שתדעי שלא משנה מה, אל תקשיבי לאריק. אנחנו נמצא דרך אחרת. אל תקריבי את עצמך. את מבינה אותי?" קולו התעצם. שמעתי את הפחד בקולו.
"אל תדאג. תהיה בטוח שאני לא רוצה להקריב את עצמי בשביל איזה חבורה של משוגעים ולגמור את החיים שלי."
"יופי. יש לי עוד הרבה דברים לדבר איתך עליהם אבל
הגיע זמן התחרות. "
"מה עם סקיי? אתה יודע מה קרה לו?"
"כן. מיס קמבל דאגה לספר לי. אל תדאגי, מוקי יחליף אותו." החזרתי לו מבט קר. עדיין כעסתי עליו. על מה שהוא אמר, על הצורה שבה הוא התנהג אליי. הוא ידע שזה לא היה בסדר מצדו, אבל ידעתי שהוא צדק במה שהוא אמר. אנחנו לא צריכים להיות ביחד.
הלכתי עם טיילר לאולם שבו היו כל ההתכנסויות על עניינים של הבית ספר. באמצע, הייתה זירה גדולה.
כבר היו שם הרבה תלמידים. הם עמדו מסביב לזירה והריעו לתלמידים של אריק שבדיוק התכוננו לקרב.
ביניהם הצלחתי לראות את מופיסי, מוקי ואנריקה שחייכו אליי בהתלהבות. ניגשתי אליהם. ידעתי שברגע שהם ישמעו על מה שקרה לסקיי הבעת פניהם תשתנה לחלוטין.
_______________________
"היי לכם, איך היה היום?"
"את יודעת, כרגיל. העמיסו אותנו במלא עבודות. חבל שלא היית בשיעורים היום. יש לך הרבה להשלים."
"אני אעמוד בזה איכשהו… כמובן שלא יזיק לי קצת עזרה מכם." חייכתי.
"תקשיבו, יש לי משהו להגיד לכם-"
"אנחנו יודעים לאני." מופיסי אמר בצער.
"סקיי הותקף על ידי מישהו. מיס קמבל סיפרה לנו הכל."
"אני מצטערת, זה באמת נורא."
"הוא יהיה בסדר נכון?" מוקי הביט בי בעיניים מלאות עצב. "נקווה שהוא יעבור את זה." בתוך תוכי ידעתי שאיבדנו אותו אבל לא יכלתי לספר להם שסקיי לא יחזור אלינו עד להודעה חדשה. שמעתי את טיילר קורא לי ולמוקי.
"קדימה לאני, אנחנו צריכים להתכונן. תאחלו לנו בהצלחה." מוקי הגיש לי את ידו בנימוס וביחד התקרבו לכיוון של טיילר. הוא אמר לנו כמה מילות עידוד ובזמן שמוקי שם על עצמו את המגנים, אני הסתכלתי על שני היריבים שלנו שדיברו עם אריק.
הם לא היו נראים רגילים. משהו בהם היה נראה לי מוזר. כאילו הם לא חלק מהתלמידים. לפתע אחד מהם הביט בי. הרגשתי זרם של פחד בגופי.
"היי, מה את מתרגשת מהם. להזכיר לך שאת יכולה לחסל אותם בקלות?" טיילר קרא את מחשבותיי.
"התלמידים שלו תמיד כאלה מלחיצים?"
"כן. אבל אל תתני לזה להרתיע אותך." הוא קרא למוקי כדי להסב את תשומת ליבו.
"לאני את תתחרי בסיבוב השני, ומוקי אתה בראשון. יאלה, תייצגו את הקבוצה שלנו בכבוד."
מוקי עלה לזירה. למרות מראהו התמים של ילד קטן, הוא עמד בביטחון ובגאווה. לידו עמד הבחור מהקבוצה של אריק. הוא היה גבוה ושרירי ממוקי פי כמה אבל קיוותי שהוא לא חזק כמו שהוא באמת נראה. מוקי התחיל לתקוף אותו. הוא החטיף לעברו אגרופים קלים. הבחור לא נרתע, ההפך זה היה נראה שזה בכלל לא הזיז לו. מוקי איבד קצת את הביטחון לכן צעקתי את שמו בחוזקה כדי לעודד אותו. מופיסי ואנריקה הצטרפו אליי. הבחור התחיל לעלות הילוך והוא הגביר את הקצב. מוקי ניסה להתחמק מהאגרופים שלו ולהתקיף בחזרה אבל הוא כבר התחיל להתעייף. הבחור חבט במוקי בבטן בחוזקה.
קול חבטה נשמע באויר. הבחורים של אריק הריעו בשמו. הם המשיכו להלחם ומוקי ניסה בכל כוחו להפיל את הבחור. הוא חבט בו מספר פעמים, אך הוא לא הראה שום סימן של התעייפות. לפתע הבחור החטיף למוקי אגרוף באזור הפנים ומוקי נפל אל הרצפה. דאגה הופיע על פניו של טיילר.
"מוקי קום! אתה יכול לעשות את זה!" הוא צעק לעברו. השופט ספר עד חמש אבל הוא לא קם. הבנתי שהפסדנו בסיבוב הראשון. חברי הקבוצה של אריק התנפלו על הבחור והריעו לו. מוקי עדיין שכב על הרצפה, חסר אונים. טיילר מיהר לעברו ועזר לו לקום.
"אני מצטער טיילר, חשבתי שאני אוכל לנצח אותו אבל הוא היה יותר מדי חזק." על פניו הופיעו כמה פצעים והוא היה נראה תשוש.
"זה בסדר מוקי. נתת שם את כל כולך. כל הכבוד.'"
ראיתי שטיילר התאכזב. זאת לא הייתה תחרות בין שתי הקבוצות אלא בין שני המאמנים הטובים ביותר בבית הספר. טיילר ואריק.