המתאגרפת: פרק 12

"וואו לאני! את נראית פשוט מדהים."
מופיסי תפר לי שמלה שחורה קצרצרה שהצמידה את כל גופי. היא הבליטה את הקימורים שלי וחשפה יותר מדי עור. לא היה לי נוח איתה.
"מופיסי השמלה עצמה נחמדה לגמרי אבל אתה לא חושב שהיא קצרה מדי?"
"טוב זה כי לא היה לי מספיק בד לעבוד איתו…"
"אני מורידה אותה עכשיו." אמרתי בתקיפות.
"בשום פנים ואופן. השקעתי בה כמה שעות טובות! חוץ מזה שזה לא יזיק אם תתחילי להיות קצת יותר נשית." להיות יותר נשית?
"אני ממש לא מתכוונת ללכת עם חצאיות מיני ושמלות קצרות אם זה מה שאתה מתכוון."
"טוב אולי נלך כבר לערב גיבוש הזה? אנחנו בסוף נאחר." סקיי אמר.
החלטתי בסוף ללבוש אותה. אבל זה רק בגלל ההערכה שלי אל מופיסי.
האולם הענק היה מלא בתלמידים. כולם היו נראים כל כך גדולים ומאיימים, הרגשתי פצפונת לידם. הייתה מוזיקת מועדונים שהייתה חזקה מדי והאורות סנוורו אותי. במחשבה שנייה אם זה הערב גיבוש נראה לי באמת היה עדיף להישאר בחדר.
"אתם רואים את טיילר?" צעקתי כדי שהם יוכלו לשמוע אותי.
"אני חושב שהוא עומד שם. בפינה. אם חוש הראייה שלי לא טועה." סקיי אמר.
מופיסי ניסה להראות מדליק ככל שנראה אבל קלטתי עליו שהוא גם לא מתלהב מהאווירה. הרגשתי שאנחנו כמו חבורה של חנונים שמגיעים למסיבה של המקובלים של השכבה. היה צפוף מדי, הבנים התקדמו אל טיילר אך אני נשארתי מאחור. ניסיתי להתקדם קדימה אבל כל שנייה דחף אותי בחור אחר. התלמידים הגבוהים חסמו את שדה הראייה שלי. הם לא שמו לב אל בחורה קטנה שמנסה ללכת בעודם עסוקים בלרקוד אל צלילי המוזיקה. צעקתי לבנים שיחכו לי אבל הם לא שמעו אותי. לפתע הרגשתי יד מאחורי גבי.
————–‐——————
"המאמן?" צעקתי כדי שישמע אותי.
"לאני יש לנו מקרה חירום. אני צריך שתבואי איתי." הוא אמר בדאגה.
"מה קרה?"
"אני אספר לך בדרך, אין לנו זמן עכשיו"
רצתי איתו במהירות למרתף שבו התכנסו כל חברי הקבוצה. הצטערתי על הרגע שלבשתי את השמלה הדקיקה והצמודה הזאת.
"אתה מוכן לספר לי מה הלחץ?"
"בני האופל. הם תוקפים אותנו. הלילה."
"תוקפים? את הבית ספר?"
"כן. בעוד כמה שעות. עלינו על המידע הזה רק לפני כמה דקות. אנחנו חייבים להתכונן."
"ואני אלחם איתכם נגדם?" שאלתי בתמימות.
"בדיוק. את רק צריכה לדאוג שהכוח שלך יפעל. קצת יותר מהרגיל."
"יותר מהרגיל? איך בדיוק?"
"טיילר" מישהו קרא לו.
"אני צריך לחלק פקודות, בינתיים תתכונני…"
הייתה באוויר אוירה של מתח ושל סכנה. כל הבחורים שם היו חמושים ולבושים לקרב חוץ ממני. לא הרגשתי שייכת לשם בשום דרך כלשהי.
"אהבתי את השמלה." אריק פתאום הופיע. הוא בהה בי למשך כמה שניות.
מיהרתי למשוך את השמלה קצת יותר למטה. הייתי מובכת.
"לא בטוח שיהיה לך נוח להילחם ככה."
"אני אסתדר איתה. איכשהו." לפחות רציתי לחשוב ככה.
"אני, לא רוצה לשאול אותך אבל אתה היחיד שנראה פנוי כרגע אז-"
"מה?"
"איך אני אמורה לחזק את הכוח שלי?"
"אני מניח שאת פשוט צריכה להתרכז ולהרגיש את העוצמה בגוף שלך. יש עוד כל מיני שיטות אבל עזבי. הן לא כאלה ידידותיות."
"אה ו… אליס? מה בנוגע אליה? לא רציתם לתכנן את התוכנית הצלה שלה?"
"כנראה שזה יידחה למחר. למרות שיש לי כבר תוכנית בראש. הפעם היא בטוח תעבוד." הוא קרץ.
"כולם לשים לב! כולם לשים לב!" מיס קמבל צעקה. כולם התרכזו סביבה.
"בני האופל כבר ממש כאן. הם באים לפה במטרה אחת ברורה. לתפוס אותנו."
"כמובן שאנחנו לא נכנע להם! אנחנו נגבור עליהם בזכות הכוח שלנו. ועכשיו, כשיש לנו את לאני, אנחנו נוכל לחסל אותם אחת ולתמיד."
"בהצלחה לנו!" היא צעקה וכולם הריעו לה.
"קדימה בואו נצא החוצה!"
רצנו אל תוך היער שהיה במרחק כמה צעדים מבית הספר. היה קפוא בחוץ. קור בלתי ניתן לתיאור חדר אל עצמותיי. כל מה שכיסה אותי היה השמלה שבקושי חיממה אותי. הייתי קצת בשוק מהסיטואציה. מהרעש והלחץ שהיה סביבי. מכך שכולם מצפים ממני להיות זאתי שתציל אותם. עמדתי במקומי ולא זזתי.
"לאני? את בסדר?" טיילר ניגש אליי. הוא היה נראה כמו לוחם אמיתי שיוצא לקרב. השיער שלו הסתדר בצורה שהחמיאה לפניו שהיו מושלמות להפליא.
"כן." קולי רעד. הוא הוריד מעליו את הז'קט שכיסה את מדיו.
ישר באתי לעצור אותו.
"זה בסדר."
הוא לא הקשיב לי והניח אותו על כתפיי. המעיל היה כבד. הוא היה עשוי מעור יוקרתי והבטנה שלו הייתה מלאה בפרווה נעימה.
"שלא תקפאי מקור. זה מה שחסר לנו."
ליבי החסיר פעימה. אני בטוחה שאפילו הסמקתי.
"אני אהיה בקרבתך אז תנסי לא להיות בלחץ.שמישהו יבוא לתקוף אותך פשוט תילחמי איתו כמו שאת יודעת." דבריו הצליחו להרגיע אותי טיפה.
"אני אנסה. עד כמה שאני יכולה."
"יופי. הנה זה קורה. הם מגיעים." טיילר אמר לכולם להתמקם בעמדות.
כמה חבורות שלמות של בני האופל התקרבו מבין השיחים. הם היו הרבה. הרבה יותר מאיתנו.
"להסתער!" טיילר צעק.
הלוחמים קפצו על בני האופל ולחמו איתם. אני נשארתי מאחור לכמה רגעים. הייתי לחוצה.
לפתע מישהו הופיע מאחורי גבי וניסה להכות אותי עם מוט ברזל.
אני הגבתי במהירות והעפתי אותו ממני בחוזקה.
תוך כדי הצטרפו אליו עוד ועוד. אני השתמשתי בכמה מהלכים שלמדתי מטיילר ונלחמתי איתם. הם קפצו עליי מכל עבר אבל הצלחתי להתמודד מולם בקלות. הבעיטות שלי היו חזקות עד כדי כך שהם לא הצליחו לקום מהאדמה.
עצרתי שנייה והסתכלתי סביבי. ראיתי שהלוחמים סביבי נאבקים מול בני האופל.
ראיתי בפינה אחת את טיילר שעוד שנייה מוצא את עצמו מחוסל על האדמה, בפינה שנייה מישהו שצורח מכאבים וכמה לוחמים שנלקחים על ידי בני האופל. התכוונתי לעזור להם אבל לפתע הרגשתי מין כאב עצום בעורפי. הבנתי שמישהו מהם ירה בי. למרות זאת, התקרבתי אל בני האופל הנוספים שהגיעו.
שלחתי אגרופים לכל עבר. דמיינתי שאני נמצאת בזירת אגרוף. שכל מה שאני רוצה הוא לנצח. נתתי את כל כולי.
____________________
כשראיתי שהבסתי את כולם התחלתי לרוץ מהר ככל שיכלתי. בקושי הצלחתי לזוז. הרגשתי שעוד שנייה אני נופלת. חשבתי שאף אחד כבר לא רודף אחריי אבל זה לא נגמר. שמעתי את צעדיו של בן האופל. הוא היה מוכן לתקוף אותי. הדבר היחיד שהצלחתי לעשות הוא לדרוך לו על הרגל כמה שיותר חזק. הוא צרח מכאב. הוא ריסס באוויר משהו, הרגשתי שאני עומדת להיחנק.
ניצלתי את כל הכוחות האחרונים שהיו לי ונלחמתי איתו עד שהוא חוסל.
המשכתי לרוץ עד שהרגשתי שאני בטוחה. נפלתי אל האדמה. ניסיתי להבין איפה אני אבל ראיתי הכל מטושטש.
"לאני? את מצליחה לראות אותי?" הקול הזה היה מוכר לי.
"המאמן זה אתה?"
"זאת מיס קמבל. הקרב הסתיים. את בטוחה עכשיו."
התאמצתי לעמוד על הרגליים. "את בסדר?"
"לא, לא חושבת. יש לי משהו בצוואר. זה מחרפן אותי."
"אוי ואבוי. צריך להוציא לך את זה כמה שיותר מהר." היא אמרה בדאגה.
מיס קמבל עזרה לי לקום והלכה איתי עד שהגענו לשטח בטוח. הרבה היו חסרים. ראיתי שטיילר ועוד כמה בחורים היו עסוקים בלטפל בפצועים.
"תסלחי לי אבל אני צריכה לסדר בדחיפות כמה דברים. יגשו לטפל בך בעוד כמה רגעים."
ישבתי על הסלע שהיה בקרבתי ועצמתי את עיני. הייתי כל כך עייפה. רציתי פשוט לשכוח מכל מה שקרה עכשיו וכל מה שקורה לי בתקופה האחרונה ולחזור הביתה. אל טימו ואימא. אל הימים שהייתי עוברת מפנימייה מפנימייה. אל הימים שעוד חיי היו נורמליים. התחלתי לבכות. מה שאני לא עושה בדרך כלל.
"לאני? את פצועה?" זה היה טיילר. הופיעו על פניו כמה שריטות אבל שמחתי לראות שהוא בסדר. עמדתי על רגליי ועוד פעם הרגשתי סחרחורת חזקה שגרמה לי לאבד את השיווי משקל לרגע. טיילר פעל במהירות והחזיק אותי.
"את קפואה לגמרי!" הוא אמר בדאגה. הסתכלתי על פניו.
הצלחתי לראות את האכזבה בעיניו. הבנתי שכנראה הפסדנו בקרב.
לפתע הוא משך אותי ללמטה וסימן לי להסתתר אל מאחורי השיחים.
"אני חושב שבני האופל עדיין פה." הוא לחש.
הוא התקרב אליי עד שהיינו צמודים זה לזה. מבטינו הצטלבו זה בזה. "הם עדיין כאן?" שאלתי.
"אני חושב שהם כבר הלכו." הוא המשיך להסתכל עליי ולאחר מכן על הצוואר שלי. לפתע הוא החדיר את אצבעותיו לאזור בעורף שלי שבו היה הפצע והוציא משם קליע קטנטן. צעקתי. זה כל כך כאב.
"מזל שהוצאתי את זה בזמן, אחרת זה היה נגמר רע מאוד."
הוא הוציא מהכיס שלו פלסטר והניח אותו בעדינות במקום של הפצע.
"זהו, עכשיו זה כבר לא יכאב לך." הרגשתי תחושת הקלה.
"כנראה שאחרי הכל אני לא חסינה להכל כמו שכולם חושבים."
"האמת שאת כן. אחרי קליע כזה היית אמורה באותה השנייה ליפול על הרצפה אבל את המשכת להילחם כמו מפלצת רעה."
"הפסדנו נכון? תגיד את האמת."
"נכון. הם אפילו לקחו שניים מאיתנו." הוא נאנח.
"מה? חייב לחלץ אותם משם!"
"את צודקת. הבעיה היא שזה לא כזה פשוט. מניסיון." הוא הגיש לי את ידו ועזר לי לקום מהאדמה. הוא ליווה אותי בחזרה לאזור בית הספר.
"את חוזרת לחדר שלך?"
"אני לא חושבת. אני מעדיפה שהחברים שלי לא יראו אותי ככה. הם יתחילו לשאול אותי מלא שאלות."
השמלה שלי הייתה קרועה והגוף שלי היה מלא בלכלוך ובשריטות. לא ידעתי איך אני הולכת להסביר למה נעלמתי בפתאומיות מהערב גיבוש ולמה לעזאזל היה לי קליע בצוואר.
"אני אלך לישון הלילה אצל מיס קמבל. אני בטוחה שהיא תקבל אותי. מה לגבייך?"
"אני לא אלך לישון בקרוב. אני ועוד כמה הולכים לנסות לחלץ את הבחורים שלנו."
"הייתי באה איתכם אבל-"
"לכי תנוחי. כבר מאוחר."
"אה ולאני? כל הכבוד. נתת שם פייט רציני. אני גאה להיות המאמן שלך."
"תודה." הופתעתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שטיילר החמיא לי.
"דרך אגב… איפה המעיל שלי?"
הסתכלתי על החלק העליון שלי וראיתי שהמעיל לא נמצא עליי.
"אוי, כנראה שאיכשהו הוא נפל ממני. אני אקנה לך חדש בסדר?" רציתי לקבור את עצמי באדמה.
"חסר לך שלא." הוא חייך אליי ואני אליו.
התרחקתי ממנו. לפתע הרגשתי הרגשה מוזרה. נעצרתי במקומי.
לא הייתי צריכה לעשות זאת אבל לא שלטתי בעצמי.
התקרבתי אל טיילר במהירות ונישקתי אותו. להפתעתי הוא לא התנגד לנשיקה.
הוא קירב אלי את שפתיו ונישק אותי בחזרה. מגע שפתיו היה מגע שלא הרגשתי מעולם. הוא נגע בעדינות בעורף שלי והזיז את שיערותיי אל מאחורי האוזן. הנשיקה הייתה ארוכה ועוצמתית.
לאחר כמה שניות ארוכות הוא ניתק ממני את שפתיו והתרחק ממני. הבעת פניו הדאיגה אותי.
"אני… לאני, סליחה. לא הייתי אמור לנשק אותך." הוא נכנס ללחץ וזז מצד לצד.
"בגדול אני זאתי שנישקתי אותך."
"זה לא חשוב עכשיו. אני המאמן שלך ואת התלמידה שלי… ויש לי עדיין-"
הוא נעצר לשנייה. "עדיין מה?" שאלתי.
"אני לא יכול לבגוד באליס."
"למה נישקת אותי אם אתה לא מרגיש אליי משהו?"
"אני לא יודע מה אני מרגיש לאני. אני רק יודע ש-
אני לא יכול להיות איתך." הוא אמר בעצב.
"אני יודעת שלא הייתי לנשק אותך. פשוט רציתי שתדע מה אני מרגישה כלפייך."
"אני מצטער לאני. נדלקת על הבחור הלא נכון." הוא יצא מבית הספר במהירות.
למרות השיחה המאכזבת שהייתה לנו, שמחתי שנישקתי את טיילר. הייתי בעננים.
המשכתי לחדר של מיס קמבל. הוא היה קומה אחת מעל הקומה שלי. דפקתי בעדינות רבה על הדלת. היא פתחה לי אותה אחרי כמה שניות.
"מיס קמבל? אני יכולה להישאר אצלך הלילה?"
"בטח, תיכנסי לאני." החדר שלה היה מבולגן כמעט כמו המשרד שלה. היא לא הייתה לבושה לשינה.
סליחה על הבלגן… אני די מפוזרת." היא חייכה אליי.
"זה בסדר, גם אני ככה." שמחתי שהיא הסכימה לארח אותי בחדרה.
"את יכולה לישון שם" היא הצביעה על המיטה שהייתה בפינת החדר הענקי שלה. אני אסדר לך מצעים ובגדים להחלפה."
"את בטוחה שזה נוח לך? אין לי בעיה לחזור לחדר שלי." בכל זאת לא הרגשתי כל כך בנוח להתנחל אצלה.
"לא לא מה פתאום. זה בסדר לגמרי."
"תודה."
נכנסתי לשירותים והחלפתי לבגדים שהיא נתנה לי. סוף סוף נפטרתי מהשמלה המעצבנת הזאת.
כשיצאתי היא הכינה לי שוקו חם וחתכה לי חתכת עוגה. חיוך הופיע על פניי. "אני יודעת שכבר מאוחר אבל חשבתי שתרצי משהו מתוק."
"האמת שכן… אני די רעבה. תודה רבה!"
אכלתי מהעוגה שהייתה טעימה להפליא. היה לי טעם חזק של שוקולד איכותי.
"וואו! היא כל כך טעימה!!"
"שמחה שאהבת. מהיום בכל פעם שתרצי משהו מתוק תבואי אליי." היא חייכה.
"זה יהיה מעולה." מסתבר שמיס קמבל הרבה יותר נחמדה ממה שחשבתי.
"לאני רציתי לדעת איך היה לך בקרב?"
"חוץ מזה שמישהו ירה לי בצוואר, בסדר בסך הכל."
"יופי. איך הפצע? יותר טוב?"
"כן, קצת כואב אבל בסדר."
"בטח קשה לך עדיין להתרגל לכל זה לא?"
"כן. מאוד. זה מוזר לחשוב שאני חלק מקבוצה כלשהי. ועוד המנהיגה שלהם או משהו כזה…"
"אני יודעת. אני יודעת שגם לא היה לך כל כך זמן לעקל הכל ואני גם לא מבטיחה שיהיה לך."
"אני חוששת מכל זה. מהנטל שיש עליי."
"פשוט תמשיכי ללמוד עם החברים שלך, ולחזק את יכולות האגרוף שלך כמובן. תחיי את החיים הרגילים שלך, עד כמה שאת יכולה."
"אני יכולה לספר למשפחה שלי על זה?"
"מה שנראה לך לנכון."
"יש לי עוד שאלה. מתי בני האופל כבר לא ינסו לתפוס אתכם?"
"ברגע שהם ישיגו אותך."
"אותי? הם רוצים לתפוס אותי?" וכבר חשבתי שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר.
"כן. אבל אל תתני לזה להדאיג אותך. את כל כך חזקה שהם לא יכולים להתמודד מולך." היא החזיקה לי את היד.
"לאני, כבר מאוחר חמודה. הגיע הזמן שתלכי לישון. אם את צריכה ממני משהו במשך הלילה אני פה."
"תודה מיס קמבל."
היא הלכה להתארגן לשינה.
לפני שנכנסתי למיטה חשבתי על טיילר ועל הנשיקה שהייתה לנו. כנראה שבאמת התאהבתי בו. רציתי לגשת אליו שוב אך ידעתי בתוך תוכי שלא יכול לקרות בינינו כלום.