המתאגרפת: פרק 11
"מאוהבת? במאמן שלי?" זה היה נשמע לי נורא.
"תפסיקי להכחיש. אני רואה איך את מסתכלת עליו…"
"וואו אתה פשוט-"
"בכל מקרה, שתדעי שזה לא ילך ביניכם. ברגע שאליס תחזור הוא ירוץ אליה."
"מצדי שיחזור אליה וייפרד ממנה מיליון פעם. הוא המאמן שלי וזה הכל. עזוב
למה אני בכלל צריכה להסביר לך…?" הרמתי את קולי.
"תירגעי… אי אפשר לדבר איתך?"
"אבל אני לא מעוניינת לדבר איתך. לא עם מישהו כמוך."
"מישהו כמוני?" הוא שאל בתמיהה. לרגע חשבתי שפגעתי ברגשותיו.
"אני… כבר מאוחר." ניסיתי לסיים את השיחה.
"ללוות אותך בחזרה אל בית הספר?"
"אני אסתדר." רציתי כבר לצאת משם אבל טיילר אמר לי לחכות לו.
"איך שאת רוצה." הוא קרץ לי ונעלם במהירות.
התקשרתי אל טיילר אבל לא הייתה לי קליטה.
בזמן הזה חשבתי על למה אני נמצאת במרתף מוזר שנמצא מתחת לאדמה לבד עם עצמי במקום להתכונן כבר לשינה. בין היתר, גם על זה שהצטרפתי לאיזה קבוצה של אנשים מוזרים שבמקרה חזקים כמוני ושאני עוד צריכה להציל אותם מאיזה אנשים מוזרים. זה הזוי לגמרי.
באיזשהו שלב פשוט ישבתי על הרצפה. חיכיתי לאפשרות שאולי מישהו יבוא לחפש אותי. קיוויתי שהמישהו הזה יהיה טיילר.
————————————-
"וואו הגזמנו עם השתייה הפעם, הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ!"
"אתם הגזמתם. אני פשוט נהנתי מהמוזיקה. אני חייב לומר שהמועדון הזה הוא בין הטובים שהיינו בהם. סוף סוף מוזיקה איכותית."
"אם אתה קורא למוזיקה של זקנים איכותית אז אתה באמת מקרה אבוד סקיי. חוץ מזה, עד שיש לנו אפשרות לשתות לא ננצל זאת?"
"מה שתגידו. רק שתדעו שיש לנו עוד נסיעה ארוכה לפנינו. לפחות עוד שעתייםעד שנרד מהאוטובוס."
"שיט! לא יכניסו אותנו לבית הספר אם נגיע אחרי חצות."
"כבר עשר וחצי בלילה. למה הבית ספר שלנו ממוקם דווקא באיזור שמרוחק מכל דבר אפשרי!"
"לאני כבר בטח ישנה. אני לא מרגיש נעים שיצאנו לבלות בלעדיה."
"מופיסי היא אמרה שזה בסדר אז די עם הנקיפות מצפון."
"מחר יש לנו יום לימודים רגיל. פלוס אימון עם טיילר. אוף!"
"לכל שבת יש מוצאי שבת מה שנקרא."
————————————-
"לאני?" סוף סוף הוא הופיע.
"כבר חשבתי שאני אשאר כאן כל הלילה."
הסתכלתי עליו. נחרדתי למראה עיניי.
פניו של טיילר דיממו והיו מלאות בפצעים.
בגדיו היו קרועים וידיו היו מונחות בחוזקה על בטנו העליונה שדיממה.
"המאמן אתה…" קולי רעד.
"למה לא עזבת עם שאר האנשים? למה נשארת פה?" הוא נאנח מכאבים תוך כדי שדיבר.
"מה קרה לך? המאמן אתה מדמם בכל מקום אפשרי!"
"בואי נצא מכאן קודם כל" הוא הוביל אותי אל היציאה שבשבילה הייתי צריכה לעבור דרך איזה מנהרה צרה. טיילר בקושי הצליח לעבור דרכה. שמעתי את זעקות הכאב שלו. לבסוף הגענו לבית הספר.
"אתה יכול לעמוד?"
"תלווי… אותי. לחדר…"
הרשיתי לו להניח את זרועו הכבדה על הכתפי ולאחוז בה. אני מניחה שמשקל גופו היה כבד מאוד אך לא הרגשתי זאת. בשבילי הוא היה קליל כמו נוצה.
"המאמן, לא עדיף שתלך לבית חולים? אתה לא נראה טוב."
"הם ימצאו אותי שם. אני לא יכול." זעקותיו התחילו להשמע יותר חזקות. הסתכלתי עליו ברחמים.
"למי אני יכולה לקרוא? אתה צריך עזרה!"
"מיס קמבל… מיס קמבל"
"אני אלך לקרוא לה, תלחץ חזק על הפצע בינתיים."
עזבתי במהירות את חדרו ורצתי לחדר של מיס קמבל. דפקתי בעדינות על הדלת. כדי לא לשבור אותה בטעות.
"לאני? הכל בסדר? מה קרה בשעה כזאת?" היא יצאה מחדרה עם כותונת לילה ורולים בשיער. היא הייתה נראית משעשעת.
"זה טיילר, הוא נפצע. קשה. הוא צריך עזרה."
"מה? אוי ואבוי. אני אגש אליו ברגע זה."
"אני אבוא איתך." התעקשתי.
"אל תדאגי לאני. הוא יהיה בסדר. תודה שקראת לי. עכשיו לכי לישון."
חזרתי לחדר שלי תשושה ועייפה. מופיסי, סקיי, טימו ואנריקה עדיין לא חזרו מהבילוי שלהם. נכנסתי להתקלח, ולפתע תקף אותי רעב. מה שהזכיר לי שלא אכלתי כל היום. לקחתי מהתיק שלי כמה חטיפים שהיו לי ונשנשתי אותם. לאחר מכן נכנסתי למיטה ולא הספקתי לחשוב על טיילר. קיוותי שהוא יהיה בסדר.
_________________
הבוקר הגיע. לא ישנתי כל הלילה מרוב דאגה לטיילר.
הסתכלתי מסביבי וקלטתי שסקיי, מופיסי, מוקי ואנריקה לא היו במיטותם. הם לא חזרו אתמול בלילה?
החלפתי את הפיג'מה שלי לג'ינס וטי שרט וירדתי לחדר האוכל.
ישבתי באחד השולחנות ואכלתי לחם עם ממרח שוקולד. חשבתי על הח'ברה שלי. איפה הם בדיוק? מעניין למה הם לא חזרו אתמול בלילה.
לאחר כמה שניות הם הופיעו. זה היה נראה שעבר עליהם לילה נורא.
"מה קרה לכם?" התאפקתי לא לצחוק.
"מה קרה לנו? לא הכניסו אותנו לבית הספר אתמול!"
"יצאנו למועדון שהיה נמצא במרחק שעתיים וחצי מהבית ספר."
"חזרתם אחרי חצות?"
"כן וכשבאנו להכנס לבית ספר הוא כבר היה נעול!"
"לפחות למדתם את הלקח לפעם הבאה…"
"זה בטוח. טוב יש לנו אימון בוקר עם טיילר אז כדאי שנזדרז."
"אני לא בטוחה שיהיה לנו איתו שיעור היום."
"מאיפה את יודעת"?
"סתם… תחושת בטן." תאכלן משהו קטן ונזוז.
הגענו לחדר האימונים ולהפתעתי הרבה טיילר היה שם. הוא עדיין היה נראה פצוע כפי שהיה נראה אתמול אבל לפחות הוא יכל לעמוד על רגליו.
"כנראה שהתחושת בטן שלך טעתה." מופיסי אמר בלחש.
שלום לכולם. סוף סוף אנחנו בהרכב מלא. מיקו וטומי אתם צריכים לחזור לעניינים אחרי החופשה שהייתה לכם. בזמן שאתם ביקרתם את המשפחה שלכם השאר פה התאמנו כמו חמורים. ממליץ לכם להשלים את הפער." אנריקה וטימו הנהנו אך הם לא באמת הקשיבו לטיילר.
"כמה הודעות. קודם כל יש לנו תחרות השבוע נגד הקבוצה של אריק.
"מה? נגד הקבוצה של אריק? למה?"
מופיסי היה בלחץ מטורף. הוא רק שמע את השם "אריק" והוא כבר חשב על הגרוע מכל.
אני אבחר אחד מכם בקרוב שיתחרה מול מישהו מהקבוצה של אריק ואעדכן אותו מחר.
דבר שני, יש לכם היום ערב גיבוש. הנוכחות שלכם חובה אז אל תנסו להתחמק מזה. אני גם אהיה שם.
"הערבי גיבוש האלה תמיד מעצבנים.. אני מעדיף במקום זה לישון." סקיי אמר.
זה דווקא נשמע כיף. אף פעם לא הייתי בערב גיבוש. תמיד תהיתי איך זה. בפנימייה שהייתי בה תמיד עשו מסיבות אבל אף אחד לא הזמין אותי. שאני חושבת על זה, אין לי מושג למה.
"אני דווקא חושב שזה טוב שיש את זה. קצת להשתחרר מכל השגרה הזאת."
"מופיסי למה אתה חייב להרוס!" סקיי צעק.
"תפסיקו! מצדי שתשנו שם בעמידה או שתעמדו שם כמו עציצים. העיקר שתהיו שם. אל תעשו לי בושות."
"טוב בואו נתחיל כבר באימון… כל אחד בתורו יראה לי את היכולות שלו."
"תתנו את כל כולכם. ההכי טוב יבחר על ידי להתחרות בתחרות."
"ולא מופיסי.. אתה חייב להשתתף בזה גם אם אתה לא מעוניין להשתתף בתחרות." מופיסי החזיק לטיילר פרצוף כועס.
טיילר בדק את הכושר של כל אחד מאיתנו ואיך אנחנו מתמודדים בזירה. אנריקה וטימו עברו את המבחן בהצלחה חוץ מזה שטיילר לא הפסיק להעיר להם על זה שהם יותר מדי שאננים. אחריהם הגיע תורו של סקיי. האמת שהוא הפתיע אותי. לא חשבתי שהוא כזה טוב. הוא נתן פייט רציני בזירה, והכושר שלו היה מצוין. לאחר מכן היה מופיסי. הוא היה כל כך לחוץ כרגיל שהוא בקושי זז. אני לא יודעת מה הוא עושה פה בכלל. עולם האגרוף ממש לא בשבילו. אני הייתי האחרונה.
אני חושבת שהייתי די טובה. עמדתי בכל התרגילי הכושר שטיילר נתן לי וגם הבאתי לידי ביטוי בזירה את כל הטכניקות והדברים שהוא לימד אותי. אני בטוחה בזה שהוא יבחר אותי. בזכותי נוכל לנצח בתחרות.
"זהו להיום. איך אומרים? שהטוב ביותר ינצח."
"יש לנו עכשיו לימודים לא?" שאלתי.
"כן לצערי הרב עד שעה חמש." ענה סקיי.
הלכנו לכיתה. למדנו ספרות, אנגלית, וגיאוגרפיה.
השיעורים היו משעממים כרגיל. כל מה שעניין אותי זה את מי טיילר בחר להתחרות בתחרות.
"מתי נגמר השיעור?" שאלתי את מולי, החנון החמוד שישב לידי.
"עוד שתי דקות" חיכיתי בקוצר רוח עד שהמורה לספרות תפסיק לדבר ותשחרר אותנו. לאחר דקה וחצי של המתנה זה קרה.
"טוב תלמידים השיעור נגמר, אל תשכחו לסכם את השיר החדש שלמדנו וכמובן ש.." היא עוד לא גמרה את המשפט ואני כבר יצאתי מהכיתה במהירות לחפש את טיילר. למזלי הוא עדיין היה בחדר האימונים.
"המאמן? אתה מרגיש בסדר?" שאלתי בדאגה.
"לא. אבל אני אהיה בסדר." הוא אמר ברצינות.
"איך זה קרה לך?"
"בשתי מילים. בני האופל. הייתי צריך אתמול ללכת אליהם כדי לבדוק אם הם אספו מידע חדש עלינו."
"מפה לשם נסחפתי לקטטה עם אחד השומרים שם."
"למה הלכת לבדך?"
"לא רציתי למשוך תשומת לב." הוא אמר בעודו מנקה את האולם.
"המאמן אל תתאמץ, אני אעשה זאת. אתה צריך לנוח."
"זה בסדר. את לא צריכה."
רציתי להמשיך להתעקש אבל לא עשיתי זאת.
"לאני רציתי להגיד לך משהו. אני יודע שכבר גררנו אותך לכל זה ושאת הצטרפת אלינו אבל זה לא מאוחר כדי להתחרט."
"אני רק רוצה שתדעי שמה שאת תלכי לעשות, יסכן את החיים שלך. את צריכה לחשוב טוב אם את מוכנה לזה."
"אני חושבת שכן." עניתי בהיסוס.
"חושבת זה לא מספיק." הוא התקדם אל עבר היציאה מהאולם.
"המאמן, חכה שנייה. כבר בחרת מי מאיתנו ילחם נגד הקבוצה של אריק?"
"לא. עדיין לא."
"אה הבנתי… אה והמאמן אם תרצה אפשר יותר מאוחר שנפגש ושנדבר על-"
"אני חושב שקצת התבלבלת. לאני אני המאמן שלך ואת התלמידה שלי." קולו היה חד ועמוק.
אמנם אנחנו עכשיו נפגש יותר אבל זה הכל."
"כן. אני יודעת שזה הכל. אתה לא צריך להבהיר לי את זה…"
"מעולה. עכשיו ברשותך, אני צריך ללכת."
הוא צודק. אני התלמידה שלו והוא המאמן שלי. ככה זה תמיד ישאר. לפתע הטלפון שלי רטט.
קיבלתי מספר הודעות ממספר לא ידוע.
"למה את ממשיכה להתעלם מהשיחות שלי?"
"תעני לי"
"אנחנו צריכים כבר להכיר."
לא הבנתי מי זה הבן אדם ששולח לי את ההודעות המטרידות האלה. מחקתי במהירות את המספר שלו וחסמתי אותו. כנראה סתם איזה פדופיל.
היה לי זמן חופשי אז החלטתי להמשיך להתאמן על הכושר שלי. יצאתי לריצה סביב חצר בית הספר.
לפתע אריק עבר לידי. הוא לא אמר כלום הוא רק הסתכל עליי וחייך אליי חיוך שהיה נראה חשוד. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לבש גופיה דקה שהדגישה את שריריו.
"יצאת לעשות ריצה? אפשר להצטרף אלייך?" הוא שאל בהתלהבות.
"לא הייתי ברורה בזה שאמרתי שאני לא מעוניינת לדבר איתך?"
"היום. אחרי הערב גיבוש אנחנו נפגשים לתכנן את תוכנית ההחזרה של אליס. רק רציתי לעדכן אותך."
"היום? אוקיי."
"רק אל תשכחי כן? זה לא יהיה יפה אם תבריזי לנו."
"אל תדאג. עכשיו אני יכולה להמשיך בריצה שלי?"
"כמובן. אני לא אפריע לך." הוא התקרב לכיוון בית הספר.
אחרי הריצה חזרתי לחדר. סקיי אנריקה ומוקי היו עסוקים בלשחק משחקי מחשב. הם אפילו לא שמו לב שנכנסתי לחדר. מופיסי היה עסוק בלייצר סקיצה של שמלה. ניגשתי אליו. "וואו איזה שמלה יפה."
"כן אהבת?"
"מאוד! יש לך פוטנציאל. אתה צריך לעשות עם זה משהו." חיוך קטן עלה על פניו. שימח אותו שמישהו סוף סוף שם לב לכישרון שלו.
"מופיסי, יש לי בעיה קטנה. אין לי כל כך מה ללבוש להיום בערב."
"זאת הבעיה? תביאי לי כמה חולצות שלך שאת כבר לא צריכה. אני אנסה לאלתר לך משהו."
"ישש תודה. ידעתי למי לפנות."
"בכיף מותק."
"לאני, שכחתי להגיד לך." סקיי עזב את המשחק וניגש אליי.
"טיילר בחר בי ובך להיות אלה שילחמו נגד הקבוצה של טיילר בתחרות!"
"מה? באמת? וואו זה נהדר!" קפצתי מהתרגשות.
"שנייה, אני ואתה ביחד?"
"כנראה שאת תהיה סיבוב אחד ואני אחד. במילא את תפסידי תוך שנייה." סקיי ניסה להתגרות בי.
התקרבתי אליו וסובבתי את ידו לאחור.
"איהההה" הוא צעק.
"מה אמרת?"
"במחשבה שנייה, דווקא יש לך סיכוי טוב…"
צחקתי ושיחררתי את ידו. הוא צחק בחזרה.
————————————
"טיילר? תפתח את הדלת אני יודע שאתה פה."
"אריק? מה אתה רוצה?"
"וואו הם באמת כיסחו אותך אתמול. אם ידעתי שזה מה שיקרה הייתי בא איתך."
"עוד משהו?"
"הלכת לשם בשביל לחפש את אליס נכון?"
"נכון. אתה צודק. הלכתי לשם בשביל לנסות לחלץ אותה בפעם המיליון. עכשיו אתה מרוצה?"
"טיילר מתי אתה תבין אה? הם לא יוותרו עד שנביא להם את לאני ואתה יודע את זה."
"זה לא יקרה אריק."
"אתה רוצה להגיד לי שכבר הספקת לחבב אותה? את המפלצת הזאת? כבר שכחת מאליס? וואו אתה הרבה יותר מהיר ממה שחשבתי…"
"אריק כדאי לך להזהר במה שאתה אומר. אחרת-"
"אחרת מה? מה תעשה לי? עוד פעם תרביץ לי? קדימה. זה הדבר היחיד שאתה יודע לעשות לא?"
"אתה יודע עד כמה אני רוצה להציל את אליס אבל אם בני האופל יחזיקו בלאני הם יהפכו להיות בלתי מנוצחים!! להזכיר לך שלאני היא זאת שאמורה להשמיד אותם?"
"נראה מתי זה יקרה באמת… בינתיים היא עדיין חיה בתור הדמות של התלמידה התמימה…"
"רק עכשיו היא גילתה את כל זה! אתה חושב שזה כל כך פשוט עבורה?"
"טיילר אני אשאל אותך ככה. מי חשובה לך יותר?"
"אליס? הבחורה שאתה אוהב, או לאני? אתה יודע את התשובה. הגיע הזמן שתעשה את הדבר הנכון."
תגובות (1)
סיפור מדהים