המתאגרפת: פרק 1

שמעתי רעשים, מישהו נכנס אל המחבוא. עצרתי את נשמתי.
אסור היה שיגלה אותי, אחרת אני איחשף.
הוא היה קרוב מתמיד.. הרגשתי את צעדיו המתקרבים, ידעתי שסופי קרב.
פחדתי אך הייתי מוכנה. שמעתי את נשימתו המתקרבת.
ספרתי בלב עד שלוש ו…
—————————————– פרק 1—————————
הרוח הקרירה שהרעידה את גופי, טפטוף הגשם והאווירה המדכאת רק החמירה את חזרתי הביתה. העברתי לי בראש פעם אחר פעם איך אספר לאימא את הבשורה הדרמטית. לאחר דרך ארוכה שהייתה כרוכה ב4 אוטובוסים ורבע שעה של הליכה הגעתי הביתה. טימו, שכבר הספיק לגדול בכמה סנטימטרים קפץ עליי בחיבוקים ונשיקות כאילו לא ראה אותי במשך שנה. "טימו, אתה חייב להפסיק עם זה.. מפעם לפעם אתה נהיה יותר חמוד!"
"התגעגעתי אלייך המון את יודעת..? תבטיחי שתבואי לבקר לעיתים קרובות יותר". לטימו, אחי הקטן בן השש אין הרבה חברים. הוא מהילדים המחוננים האלה שמעדיפים ללכת לספרייה בהפסקות מאשר לשחק כדורגל עם שאר הילדים. ההפך הגמור ממני. אני יודעת שזה קשה לו שאני לא נמצאת הרבה בבית אבל הוא כבר התרגל לזה. אני מרגישה כמו אימא שנייה בשבילו… אני מנסה להיות האחות הגדולה התומכת והדואגת עד כמה שאני יכולה. במיוחד אחרי שההורים שלנו התגרשו.
הוא זה שנפגע הכי הרבה מהגירושים. לי זה בכלל לא היה אכפת. מה רע? יותר טוב, לא לשמוע את אימא ואבא כל היום רבים וצועקים אחד על השני.
"אני מבטיחה" חייכתי אליו חיוך רחב. בדרכי אל חדרי פגשתי את אימא. היא נראתה הרבה יותר נורא מהפעם האחרונה שראיתי אותה. העיגולים השחורים מתחת לעיניים, העייפות והתסכול הסגירו אותה. "שלום לך גברת, סוף סוף נזכרת להגיע הביתה?"
"מה קרה שהפעם הם שיחררו אותך הביתה אחרי חודשיים? עוד פעם עשית להם שם בעיות?"
"חכי שנייה לפני שאת תוקפת, יש לי משהו לספר לך". פעימות ליבי התחזקו. פחדתי מתגובתה של אימי.
"אני מקווה שזה משהו טוב לאני…" היא הסתכלה עליי במבט שגרם לי להיות לחוצה עוד יותר.
"כן.. טוב מאוד אפילו." לקחתי נשימה עמוקה וסיפרתי לה. "מה? מה אמרת הרגע?"
"מה ששמעת אימא… מעיפים אותי מהפנימייה."
"אבל למה? איזה סיבה יש להם בדיוק לעשות זאת? את בסך הכל שברת לכמה בנות שם יד או רגל… והרסת כמה פעמים את הציוד הבית ספרי… ושחושבים על זה, התעודות שלך ממש על הפנים.. אבל עדיין. הם לא היו אמורים להעיף אותך בגלל זה." "אימא, אני לא שייכת לשם. כל הבנות שם פקאצות רציניות שכל מה שמעניין אותן זה כמות הלייקים שעשו להן על הפוסט החדש שהן העלו. המורים לא יודעים בכלל איך ללמד והם טוענים שצריך לשלוח אותי לאיזה מוסד לעבריינים צעירים."
"אימא באמת, לא טוב לי שם". הסתכלתי אליה בציפייה שהיא תבין אותי אך היא לא הפגינה שום כוונה כזאת. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מתוכחות על הנושא הזה. כבר תקופה שאני לא מצליחה למצוא את עצמי בשום מסגרת כלשהי. הייתי מגדירה את עצמי כנערה די בעייתית.
"אני לא מבינה איך זה קרה פתאום! מה תעשי עכשיו? איזה פנימייה עוד תקבל אותך? נשאר לך כבר לאן ללכת בכלל? העיפו אותך מכל פנימייה אפשרית!" היא צעקה ופניה התחילו להאדים. היא כעסה עליי נורא. "אני לא הולכת להישאר במקום שלא רוצים אותי בו". "למה את לא יכולה להבין אותי?" כבר התחלתי להרגיש ייאוש. זה מתסכל לדבר עם מישהו שלא מעוניין להקשיב לך. "חוץ מזה שממש לא אכפת לי להישאר בבית כל היום ולא להירשם לשום פנימייה. זה לא צריך להדאיג אותך." "לאני, אם את היית מצליחה לשלוט בעצמך קצת יותר ולהפסיק להיות כזאת נזק זה לא היה קורה." נדהמתי למשמע אוזניי. היא הצליחה להשתיק אותי. היא קראה לי הרגע נזק? וואו היא באמת הגזימה. רצתי לחדרי במהירות וטרקתי את הדלת. מבלי לשים לב שברתי את מנעול הדלת בפעם המיליון. אוף הכוח הזה שיש לי באמת מחרפן אותי! אה כן. שכחתי לציין שיש לי כוח מיוחד. אני חזקה בצורה יוצאת דופן. אין לי מושג איך קיבלתי אותו… אימא שלי אמרה שהוא עובר בגנים אצל הנשים במשפחה שלנו. זה באמת מוזר. איך דבר כזה בכלל אפשרי? אני מתמודדת עם הכוח הזה מאז שאני ילדה קטנה ותאמינו לי, שזה לא קל בכלל.
אני צריכה לשלוט בו כל הזמן וברוב הפעמים זה לא מצליח לי. למזלי, יש לי מין סוכריות מציצה קטנות שסבתא שלי הכינה לי שעוזרות לי לשלוט בזה שאני צריכה. אין לי מושג איך היא עשתה זאת. אני לא אתפלא אם בסוף יסתבר שהיא איזה מכשפה מסתורית. בדרך כלל אני שוכחת בכלל שיש לי אותן. התמודדות עם הכוח שלי זה אתגר עצום שמלווה אותי כל יום.
אני זוכרת שלפני כמה ימים, כשפתחתי את ברז המים כדי לשטוף כלים הפעלתי בטעות יותר מדי כוח והברז נשבר. כל הבית היה מוצף במים… וזו רק דוגמא קטנה למה שאני גורמת.
בגלל זה גם מעיפים אותי מהפנימיות. המנהלים מתלוננים שאני כל הזמן שוברת להם דברים בבית הספר ומכסחת את התלמידים. טוב זה רק בגלל שהם מציקים לי כל הזמן. הם קוראים לי טומבוי, גורילה, מפלצת… ובעוד כינויי גנאי שגורמים לי לאבד שליטה.
בנוסף לכל חסרונותיי,
אני גם לא כל כך מסתדרת עם בנות. אני מצטיירת כמישהי "לא נשית" ובניגוד לשאר הבנות בגילי אני לא מסתכלת על תמונות של בחורים חתיכים כל היום. יש לי תחומי עניין אחרים.
אני אוהבת להתאגרף. אני יודעת שזה לא התחביב ה"טיפוסי" אבל כן. החלום שלי הוא ללמוד בבית ספר לאגרוף אבל אני יודעת שאין סיכוי בעולם שזה יקרה.
שלא תטעו, יש מקרים שבהם הכוח שלי יכול לעזור. אני לא צריכה צריכה לפחד מאף אחד…
אני יכולה להגן על עצמי מפני פושעים ואנשים רעים. זה באמת יתרון עצום. אני מרגישה עוצמתית וחזקה מכל אחד אחר.
——————————
עשיתי זאת. למרות כל החששות שהיו לי סיפרתי לאימא שאני כבר לא אלך לפנימייה הנוראית הזאת יותר… מה שכן, אני בטוחה שהיא תצטער על איך שהיא דיברה אליי.
לקרוא לילדה שלה נזק? היא הבן אדם שהכי אמור להבין עד כמה זה קשה להתמודד עם הכוח המעצבן הזה שיש לי. זה בהחלט לא היה במקום.
השאלה היא מה אני עושה עם עצמי עכשיו… אני באמת אשאר בבית כל היום ולא אלך לפנימייה חדשה? אני לא מאמינה שזה באמת יקרה.
בקרוב אימא תמצא לי איזה פנימייה חדשה ללכת אליה והכל יחזור על עצמו.
טימו והדפיקות שלו.. "כמה פעמים אמרתי לך שאתה לא צריך לדפוק על הדלת? פשוט תיכנס".
"אפשר לישון אתך היום?" טימו ילד כל כך חמוד.
יש לו עיניים ירוקות גדולות ושיער מתולתל בצבע חום שמסתיר את פניו הקטנות. יש לי מזל שיש לי אותו. "טימו אתה כבר ילד גדול.."
"נו בבקשה לאני עד שאת מגיעה לבית… "
לא יכולתי לסרב לו. הוא פתח את העיניים הגדולות שלו והסתכל עליי כמו כלבלב מסכן.
"טוב נו.. רק אל תיצמד אלי יותר מדי. יש מצב שאני אבעט בך בטעות בלילה וכמו שאתה יודע זה הולך להיות כואב." "יששש תודה לאני!" הוא קפץ עליי בשמחה ונתן לי חיבוק שמחץ את כל עצמותיי. מסתבר שאנחנו כן דומים במשהו…
חיבקתי אותו בחזרה. "לילה טוב לאני' הוא לחש בעודו נכנס למיטתי ומתכרבל בשמיכתי שהייתה עשויה מצמר רך ומחמם. "אני חושבת שכדאי שאביא עוד שמיכה. אני לא רוצה לקפוא מקור בלילה."
"וגם כרית" הוא צחקק.
גם את הכרית שלי הוא לקח? מה עוד נשאר?
"לילה טוב טימו" ליטפתי ברכות את ראשו. הוא עצם את עיניו ונרדם.