המתאבק שלה

"איפה הוא נמצא? כאן?" תמר שאלה את האישה הישובה לצד מחשב גדול וישן וגולשת בפייסבוק.
"כן, ממש ממול."
"אבל זה מחסן. לא?"
"כן. שיכנו אותו במחסן. ממילא הוא לא באמת צריך משרד."
"או קי."
תמר נקשה בביישנות על דלת העץ הסדוקה של מה שנראה כמו כוך קטן ואפלולי, עם מנורת ניאון מהבהבת שמאיימת למות בכל רגע. לא היה איש בחדר.
"מחפשת אותי?" קול גברי, עמוק ושקט נשמע מאחוריה. היא סבבה במהירות. המתאבק החברתי עמד שם, רחב כתפיים וגדל גוף. גופו עב השרירים היה ארוז בתוך בגד מוזר ביותר, מעין גופייה עם מכנסונים שהזכירה לה את הבגד שלבש בוראט באחת מהסצנות היותר מטרידות של הסרט. אבל היא שמעה שככה מתאבקים חברתיים מתלבשים.
"אה… כן, אני חושבת שכן…" היא הסמיקה כשתפסה את עצמה בוחנת את גופו של המתאבק. לא מתוך איזו תשוקה עזה, כמו מסקרנות כלפי משהו חדש שלא ראתה קודם לכן.
"אז תיכנסי. בבקשה."
הגופייה ההזויה הייתה כל כך בולטת מבחינתה, שלא הבחינה במסכה שהוא עטה על פניו. רק כעת כשהתיישבו בתוך הכוך, אליו נדחס המתאבק בקושי רב, היא הבחינה בכך.
"כן, אני עוטה מסכה. אני מעדיף לשמור על אנונימיות."
"למה?"
"כי… טוב, אם את לא יודעת אני אספר לך – אנחנו המתאבקים החברתיים לא ממש בחרנו את המקצוע הזה. אנו עושים את זה כחלק מעבודות שירות. זה או זה או לבלות שנתיים במאסר. ותאמיני לי, יש בקרים בהם אני לא בטוח שעשיתי את הבחירה הנכונה."
תמר הנהנה בשקט, חושבת לעצמה על מה הבריון הזה נשפט. הוא אמנם נראה חזק באופן בלתי רגיל, אבל גם לא נראה מאיים. הוא השרה עליה ביטחון, אולי באמצעות קולו העמוק והמרגיע. הוא יכול היה בקלות לעבוד כפסיכולוג, מי כמוה הנוירוטית יודעת.
"טוב, אז בכל אופן… במה אני יכול לעזור לך?" שאל, משעין את סנטרו על כף ידו ושריר הזרוע מתנפח תוך כדי לממדי ענק.
"אה… אז ככה. אני… הגשתי תביעה לביטוח לאומי, לקצבת נכות, ו…"
"את? קצבת נכות?"
"כן. אני… טוב, לא רואים את זה, אבל אני סובלת מנכות נפשית. בי פולארית."
"אה הא. או קי. ו…?"
"ו… הם כל הזמן דוחים אותי. העברתי להם את כל הניירות שהם ביקשו, הגעתי לכל הוועדות הרפואיות, ועדיין…. הם כל הזמן דוחים אותי… אני לא מבינה למה… ושתבין, זה לא שאני כל כך צריכה את הכסף. אני עובדת… אני גם מצליחה במה שאני עושה. זה לא בגלל הכסף, זה העיקרון. אני בטוחה שמגיעה לי קצבת נכות."
"במה את עובדת?"
"אני מנהלת בהיי טק."
"באמת?"
"כן, למה זה כל כך מפתיע?"
"לא סליחה… סתם…"
היא חשבה שההתגוננות הפתאומית שלו מצחיקה. גדול כזה ועם זאת נבהל לפתע ממנה.
"אז בכל אופן, אני צריכה את עזרתך. הבנתי שאם אשכור מתאבק חברתי והוא יגבר בזירה על המתאבק של ביטוח לאומי, אוכל סוף סוף לקבל את קצבת הנכות."
"הבנת נכון. חוץ מדבר אחד – את לא שוכרת אותי. אני אעשה זאת ללא כל תשלום."
"באמת? למה?"
"כי כמו שאמרתי קודם, אני בעבודות שירות. אני צריך לסיים אלף שלוש מאות מטלות – אלף שלוש מאות אנשים שזקוקים לעזרתי, ורק אז אוכל להשתחרר ולשוב לחיי האזרחיים."
"אלף שלוש מאות?…" המספר צרב בראשה.
"כן. הרבה הא?"
היא הנהנה בראשה.

למחרת, משום מה, לא הצליחה תמר להפסיק ולחשוב על המתאבק החברתי. היא חשבה על כך שזו אולי הפעם הראשונה בחייה שבה גבר מאמץ את עצמו לדאוג לה באיזשהו אופן. ואף על פי שלא מדובר בגבר שעושה זאת מתוך איזה דחף רומנטי, עדיין… יש בזה קסם.
בסוף היום, רגע לפני שעמדה לצאת מהמשרד, צלצל המכשיר הנייד שלה. זה היה הוא, המתאבק החברתי. היא זיהתה את קולו העמוק והעדין.
"תמר?"
"כן." היא ענתה בצרידות פתאומית.
"יש לנו קרב. עוד שבוע מהיום, שעה תשע בבוקר. בזירה המרכזית."
"אה, יופי."
"זה מהר מאוד. בדרך כלל אנשים מחכים חודשים עד שמתקיים הקרב. אני לחצתי שיהיה כמה שיותר מהר."
"באמת? למה?"
"כי… לא יודע… משהו בך נגע בי… אני רוצה לעזור לך."
"אז תנצח את הקרב בשבילי."
"אני אשתדל. ביטוח לאומי לקחו אותך ברצינות. הם הביאו את המתאבק הכי חזק שלהם."
"וואללה."
"כן."
"אבל אתה תנצח אותו נכון?"
"אני אשתדל."
"תנצח אותו. בשבילי."
הוא לא אמר כלום אבל היא חשה דרך המכשיר את נשימתו הכבדה. יש כאן משהו, חשבה לעצמה. הוא מרגיש כלפי משהו. אני בטוחה בזה.

כל השבוע תמר הייתה לחוצה. היא גם לא הצליחה להוציא את המתאבק מראשה. היא רצתה להרים אליו טלפון, לשמוע את קולו. אבל לא עשתה זאת. כשהגיעה השעה היעודה של הקרב, היא התלבטה רגעים ארוכים מה ללבוש. לבסוף הגיעה בבגדי קז'ואל, בתקווה שהוא יבחין בכך שבעצם לא לבשה משהו מיוחד, כאילו האירוע הזה אינו חשוב לה, ושזה יעשה לו משהו באיזשהו אופן.
הזירה המרכזית הייתה מקום עלוב למדי – מחסן נטוש שהוסב לאירועי היאבקות. במרכז עמדה זירה עגולה ודי מטונפת, מוקפת בחבלים פרומים. מהתקרה השתלשלו כמה נורות עירומות.
המתאבק של ביטוח לאומי, היה אכן גדול – מין דב גריזלי שעיר ושמן, שנראה שיכול היה למחוץ את המתאבק של תמר בחיבוק דב אחד. וזה אכן מה שהוא עשה, לכד את המתאבק שלה בין זרועותיו השמנוניות ולחץ ולחץ, עד שגבו של המתאבק שלה התפקע בקול פצפוץ והוא זעק מכאב. אבל הוא עמד בהבטחתו, השעין את כל כובדו על המתאבק השעיר עד שזה נפל ארצה בחבטה על גבו, ואז השתרע עליו ומנע ממנו לקום בעוד השופט סופר את השניות. עם זמזום הבאזר הוא הוכרז כמנצח. תמר טיפסה בהתלהבות אל עבר הזירה וחבקה את המתאבק המיוזע, נושקת לשרירים הרועדים ממאמץ.
"תודה לך. אתה הגיבור שלי."
הוא רצה לנשק אותה, כך היא חשה, אבל הוא היה קצר נשימה ושריריו כאבו. "ששש… " היא היסתה אותו עם אצבע על השפתיים. "נשמור את זה לאחר כך."

המתאבק שב בסוף היום, מותש וכאוב, אל המשרד העלוב שלו. המנהלת שלו ישבה מול המחשב הישן ושיחקה סוליטייר. "כל הכבוד לך," אמרה, "אתה הראשון שהצליח לסדר קצבת נכות עבור הבעיה נפשית הזו."
"מה, הפרעה בי פולארית? כבר אישרו לזה קצבה מלא פעמים." אמר תוך כדי שהוא אוחז את גבו הכואב.
"מה פתאום בי פולארית?" היא הושיטה לו את המסמכים שהתקבלו מביטוח לאומי – ניצחונו אפשר לשלם קצבת נכות לראשונה לנערה עם הפרעה אנטי חברתית. תמר היא לא פחות מאשר… פסיכופאתית. "מה?" הוא היה המום. "אבל איך זה יכול להיות? היא לא נראתה לי…"
הוא נטל את הטלפון והתקשר אליה. ונענה מיד בתשובה אוטומטית כי המספר הוחלף. הוא הרכין ראשו בלאות, מובס.

באותה דקה בדיוק תמר פדתה את קצבת הנכות שלה, הראשונה מזה רבות שהיא צפויה לקבל כעת, על חשבון משלם המסים, כמו גם על חשבון פריצת הדיסק של המתאבק שלה. הגיע הזמן למצוא דרך מעניינת להשתמש בכסף. אבל אחר כך… אוי, היא כל כך נהנתה לראות אותו מתפוקק בזרועות המתאבק השעיר הזה. אולי היא תבוא אליו שוב ותנצל אותו למשהו אחר. איזו קצבה נוספת היא רוצה? בטוח שהוא יילחם בשבילה שוב. הוא מין גבר כזה, שעושה מה שבחורה יפה וקטנה למראה אומרת לו. והיא אוהבת את הגברים האלה.