המספר פרק 2

…מוות, מחלה, שנאה, מריבה. זה מה שקורה במקומות שהייתי בהם, אנשים שאני פוגש, שהיה אכפת לי מהם מתים וזה הכול בגללי. אבל לא היא, קוראים לה שרה ווילסון. יש לה שיער אדמוני שבקושי נושק לכתפייה, עניי תכלת חיוורות, אף מעט נשרי ופניה זרועות נמשים, יש בה משהו מיוחד, כשפגשתי אותה לראשונה ידעתי שיש בה משהו מיוחד אבל לא ידעתי שהוא יהיה קשור בי…

איפה אני?, מי אני?, מה אני עושה כאן? חשבתי לעצמי תוך כדי בריחה מניידת משטרה. לא ידעתי מי אני, איפה אני, ומה אני עושה שם. דבר אחד ידעתי אני לא רגיל אני שונה, נכנסתי לבר
מצחין מאלכוהול וסמים. "אנחנו סגורים" היא אמרה לי, "רק תני לי דקה" עניתי לה ותוך כדי הסתכלתי בחלון. היא שמה לב לניידת ואמרה לי "אוקיי אני מבינה אני לא רוצה שום צרות אז פשוט תצא מכאן", "לא אני לא פושע אני לא זוכר כלום, אני לא זוכר איך קוראים לי או מה אני אמור לעשות". היא הוציאה מפתחות מהתיק שלה אבל בסוף התחרטה החזירה אותם ואמרה לי" תנסה להיזכר כול פרט חשוב, מה הדבר הראשון שאתה זוכר? ". " שהתעוררתי בפארק אחד" עניתי לה, " אוקיי זה טוב יש כאן רק פארק אחד נלך נבדוק אם אתה זוכר משהו" היא אמרה והוציאה מפתחות רכב. הלכתי אחריה לרכב מאזדה ירוק בדרך אל האוטו חלפו על פנינו אנשים שונים, ומעל פניהם ראיתי מספרים, יורדים כאילו זה טיימר נכנסנו לרכב, נסענו במבוך של כבישים, פניות, ורמזורים. הגענו לפארק שהתעוררתי בו, הלכתי לספסל שזכרתי והיא אחריי,
כשהגעתי אליו התחיל הראש שלי לכאוב כול כך חזק עד שחשבתי שהוא יתפוצץ.
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
שממה, הכול שממה. גופות, דם, אבל שקט, אין צעקות, צרחות, או סתם קול רגליים זזות.
רק צליל אחד והוא צליל כנפיים. עמדתי שם מסתכל חסר אונים, אם זה מה שעשו לגיהינום מה יעשו לי?. צליל הכנפיים התגבר ועשרה מלאכים נגלו לעיניי, "אני יותר חזק ממכם" אמרתי.
"לא יותר מעשרה ממנו" אמר מלאך בעל כנפיים שחורות. הם התקדמו לעברי, ניסיתי לברוח אבל אחד מהם תפס אותי, הוא הניף את החרב שלו ודקר אותי בחזה אבל עדיין הייתי חי ואני במהירות נתתי לו אגרוף ואז לקחתי לו את החרב ודקרתי אותו ישר בלב. החרב הבהבה עד שהמלאך נדם, לקחתי את החרב ורצתי ואז הגעתי לפארק.
^^^^^^^^^^^^^^^^^
"אתה לא אנושי" היא אמרה לי ואיך שהו נשארה רגועה, "נכון אני לא" עניתי לה "אני המוות"
וסיפרתי לה הכול החל מהרגע שהתחלתי להראות לבני האדם בסוף היא עדיין הייתה רגועה
ואמרה "אני רוצה לבוא איתך במלא לא נשאר לי כלום, אין לי חברות ואבא שלי אף פעם לא כאן כשאני צריכה אותו". אני מאמין בגורל ואם היא עזרה לי להחזיר לעצמי את הזכרון זה אומר משהו.
בשש בבוקר יצאנו אני ושרה למקום הבא כדי לחפש תשובות, זוכרים את המספרים שראיתי על הראש של האנשים האלה? עכשיו נזכרתי מהם, הם הזמן של חייהם. הם מראים כמה זמן ייקח עד שהדבר הבלתי נמנע יבוא הדבר שממנו כול בני האדם פוחדים, המוות.
מעל הראש של שרה לא היה כלום, לא ראיתי את המספר של חייה. מעל ראשה היה את המספר 0 המסמן את הסוף את המוות אבל איך שהו זה לא קרה לה…