המסע למארינדיאה פרק 3

הגעתי הביתה ושם אמא ואבא ישבו וחיכו לי, כבר שיערתי מה הם יגידו, הם יספרו שסתא מתה ויתנו סיבה לזה שהם לא רצו לערב משטרה בעניין. "קטרינה!, בואי לסלון אנחנו רוצים לדבר איתך!" אמרה לי אמא כשנכנסתי הביתה והלכתי למטבח לשתות מים. "אני באה" עניתי לה ומיהרתי לסלון, התיישבתי בנוחות על אחת מספות העור שיש לנו והקשבתי למה שהיה להם להגיד. " קטרינה, את זוכרת את הסיפור שסבתא סיפרה לך כשהיית קטנה?" שאלה אמא, מוזר לזה לא ציפיתי. "הזה על ארץ מארנדיאה?" שאלתי. "כן, כן. טוב אז איך לומר לך?, הסיפור יחסית אמיתי." אמרה לי אמא.
"אמיתי?!?!?!" זה לא היה זמן לבדיחות, במיוחד לא כאלו, זה סיפור אגדה, זה לא יכול להיות אמיתי!.
"כן בִתי, הסיפור אמיתי, ב=סבתך לא נעלמה היא נסעה לארץ זו, כי זכרה שאת אמורה לנסוע לשם." אמא אמרה, אני אמורה לנסוע לשם? "למה אני צריכה לנסוע לשם?" שאלתי את אִמי. "סבתא סיפרה לך על נבואת אורטיוס?" שאלה אִמי. "נבואת אורטיוס?, כן אני זוכרת, זה הנחש הגדול והרשע שכעס על אִשתו שאהבה את המלך ולא אותו, והטיל על כל שושלת בני המלוכה קללה איומה שאם הם לא יגיעו למאריאנדיאה עד גיל שלוש עשרה יחלו במחלה שתרופתה היחידה היא פרח הצירזוס, שנמצא בהר הרוגו הגבוהה." אמרתי והבנתי דבר אחד אני, בת שתיים עשרה ואחת עשר חודשים, אם הסיפור נכון, אז אם בעוד חודש אני לא אגיע למאריאנדיאה, אני אחלה במלה שהתרופה היחידה שלה נמצאת על הר הרוגו, הר שגובהו רב כל כך ואף אחד לא הגיע אליו אף פעם. "קטרינה, את הנסיכה, אם לא תגיעי למארינדיאה בעוד כחודש תחלי במחלה זאת." אמרה לי אמא. "אבל את, היית שם אי פעם?" שאלתי אותה. "לא אני נולדתי בעשור העשירי, וכידוע לך, שבו מדלגים על הנבואה ולא חייב להגיע למארינדיאה." אמרה אמא שלי, חבל שזו לא אני שנולדה בעשור העשירי. "קטרינה, את תצאי למסעך מחר, אל דאגה בעניין בית הספר וחברייך, הם ישמעו את ספור הכיסויי שהכנו לך מאז שנולדת." אמרה אמא שלי.