המסע למארינדיאה פרק 19

אדון קורדינגייל בנה לנו חומת הגנה מפני הגשם.
אני שכבתי על רצפת הכרכרה, הייתי תשושה יותר מאי פעם, הרגשתי שאני צריכה את ג'רדי לצידי, מתחילת המסע הוא היה לידי כל רגע, הצחיק, עזר, והציל את חיי ובכך נפגע, ועכשיו הוא נעלם.
הוצאתי את המכתב הריק, וכתבתי עליו שאלה, ומיד הופיעה תשובה. שאלתי, מה הקוריאינים יעשו לג'רדי.
"הקוראינים, הורגים את מי שנתפס אצלם בשבי" הייתה התשובה, שורה קצרצרה, אשר העבירה צמרמורת בגופי, הרגשתי חולשה.
כעסתי על כל העולם, ובייחוד אדון קורדינגייל.
"למה לא עשית כלום?! הוא ימות באשמתך! דמו על ידייך!" צרחתי עליו.
"קטרינה תירע…" ניסה לומר אך אני הפסקתי אותו באמצע דבריו
"לא. אני לא ארגע!, הוא היה איתי כל הזמן, ואני אנקום."
"אני אנקום את מותו!" צעקתי והנפתי את ידי הימנית.