המסע למארינדיאה פרק 17

"הי" אמר לי ג'רדי. "הי" עניתי לו. כשהוא ראה את השקיות הרבות שבידי, עיניו נפערו לרווחה. "ואו!" הצליח להוציא לבסוף. "חשבתי שהלכת לקנות 'קצת' אוכל…. ואו קנית ממש 'קצת' " אמר לי בלגלוג. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. "מי שם?" שאלתי.
"זה אני, אדון קורדינגייל!" ענה אדון קורדינגייל מחוץ לדלת. "כנס!" אמרתי בעודי מניחה את השקיות ורצה לפתוח את הדלת. המנעולים שלה מסובכים, צריך להבין איזה מזיזים ולאן, אם מנעול אחד זז לא כמו שצריך, הכל הולך לעזאזל, אבל, בכל פעם המקומות משתנים וצריך לפתוח מחדש, מבחוץ קל יותר, יש מקום למפתח, משמפליא אותי בדלת הזאת, שכדי שהמנעולים יסתדרו, צריך, סך הכל, לסגור אותה. בזמן שאני ניסיתי לפתוח אותה, ג'רדי סידר את הדברים שקניתי בקופסאות, שקיות וכדומה. "יש!" צעקתי כשסיימתי לפתוח את המנעולים. "שלום, שלום!" אדון קורדינגייל בירך אותי בכניסתו. "אני רואה שעשית קניות" אמר. "לעזור לסדר אותן?" שאל. "לא, אתה האורח…" התחלתי להתריץ. "נו באמת, זה סך הכל קסם, חוץ מזה, את והנער צריכים לראות את עושים קסם!" אמר, ניסיתי להזכיר לו שהוא השתמש בקסם כדי לרפא אותי ואת ג'רדי, אבל הוא רק אמר:
" מה שעשיתי כשריפאתי אתכם לא היה קסם, זה היה שיקוי, דרך אגב, ג'רדי, איך הגב והרגל?" שאל. "הכל בסדר" ענה ג'רדי. "וקטרינה, אני רואה שגם ידך בסדר. טוב, נתחיל?" שאל. הוא אמר מילה ועשה תנועת "ידי ג'אז" בידיו, ואז, לפתע כל האוכל אשר קניתי, התעופף לו באויר ונכנס לתוך חור שחור שנפער לפתע בחדרי. "מה??" שאנ=לנו אני וג'רדי בקול אחד את אדון קורדינגייל כשסיים. "אל תדאגו, זה כמו מקרר, נוציא את האוכל כשניהיה רעבים…" אמר. "מקרר קסמים…" מלמלתי בשקט.