המסע למארינדיאה פרק 16
ג'רדי הציע לי שהוא יארוז לי את החפצים שלי. לא מספיק שהוא נפצע בגללי, הוא גם רוצה לארוז לי את החפצים ולגרום לי ליסוריי מצפון קשים? בקיצור ארזתי לבדי.
ארזתי כל מה שהספקתי לפרוק בבית מלון, וכל מה שסבתא נתנה לי.
התלבטתי אם לצאת לקניות, מצד אחד, יש לי כסף, והאוכל שאמא נתנה לי נעלם (אני מאשימה את ג'רדי), אבל מצד שני, אולי אדון קורדינגייל יביא אוכל? הייתי תקועה בדילמה קשה, די הרבה זמן, והחלטתי לצאת לקניות. יצאתי מהחדר שלי במלון, והשארתי לג'רדי פתק כדי שלא ידאג. הלכתי לשוק של העיר, הוא היה הומה אנשים, ילדים קטנים רצו, נשים מבוגרות בשמלות מלמלה אדומות וחומות חיפשו דגים, גברים צעקו זה לזה מילים לא מובנות, והשוק עצמו נראה כאילו תכף יתחיל לשחק עם הפעוטים תופסת. הדוכנים, רכנו לכיוון שמאל, וכל גג היה מכוסה בבד בצבע שונה מן האחר. ניגשתי לדוכן עם מאפים וגג בצבע אדום.
"שלום," אמר לי בחביבות הרוכל אשר היה לבוש בסרבל אדום, מגפיים, וכובע ירוק בהיר.
"שלום" עניתי לו בחיוך.
"מה את מחפשת?" שאל.
"אמ.. תוכל להביא לי קצת לחמים? ואולי גם את העוגיות האלו שם?. תודה" אמרתי לו. יצאתי מדוכן האפים אל עבר דוכן הבשר, עם הגג בצבע דבש. "שלום, אפשר בבקשה שלוש ק"ג עוף, חמשה ק"ג הודו ושני ק"ג ברווז?" שאלתי בנימוס, והמוכר אשר היה בסרבל, שאני משערת שפעם היה בצבע דבש, אבל עכשיו הוא מלוכלך בכתמיי דם.
"כן, תכף" אמר והחל לקחת חתיכות בשר בידיו ולשקול אותן, הלכתי לעוד כמה דוכנים, ובסוף חזרתי למלון עם עשרות שקיות מלאות בהכל.
נכנסתי לחדר ושם חיכה לי ג'רדי.
תגובות (0)