המסע להשמדה הסופית של הדרקונים

הפגנירסטן כבר זמם בעבר להשמיד גזע כל שהוא. לצערו, הוא לא הצליח להשמיד את הגובלינים המעצבנים האלו שאכלו לו את החתול. הוא גם לא הצליח להעלים מהעולם את הפריפולפלונים האלו שהטילו לו ביצים באמבטיה. כמובן שהוא לא הצליח לחסל את כל היצורים החיים שאי פעם עשו לו משהו. אבל יום אחד, כשדרקון אדום נדיר עף בשמיים, שרף לו את הקסדה, הבעיר לו את שיער בית-השחי, לכלך בבוץ את שריונו והרס את חרבו לחלוטין, הפגנירסטן זרק מיטה מחלונו בשביל לפנות מקום, זרק עמוד חשמל מגג ארמונו בגלל שהוא כעס ובעט באדמה כדי למחוץ חקרקפרשילדומפולקרין-זירגוניציון-שילגינוריסומאקיפאקי קטן כי בא לו, ואז הוא ארגן צבא להשמדת הגזע הדרקוני והלך ללא התראה מוקדמת לשירותים. כשהוא חזר משם, הוא אמר לחייליו: "מה הייתם עושים אם מישהו היה משמיד לכם את הקסדה, שורף לכם את שיער בית השחי, מלכלך אתכם בבוץ והורס לכם לחלוטין את החרב?"
"לא יודעים, המפקד!" קראו כל החיילים.
"אבל אני יודע!" אמר הפגנירסטן. "אני הייתי משמיד את כל גזעו והורג את כל בני מינו!"
"רעיון נורא המפקד!" אמרו החיילים. "בואו נעשה את זה! אבל את מי נצטרך להשמיד?"
"אנו נשמיד את הגזע הדרקוני!" אמר הפגנירסטן. "אז היכונו להשמדה כוללת של כל דרקון ודרקון במדינתנו!"
חייל אמיץ אחד יצא מבין השורות. "אה.. אבל אדוני," הוא אמר ,"במה הם חטאו?"
"בכמעט כלום!" הבהיר הפגנירסטן את הנקודה לאחר מחשבה קצרה.
"בואו נלך להשמיד את כל הדרקונים הקיימים!" קראו החיילים וירו את כל חציהם על ציפור כי הם היו רעבים.
המסע היה משעמם, מייגע, ארוך במיוחד או בקיצור, כיף חיים. כשהדרקון הראשון נראה, מחצית מהחיילים נסו על נפשותיהם, שליש מתו על המקום ורבע השתינו בתחתונים, צרחו ורצו במעגלים תוך אמרות "הצילו!", "אמא!", "בא לי אבטיח!" ו-"אתם מוכנים לא להסתכל? אני מחליף מכנסיים!". הדרקון הכניס את הפגנירסטן לפיו, בלע אותו, ירק אותו ומת מגועל.
"הא!" הוא אמר לצבאו. "הרגתי דרקון לבד!" הפגנירסטן צעד שלושה צעדים קדימה, טבע בחלקת בוץ טובעני ונעלם לשלוש שנים. מאז עברו רק שנתיים ו-364 ימים, אז אין לי יותר מידע.