המסע להצלת ימי הביניים – פרק שלישי

בינתיים, האביר פלירטט לו להנאתו עם נסיכת גרמניה, בעלת שחור ומתולתל, שמתנשא עד למותניה, ועיניים שחורות כלילה.
"סליחה, אבירי האציל, אתה מוכן כבר להוביל אותי לארמון?"
"למה את כל כך נמהרת, איכרית? אני עושה לך טובה! את יודעת מה הנסיך ארתור יעשה לך כשישמע שגנבת מהדוכסית מרטוול? יש לך מזל שהמלך הקטור, החדש הזה, יצא למסע לכבוש את הערים הכבושות של אנגליה! הוא היה עורף את ראשך אם לא היה צריך להציל את אנגליה מהיכבשות על ידי הרומאים!"
"ומדוע הוא לא ערף את ראשי קודם, אידיוט?"
"איך קראת לי? קראי לי אביר, איכרית מלוכלכת! את לא עבדת קשה כדי לזכות בתואר אצולה כמוני!"
"תראה, אני בקושי מכירה את העולם הזה שלכם, אבל דבר אחד או שניים אני בטוח יודעת: אתה ממש לא אביר!"
"את מנסה אותי?" שאג בעוצמה רבה, והנסיכה חייכה אליו. אביה של הנסיכה סימן לה לחזור לכרכרה, והיא עשתה כרצונו.
"להתראות, אביר נאצל." היא אמרה בגרמנית וחזרה לכרכרה.
"איכרית, את לא רוצה לנסות אותי!"
"באמת? חשוב שוב!"
"להביא לך חרב?"
"לא. זה לא שווה את זה. אתה מוכן בבקשה להוביל אותי לארמון?"
"וחסר לך שתזוזי ממני, את נשארת מאחוריי ויהי מה!"
"ברור," לחשה אליסון לעצמה וגלגלה עיניים, בעוד שהאביר, או מה שהוא לא יהיה, מוביל אותה בשביל סלול, מאובק ומלא עקבות פרסות סוסים אל הארמון.
הם הגיעו. הם סוף סוף הגיעו לארמון. המסע המפרך לקח אולי שעתיים, אפילו שלוש. אליסון לא הייתה מוכנה ללכת כל כך הרבה, היא חשבה במוחה שהיו יכולים להשתמש במכונית אם היו שוב ב-2015.
הארמון היה גדול, ובחזו היה שטח דשא ענק, לטקסים חשובים, שמחים או עצובים. צריח אחד גבוה בכל צד, וכלא בקצהו. הארמון הענק היה עשוי אבן אפורה, קשיחה למדי.
האביר צעד אל הדלת הגדולה, ופתח את שתי הדלתות, ליתר דיוק, במלוא בכוח.
"דרך אגב, קוראים לי ג'ון." הוא הפנה את ראשו לאליסון בחיוך, אך הוא נמחק מפניו כשראה את המשרת הראשי בארמון, זה שלא נראה כמו מישהו מהאגדה שקראה אליסון.
"היא לנסיך, ג'ון?" שאל בנימה קרירה. הוא היה בעל עור לבן כשלג, בעל שיער שחור, קצוץ וקצר ועיניים חומות ובהירות מאוד.
"כן, ווסלי. היא לצינוק? " הנמיך ג'ון את קולו.
"אינני בטוח, ג'ון. הכל בסדר עם אשתך?"
"כן, ווסלי, היא בסדר גמור. חדל פטפוטים, קח את הילדה לנסיך."
ווסלי, שכנראה זהו שמו, אחז בידה של אליסון חזק ומשך אותה אל תוך הארמון הקריר.
"את עכשיו תלכי לנסיך ארתור פנדרגון. תקודי בפניו, אני אקח אותך לחדרו, ואם לא תהיי בשקט, אני אהרוג אותך. את תבחרי איך. אני אשחרר לך את היד, אך אל תברחי. מובן? "
אליסון הנהנה, ווסלי עזב את ידה, הוא התחיל ללכת והיא אחריו.
הם הלכו לחלק הימיני של הארמון, חסרי הגנה. אז הם ירדו במדרגות אבן, לא רבות. היא הגיעה למין כלא ריק וקטן, בלי דבר. ווסלי הוציא מפתח, פתח את הסורגים, ומשך את אליסון לשם.
"הנסיך יגיע עוד מעט. חכי לו כאן. "
היו לפידים בצד הדרך, והם היו דלוקים, כך שלא היה חושך כלל.
ווסלי התקדם דרך המסדרון, צלו הולך אחריו, בצעדים שקטים. נשמעו קריאות 'תודה' ו'שלום', ועוד פעם נשמעו סוליות נעליים רכות מתקדמות אל אליסון.
התגלה לפניה של אליסון נער בן גילה. שערו היה חום בהיר ומבולגן, הוא לבש בגדים מלכותיים וכתר מוזהב על ראשו, כתר גדול מהיקף ראשו במקצת. עיניו היו ירוקות, ירוקות כמו עצים בפריחת האביב. חרב כסופה הייתה מוצמדת למותנו השמאלית.
אבל אליסון לא קנתה את העניין של 'יופי זה הכל בחיים'.
"אתה הנסיך, נכון?" היא עמדה ממולו, הוא נכנס לתא שהמפתח בכיסו.
"קראי לי ארתור, עלמתי, "
"חינני, אה? מה קרה לאיכרית מלוכלכלת?"
"אמיצה. "
"אדיוט." היא חייכה אליו במיאוס, אך הוא לא התייחס.
"מה עשית שאת פה?"
"גנבתי. נראה לי, "
"נראה לך? " שאל ארתור בתמימות. "את לא בטוחה שגנבת? "
אליסון חשבה על תשובתה.
"גנבתי. "
"אני לא מאמין, " הוא הניד בראשו.
"למה? "
"את עלמה צעירה, איכרית מנוסה, וערמומית, את שמך לא גילית לי. "
"אליסון. אליסון ג'ונס. אני מאמינה שיש בכוחך לשחרר אותי, היני צודקת? "
"אכן כן, אליסון. אבל אני מאמין שבכוחך לברוח. "
"אתה צודק, ארתור. אני באמת יכולה לברוח, אבל לא אעשה זאת. "
"למה לא? "
"כי אני לא רוצה, " היא משכה בכתפיה.
"אני לא מאמין שזו הסיבה, אליסון. "
"אני לא רוצה לדעת על מה אתה חושב עכשיו. "
"אני מוצא חן בעינייך, " הוא חייך, והיא רתחה מזעם.
"אולי תצא כבר? "
"אז את מאשרת? "
"מאשרת מה? "
"שאני מוצא חן בעינייך, "
"לא. אתה לא מוצא חן בעיניי. "
ארתור הרהר לרגע.
"קומי, במהירות. ותעקבי אחריי, "
"לאן? "
"שתהיה בטוחה כשאבי יחזור, "
"למה אכפת לך ממני? חוץ מזה, לא אשאר במעצר בית? "
"לא, הוא ירצח אותך במו ידיו, אם ירצה. הדוכסית מרטוול עכשיו מתעבת אותך, ברצינות. ויש משהו אחר שאני מעוניין לדעת. עלייך. "
"עליי? " קמה אליסון ושאלה.
"כן. יש איזו נבואה, ו… – אוי, תעזבי את זה. קדימה, בואי נלך, "
"רגע, ואתה לא יכול לעצור בעד אביך, כדי שלא יהרוג אותי ואת קאי ודילן? "
"קאי ודילן? "
"החברים הטובים שלי, גם הם היו שותפים לפשע, " הסבירה אליסון, ועלתה על פניו של ארתור נימה של חשד.
למה חשד? – כי כשארתור היה קטן, אז מרלין תמיד היה פוגש אותו ומספר לו כל מיני סיפורים על העתיד שלהם, ועל העתיד בעוד מאות שנים. והוא שמע גם על נבואה. שלושת הגיבורים מהעתיד שיצילו את כל העולם בכך שישנו את גורלו של ארתור, שיתאבד בעצמו. מוות בלא כבוד. בלא חשבון נפש. בלא לסלוח על החטאים, הנוראים, לסלוח זה הכי קשה .
אבל לארתור לא היה אכפת ממוות. הוא יכל למות כדי שתהיה לו משפחה, ומישהי שהוא אוהב, שמשפחתו תהיה בטוחה, הוא ימות למען מטרתו. הוא תמיד משיג את מה שהוא רוצה להשיג. אם זה להיות מצטיין בגרזן של חוטב עצים, במשקל 50 ק"ג, ואם זה בהכל.
אבל לארתור היה חבר טוב שהכיר לא מזמן, פשוט עם. דין ווברטון, נער בגילו, צמוק, בעל שיער שחור ומתולתל, שמגיע עד צווארון חולצתו, ועיניים אפורות, אפורות ובהירות. תווי פניו רזים, והדבר שהוא הכי אוהב לעשות זה לצייר, כן. לצייר, מקצוע של בנות. כל הנערים שגרים באזורו צוחקים עליו, השמועה מתפשטת במקומות רבים, ואימו של דין דורשת ממנו להפסיק לצייר. אבל זו תשוקתו הגדולה ביותר, אהבתו התמידית. הוא צייר נפלא, אם זו אומנות מודרנית או קלאסית, לצייר מה שעולה בראש או בן אדם מפורסם, מצויר בפרטי פרטים.
ארתור זכר שאליסון אמרה שנראה לה שגנבה. 'נראה לי'.
"את באה? את הולכת ממש לאט יחסית לאיכרית, "
"אני לא עובדת הרבה זמן כאיכרית, "
"אלו לא ידיים של איכרית. " הוא חייך והנהן. "היכן הוריך, אליסון? "
"הם… הם לא בסביבה… הם רכבו לאנשהו… "
איפה הוריה של אליסון באמת? ושל קאי ודילן? – ואם הם יודעים משהו על מה שקורה כאן, הם חייבים להם הסברים!
"לאן? "
"ל…לסקוטלנד. "
"אבל זו מדינת אויב! "
"כן, אבל יש להם קשרים שם… "
"ומהו מוצאם? "
"אבי אנגלי ואימי מאירלנד. "
ארתור ואליסון עצרו לפתע. הם עלו במדרגות קשיחות, לאט לאט ובשקט.
אך זה לא עזר להם. ווסלי היה ממולם, הופיע משום מקום.
"ווסלי, סור מדרכי, "
"נסיכי, מה הינך עושה? האם זו האסירה שגנבה מהדוכסית מרטוול 600 מטבעות זהב? "
"אכן כן, ווסלי. "
"אז חובתך להחזיר אותה לצינוק. איך היא יצאה, המלוכלכת? "
"אני – "
בדיוק כשארתור בא להודות שזה הוא זה שהוציא אותה מהצינוק, אליסון התפרצה לדבריו.
"איימתי עליו שיוציא אותי. אם לא יוציא אותי למקום מבטחים, אנשיי יהרגו אותו. "
"אנשייך? האגלים? "
אליסון ניסתה לזכור את החומר בשיעורי היסטוריה, האהובים עליה. כל השיעורים אהובים עליה, היא אוהבת ללמוד ולהשכיל, והיא תמיד מקבלת ציונים גבוהים.
האגלים היו חלק מכת אכזרית ואלימה הרבה יותר מכל הכתות שמעריצות את האלים. הם היו נמצאים בכל מקום, רוצחים בדם קר כל מי שעשה חטא. הם איכרים, כפריים, דוכסים, רוכבי כרכרות, מכשפים למיניהם. אולם איש לא יודע מי מנהל את הכת, אפילו אנשיה לא יודעים. כאלה אומרים שזה שכיר חרב לא ידוע, אלמוני בלי משפחה.
"כן. האגלים הם אנשיי, אני עצמי אגלית, "
"את משקרת, איכרית, "
"בחן אותי אם אינך מאמין – "
"ווסלי! עזוב את הנערה! אני מבטל את דינה סופית, ובנוסף היא משוחררת לביתה ללא מעצר."
"אבל, הנסיך-" גמגם ווסלי, וארתור ישר צעק עליו.
"זה לא נתון לוויכוח, שמעת? עכשיו הסתלק! " הוא שאג, וווסלי ישר רץ במורד המדרגות.
כשהוא נעלם מטווח עיניהם של ארתור ואליסון, אליסון הרשתה לעצמה לדבר.
"למה הגנת עליי? "
"את לא גנבת, אליסון. אני יודע את זה וגם את יודעת. "
"זו לא הסיבה היחידה, ארתור. אם אתה מחבב אותי – "
"אם אני מחבב אותך? "
"אז אסור לך. "
"למה? "
"אתה תהיה מלך, ארתור. תינשא למלכה עשירה ותחיו בעושר ואושר. "
"ואם את תהיי מלכה? "
"אני לא, שנינו יודעים זאת. "
"אבל – "
אליסון נשקה לארתור על לחיו למספר שניות. היא התנתקה והוא לא הסמיק.
"תענוג היה להכיר אותך, ארתור. להתראות. "
אליסון הלכה לדרכה, וארתור לא עצר בפניה. אבל הוא כן עקב אחריה.
אליסון הגיעה לאמצע הדרך, וכשלא ידעה לאן היא צריכה להמשיך, ארתור הופיע מאחוריה. הוא היה רחוק וצעק.
"את יודעת, " הוא צעק, עד שהתקרב אליה כדי שיוכל לדבר בלחש. "לא תזיק לך עזרה. "
"חשבתי שאני לא צריכה לראות אותך שוב, "
"צריכה? אולי, המילה המתאימה יותר היא 'רוצה'. "
"אתה יודע, פעם מישהו חכם אמר לי שאם אתה רוצה שמישהו יהיה מאושר, תעשה כרצונו. עכשיו, אם אכפת לך, אני אומרת לך שתעזוב. חוץ מזה, אני לא צריכה את עזרתך. "
"אני הייתי מהמר שאת נואשת לעזרתי, אלי. "
"אל תגזים. אתה רוצה שאהיה מאושרת? " היא שאלה והוא הנהן.
"אחריך. " היא הושיטה את ידה אל כתפו וטפחה עליה.
הם התחילו ללכת, אליסון מאחוריי ארתור.