המסע לאספמיה

היה היה פעם איש תמים בדורותיו, שמו היה נוח. הוא אבא לשלושה בנים- שם, חם ויפת.
יותר מכל הוא אהב לצפות בים הגועש, בגלים שהתנשאו אל-על. כשהירח עמד מעל הים, מאיר את השמיים הפתוחים וזרועי הכוכבים, הוא היה צופה בגאות מציפה את היבשה בצורה שגרמה לו להרגיש מרומם.
המים, הוא חשב לעצמו, הכוח ההרסני ביותר שיש בעולם כולו. שום דבר לא יכול להם. שום דבר לא עומד בפני עוצמתם.
נוח לא ידע עד כמה הוא צדק. באחד הלילות הוא קם בבהלה, התנשם בכבדות ומצא שהוא העיר את שאר בני משפחתו. נוח יצא במהירות מאוהלו ועמד אל מול הים הגדול, מתחלחל מרוב פחד, מבין שהאהבה הכי גדולה שלו עומדת לצאת במלחמה כנגד האדמה. הוא חלם חלום, אך הלה הרגיש לו כמו חיזיון. נבואה שעומדת להתגשם.
נוח הבין מה הוא צריך לעשות. הוא צריך ללכת לבית הולדתו, מנזר המכשפים בהר צפון, להקשיב לאגדותיהם העתיקות ולנסות לפענח את דרכו הלאה. הוא היחיד שיודע על הבאות, הוא היחיד שיודע על האסון הממשמש ובא.
כך, באותו לילה ערפילי, נוח לקח את רגליו, עזב את ביתו ויצא לדרכו הארוכה והפתלתלה. הוא הלך ימים ולילות, התקדם אל עבר ארצות הצפון האפלות אשר מעבר להרי החושך. הוא חצה את נהר הסמבטיון האגדי, הנהר שזרק אבנים במקום מים, צעד בדרכיה המתעתעות של ארץ נוד הנשכחת, מחפש בעיניו את ההר הגבוה אשר ראשו בעננים, ההר אשר צופן סודות כה רבים.
לבסוף הוא פגש את המכשפים האפלים אי-שם על פסגתו המושלגת של ההר, צפונים בספריהם ובכתביהם הישנים שיש אומרים שנכתבו על ידי קין בעצמו. נוח שעט אל תוך מקדשם הסודי של מוריו ומחנכיו לשעבר, מבין שזהו הרגע החשוב ביותר בחייו.
"קראתם לי?" הוא שאל, יורק שלג מפיו בכל הברה.
הזקן מבין המכשפים, המורה הבכיר ביותר מבין כל הנוכחים, הביט על נוח במבט עצור, מנסה לעכל בראשו את שהוא עומד להגיד.
"דבר," אמר נוח, "לא צעדתי עד לכאן לשווא."
"הרעה ממלאת את העולם," אמר המכשף לבסוף, "אנו עומדים בפני סופנו, בפני סוף העולם המוכר לנו."
"אני יודע את כל זה, מי גורם לכך?"
המכשף נענע בראשו באי-ידיעה. "לא מובן, אך הרעה עומדת לצאת ממעמקי האדמה. מי התהום יעלו מעלה, הרקיעים עומדים להמטיר עלינו מטר לבלי די, הימים עומדים לדרוש את שלהם. אפילו פסגות ההרים הגבוהות ביותר ייעלמו מתחת לגלי הים, ישאבו למצולות."
"הישנה דרך להינצל?"
"בדיוק בשביל זה אנו צריכים אותך, נוח. לאנושות מגיע להיכחד מעל פני האדמה, אך לא לכולם. אתה יכול להציל את הראויים, אתה יכול להיות זה שיגאל את אלו שמגיע להם להיגאל. אתה ספן בחסד, נוח, אהבתך לים תגיע לידי שימוש. תבנה תיבה מעצי גופר, תעטוף אותה בכופר. אורכה יהיה שלוש-מאות אמה, רוחבה חמישים אמה. שלושים אמה תהיה קומתה ובראשה תפתח צוהר קטן. תאסוף אליה את אלו שראית בחזיונך, תושיע אותם מהמבול הגדול לפני שיהיה מאוחר."
"ציינת פה שעליי לבנות את התיבה בגודל מדויק מאוד, למה דווקא את המידות האלו?"
"אתה אדם נבון, נוח. העולם הזה מגיע לקיצו- אך ישנם עולמות אחרים מעבר לו."
"אספמיה," אמר נוח את המילה האחת שצמררה את כל שוכני המקדש, "אתה רוצה שאני אשיט את התיבה לעולם הדמיון."
"כן. לאחר שמונים יום ושמונים לילה- תיפתח דלת. היא תהיה מעל הים הגואה, מעל הר האררט. אתה תכוון את התיבה אל הפתח ותעבור אותו, תביא אותך ואת כל שוכניה לממלכתנו משכבר הימים."
"אבל אני איני צאצא של המגורשים."
"נכון, אבל אתה ראוי להיות מי שיושיע ויוביל את כולנו לאספמיה. אתה בן-האדם אשר יושיט אותנו הביתה."
"ואיך תיראה אותה דלת מסתורית?"
"הו, זה יהיה מראה אותו לא תשכח לעולם… חפש את עלה הזית."

למחרת היום נוח יצא מהמקדש אפוף בדאגה וחשש. המשימה שהוטלה עליו הרגישה לו כבדת משקל ומלאה בסיכונים, יותר ממה שהוא אי-פעם חשב לקחת על עצמו.
אולי עדיף פשוט לוותר ולזרום עם הזרם?, שאל עצמו בעודו צועד מטה אל שיפוליו המערביים של ההר.
אך עד מהרה ההחלטה התגבשה בליבו. הוא עומד להציל את כל מי שראוי להציל. נוח חצה בחזרה את ארץ נוד ונהר הסמבטיון, המשיך אל מעבר להרי החושך והגיע לביתו. שם הוא שיתף את משפחתו במשימתו, חילק אותם למשימות שונות.
נוח בנה את התיבה, שם ריכז זוגות מכל מין של בעל חיים שחי בעולם, חם יצא לקרוא לכל היצורים הקסומים שהגיעו מאספמיה בתחבולתו של הנחש ויפת יצא להביא את הראויים.
התיבה נבנתה במהירות בזכות גרזנו הקסומה של נוח, גרזן אשר סופקה לו על ידי שדת נהר החידקל.
שם הצליח לרכז את חיות העולם בקלות יתרה באמצעות שופר אשר צלילו מתקתק, שופר שנשמע בכל רחבי העולם בעת תקיעתו. רבים יכלו להישבע שראו פרחים מסובבים את עלי הכותרת שלהם לעברו, כמו מבקשים להיכנס גם הם לתוך התיבה ולהינצל מכיליונם.
חם הדליק נר גדול, נר שבער ימים ולילות וחדר בדרך קסם אף לנשמותיהם של היצורים הקסומים המרוחקים ביותר- אלו שחיו ביבשת הדרום הקפואה, יבשת עליה לא דרכה מעולם רגל אדם.
יפת עלה לראש הסרטבה והדליק עליו משואה גדולה שאותה רק ראויים יכלו לראות, משואה אשר הובילה להדלקה של רבות אחרות ברחבי העולם כולו, מסמלות לצופיהן שהגיע הזמן לצעוד.
עד מהרה התיבה עמדה והתנשאה אל-על וכל מי שהיה אמור לעלות עליה טיפס במהירות. הצפיפות הייתה נוראית, נוח לא ידע כיצד הם עומדים לחיות שם במשך שמונים ימים ולילות עד שהדלת לאספמיה תיפתח. כדי להימלט מהרגשת המחנק הנוראה הוא טיפס מעלה וצפה למרחקים דרך הצוהר הקטן, מחכה שהעננים יתאספו ממעל וימטירו את טיפות הגשם הראשונות על האדמה הבוכייה.
לבסוף, זה באמת קרה. ארובות השמיים נפתחו ומים זרמו מתתקרקע. האדמה נעלמה מתחת לגלי הים והתיבה החלה לעלות מעלה אל עבר פסגות ההרים, פסגות שעד מהרה נעלמו גם הן מתחת למים הקרירים. נוח הביט בסיפוק על יציר כפיו- האי הצף שהוא בנה ובעזרתו הצליח להציל את חייהם של רבים.
שמונים ימים ושמונים לילות התיבה הטלטלה בין גלי הים החזקים. פעמיים כמעט התהפכה ופעמיים נוספות קירותיה כמעט נסדקו לצורה שאפשרה למים לחדור. כשעברו החודשיים הקשים ומלאי היגון, הגשם פסק.
נוח הבין שהגיע זמנו למצוא את הדלת. הוא עלה לצוהר התיבה ושחרר עורב. זמן רב הוא חיכה שהעורב יחזור אך לשווא, הוא נעלם. נוח לא נכנע וניסה בשנית. הוא שחרר יונה, מחכה לחזרתה. לאחר זמן מה היא אכן חזרה- אך בלי התוצאה לה הוא ציפה, היא לא נשאה עלה זית בפיה. הדלת לא נפתחה. מאוכזב, נוח נופף לה בידיו כדי לסמן לה היכן לנחות.
אך אז לוויתן ענק קפץ אל-על ממעמקי הים, יורה סילון מים מחור נשימתו, פוער את פיו ובולע את היונה.
נוח הסתכל בהלם על המחזה. לא לזה הוא ציפה. כל יושבי התיבה תפסו בחרבותיהם, חציהם וצלצליהם ונעמדו על הסיפון בהיכון, מחכים שהלוויתן יעז להתקרב.
"צריך להגן על הסיפון!" צעק, "צריך לדאוג שהתיבה לא תתהפך!"
הלוויתן איגף אותם מכיוון דרום, נעמד מול ירכתי הספינה, בוחן את היצור המוזר שמולו. נוח הרים את קשתו ומתח בה חץ. הוא כיוון ישירות לעינו של הלוויתן ונשם נשימה ארוכה, מתח את הקשת עוד ועוד עד לשלב בו הוא הבין שהקליעה תהיה מדויקת.
שניות מספר לפני שנוח ירה, הלוויתן פער את פיו והיונה עופפה החוצה- היישר אל מנהיג התיבה ההמום. בפיה של היונה היה עלה של זית, סימן יחיד ובודד מהעולם שמעבר- מאספמיה.
מגני התיבה הורידה את נשקם והביטו על הצמח שהיונה הוציאה מהלוויתן, מנסים להבין מה קורה. נוח היה הראשון שהבין. "כוונו את התיבה אל פי הלוויתן! קדימה, לפני שההזדמנות תיסגר!"
חם סובב את ההגה היישר אל מפלצת הים העצומה. כשהתיבה התקרבה אל החיה היא פערה את פיה בקבלה והבנה. הספינה נכנסה לתוך הלוע כמו חתיכת תצרף שהושלמה. לאחר כמה שניות בהן נוח הצליח לראות רק את תוככי חלל הפה, הוא הבחין במשהו אחר- אור בקצה המנהרה, אור שסנוור את עיניהם של כולם. נוח ידע שהם חייבים להמשיך, הם חייבים להגיע אל האור.
ואז הוא ראה אותה. צצה מתוך ערפל סמיך, מביטה עליהם מעבר לאלפי שנות קיום, ממלכה מלאה בהרים תמירים ויערות ירוקי עד. מסביב זרמו נהרות עצומים כמוהם נוח מעולם לא ראה, בשמיים נעו עננים לבנים שבוהקם היה כה יפה. כה ממכר. כה משחרר. במרכזה של הממלכה הייתה עיר עצומה, טירה גבוהה שראשה היה בעננים.
משהו בעיר הקסומה נגע בליבו של נוח, היא הקרינה אהבה וחמלה בצורה כמוה הוא מעולם לא הכיר. הוא הביט בעיניהם של היצורים הקסומים שהוא ליווה לגאולה, צאצאיהם של אלו שנשאבו מממלכה זו וכעת מגיעים אליה בפעם הראשונה. הוא ראה את הדמעה שנאגרה בעיניהם בעת שהם ראו את המקום עליו הם חלמו במשך דורות. הוא הרגיש התרוממות רוח עם ההבנה שהוא החזיר אותם הביתה.
אך ההרגשה המאושרת לא המשיכה זמן רב. מתוככי התיבה יצא נחש גדול שהתנשא מעל כולם. חיוך אכזרי התמתח על פניו המחוספסות והרעות, ניצוץ של רוע הופיע בעיניו האדומות.
"תודה רבה," הוא אמר, "החזרתם אותי הביתה."
כולם היו בהלם, אף אחד לא ידע מי הנחש ומה הוא רוצה.
"מי אתה?" שאל נוח.
"אני הוא סמאל. מי שמנווט את כל מה שקורה, מי שצפה עליכם במשך שנים חוטאים ומטמאים את הכוכב עליו אתם חיים, גורמים לי לחלחלה ורצון לחזור לארצי, למולדתי. אני זה שהמטיר את המטר האימתני על עולמכם. ללא ידיעתך גרמתי לך לבנות את התיבה ולהחזיר אותי לאספמיה, להחזיר אותי הביתה," סמאל הביט בעיניו הרושפות על הטירה הגבוהה, "התגעגעתי, הגיע הזמן להחזיר את האפלה."
"אתה יכול להמשיך להתגעגע," אמר נוח והרים את שופרו של שם, תוקע תקיעה ארוכה וחזקה. התקיעה גרמה לכל בעלי החיים שעל התיבה להתפרע ולצעוק, גרמה לאלפי ציפורים לעלות השמימה ולהקיף אותם, מונעות מסמאל לרדת.
התיבה החלה לשוט לאחור. הממלכה התרחקה מעיניהם של השטים והערפל הסמיך כיסה את עיניהם בשנית. הם חזרו ללועו של הלוויתן. תוך שניות מספר התיבה עפה מתוך חור הנשימה של הלוויתן אל עבר השמיים הכחולים, נוחתת במי המבול הקרירים בחבטה חזקה.
נוח צפה בלוויתן שהתרחק מהם וצלל למצולות והביט עמוק לתוך עיניהם של היצורים הקסומים, רואה שהם משפילים את ראשם בעצב. אספמיה הייתה בהישג ידם אך נעלמה לבלי שוב.
נחיריו של סמאל רשפו אש, הוא זעם. "אתה תשלם על זה, הנקמה תבוא! אני אנקום בך ובכל צאצאיך. בני אנוש לא יוכלו יותר לצעוד בביטחון. אתם תחיו את חייכם בפחד, תסתכלו לצדדים ותחששו מהחושך. כשאתם תחשבו שאתם לבד, אני אהיה שם ואצפה בכם. אני אהיה המפלצת שמעבר לפתח, הרשרוש באפלת הליל. בזמן שאתם הכי לא תצפו לכך- אני אתקוף. אתה דנת את בני מינך לאבדון."
נוח לא ענה.
"אין לך מה להגיד?" שאל סמאל.
נוח הצביע על אחוריו של הנחש. הלה סובב את ראשו וראה את יפת וחם מציתים את זנבו באש. הוא צרח צרחה עזה, קפץ לתוך הים ובלי להביט שום מבט נוסף נעלם במצולות. כולם מתחו את מבטיהם מעל למעקה הסיפון והביטו על המים שנרגעו לאטם.
"אולי תשלח את היונה שוב?" שאל יפת את אביו.
נוח נענע בראשו לשלילה. "הלוויתן לא יחזור. זו הייתה הזדמנות חד-פעמית."

כעבור שבוע נוסף של שיט, כאשר המים החלו לרדת, התיבה מצאה מנוח על פסגת הר האררט. כעבור זמן מה נוסף, כשיותר ויותר אדמה החלה להיחשף מתחת לרגליהם, נוח פתח את שערי התיבה ושחרר את יושביה. לפני שהוא עצמו עזב את הספינה שהייתה לביתו, הוא לקח את ענף עץ הזית האספמי ושתל אותו בבסיסה.
"הענף הזה יגדל ויהפוך להיות עץ גדול. עץ שיהיה לאגדה. חתיכה קטנה מאספמיה בעולמנו, אליה יוכלו אנשים לעלות לרגל ולחלום," הוא הסביר לבניו.
לאחר שהוא סיים את מעשיו, הוא הסתובב אל עבר השממה האינסופית שנגלתה לנגד עיניהם. "קדימה, הגיע הזמן ליישב את עולמנו מחדש, אבל הפעם צריך לעשות את זה נכון וללא טעויות. צריך להיות ראויים, חומלים ונחמדים. צריך לדעת להחמיא לאנשים כשהם עושים דברים טובים ולא לעודד התנהגות רעה. עלינו לשמור על בעלי החיים ועל היצורים האספמיים שחולקים איתנו את עולמנו ולא לחלום על לברוח לאספמיה- אלא ליצור אותה ממש פה, אצלנו."
שלושת בניו הצעירים הקשיבו לדבריו קשב רב אך לבסוף חייכו חיוך גדול.
"באמת אבא," אמר שם, "אתה יודע שמה שאתה אומר זה בסך הכל חלומות."
"נכון," אמר האב, "חלומות באספמיה."