המסע בכוכב פרנואיד (מבוסס על האלבום Paranoid של בלאק סבאת').

התעוררתי יום אחד, זה היה בוקר יפה, הציפורים שרו, קרני השמש חייכו אליי מבעד לחלון.
שמעתי דפיקה בדלת.
הגיע מישהו מהצבא- לומר לי שיש לי צו ושאני צריך לצאת למלחמה.
אמרתי לו: "עם מה אני אצא למלחמה? אנחנו הרי משפחה דלת אמצעים, וכל העשירים יושבים בבית ולא עושים כלום".
איש הצבא הסתכל עליי במבט קודר וכנה. הוא מבין אותי.
"אני הולך למלחמה. תשמרי על הילדים"- אמרתי לאשתי.
היא פרצה בבכי.
כשהמלחמה נגמרה, חזרתי הביתה.
הכל היה הרוס.
האווירה בעיר- קודרת.
כל המבנים היפים שאני זוכר עוד מילדותי נחרבו.

עוד יש לי סיוטים מהמלחמה. אני כל הזמן מתעורר מהם. לא הצלחתי לישון שינה נורמלית במשך החצי שנה האחרונה.
כלום לא משעשע אותי. השמחה בי מתה.
ואז בא המזרק. והג'וינט.

התחלתי לעשן, בהתחלה זה לא השפיע עליי.
ואז התחלתי להזות. זה הרגיש כל כך טוב.
חשבתי שאני מעופף בשמיים אינסופיים עם מיליארדי כוכבים נוצצים.
משב רוח עובר על פניי.
אני מרגיש כל כך טוב.

התעוררתי.

אומרים שהשתגעתי.
אני יושב בקצה הרחוב כל יום, שפוך, על הספסל
מסתכל על אנשים שעוברים ושבים
הם חושבים שאני מת. למי אכפת ממני בכלל?
התחלתי לחשוב
להסתכל על העולם
לתכנן נקמה.
פתחתי במסע הרג. עדיין לא הבנתי למה.
הרגתי את כל האנשים שפעם הצלתי וכל תושבי העיר מפחדים ומתרחקים ממני.

התחלתי להזריק לעצמי עוד חומרים.
העור שלי נהיה ירוק, כולו מלא בחורים מהמזרקים.
נהייתי עיוור. אני לא רואה אף אחד חוץ ממני ומהמזרקים שלי.
נשפכתי על הרצפה. יד השטן נופפה אליי.

שלחו אותי לבית חולים.
הם לא האמינו לי! ראיתי פיות שנועלות מגפיים!
באמת שראיתי! הן גם רוקדות עם גמדים!
שלחו אותי לרופא.
שאלתי אותו אם הוא רואה את הפיות האלה.
הוא אמר לי:
"בני, לקחת את זה למקום רחוק מדי."

-הסוף-