המסע אל ארץ עוץ-הבית בקנזס. פרק1

פעם נוספת, דורותי נשלחת אל האורווה לטפל בסוסה של דודה הנרי, זה היה נורא, לא רק הטיפול בסוסה אלא המגורים בקנזס, דורותי ציפתה למקום צבעוני וקסום. אבל לא, היא הייתה חייבת לחיות בקנזס האפורה והמשעממת,לא בלונדון ההומה ולא בפריז, בקנזס.
טוטו, הכלב המלטזי שלה, כשמצאה בהיותו גור משחק עם אחד מעגלי הפרות, צבע פרוותו היה אפרפר-לבנבן, דורותי תמיד תהתה האם זה הצבע האמיתי שלה, היא אף פעם לא רחצה אותו, כך שלא ידעה, מפני שטוטו לא אהב מים, למרות שדודתה, אם, הקפידה לנזוף בה על כך ולאיים שיגיע יום והיא לא תוכל לסבול את הריח של טוטו והיא תגרש אותו מהבית, אבל לדורותי זה לא הפריע, נראה שגם לאם.
הוא התרוצץ לצידה ושיחק עם עכבר שדה מסכן, למזלו הוא התחמק מאחיזתו של טוטו וזינק אל הסבך.
"בסופו של דבר תצליח." אמרה דורותי. טוטו הביט בה בעיניים שחורות כפיח, הוא פלט קול שדמה ליבבה והתיישב על הקרקע.
דורותי הוליכה את הסוסה אל מחוץ לתא שלה. היא נזהרה שלא לגרום לסוסה לפחד ולבעוט בה מתוך אינסטינקט. היא לא רצתה שהכותרות בעיתון של מחר יהיו: דורותי גייל בת השמונה נהרגה בתאונה מצערת עם סוסה.
טוטו קם ולקק את רגלה החשופה של דורותי.
"מספיק טוטו!" נזפה בו. הכלב לא נענה לבקשתה והמשיך ללקק את רגלה במרץ.
דורותי הרימה את טוטו והניחה אותו על יד הסוסה שהחלה לצנוף בכעס.
"תאלצו להסתדר." אמרה דורותי. היא הובילה את הסוסה אל האחו ונתנה לה להסתובב בחופשיות.
טוטו רץ אחרי הסוסה ונבח מדי פעם על עכברי שדה.
דורותי הביטה בטוטו משתובב. הלוואי שהייתה כמותו, בלי כל עניין הרחצה כמובן…
היא רצתה להיות חופשייה כמו ציפור, אומנם היא רק ילדה קטנה שלא יכוה לשנות דבר אך היא הקפידה שלא להתייאש.
דורותי התיישבה על העשב הרך, היא ישרה האת הקפלים בשמלת המלמלה הצהובה כשמש שלה והביטה אל השמיים. העננים לבשו צורות שונות ומשונות, היה נדמה לדורותי שהיא רואה כמה חיות.
"בוא טוטו." היא קמה. הכלב דילג בעצלתיים לכיוונה, בפיו הוא החזיק יצור קטן ואפרפר שפרכס.
"הצלחת!" קראה דורותי. היא שלפה בזהירות רבה את העכבר הגוסס ממלתעותיו של טוטו.
מעט דם נקווה באזור לבו.
דורותי חפרה גומחה קטנה באדמה שלצידה. "להתראות…" לחשה, היא הניחה את העכבר בתוך הגומחה והסבה את מבטה.
"קדימה, טוטו!" האיצה בכלב. הוא השפיל מבט אל העכבר ואחריו דורותי. "ממילא יש המון כאלו." הספיקה לומר.
"דורותי! היכן היית?! הטלתי עליך חובה, לטפל בסוסה שלי! זה לא היה צריך לקחת יותר מכמה דקות בלבד!" רטן הנרי.
"הדוד הנרי, אני לא התכוונתי,איחרתי בסך הכול בחמש דקות בלבד ולא יותר-" אמרה דורותי.
"זה לא משנה לי, אמרתי לך להגיע מיד! אם זקוקה לעזרה בסריגה, בגדים לא באים משום מקום!" צעק הנרי, לדורותי היה נדמה שהשפם שלו מתחיל להפוך יותר ויותר שעיר מרגע לרגע.
"האמת שהם באים ממפעלי היצור…" אמרה דורותי.
"ביקשתי ממך שיעור?! את רק בת שמונה, את לא יודעת יותר ממני!" גיחך הנרי.
דורותי שתקה והעלתה חיוך מזויף אך משכנע להפליא על שפתיה. "מה פתאום דוד הנרי."
"ובכן, קדימה!" האיץ בה, "לכי. אם מחכה."
דורותי פנתה אל החדר שממול למטבח, החדר של דודתה, אם. זה היה חדר רחב ידיים, מלא סלסילות שי מרוקנות מתכולתן האמיתית ומלאות בצמר ומסרגות חלודות.
דורותי דפקה על דלת העץ הכבדה שבכניסת החדר.
"יבוא." נשמע קול מתוק. דודתה אם, הייתה אחת הנשים הנחמדות ביותר שהכירה דורותי, לעומת בעלה, היא הייתה שקטה, רגועה ובעלת מזג טוב, לעיתים תהתה דורותי כיצד היא יכולה לחבב את הטיפוס הנאלח הזה שנקרא "הנרי". אולי הוא סוג של מתנת ניחומים לאחר שאיבדה את אחותה, טיפני- האמא של דורותי.
דורותי פתחה את הדלת. אם ישבה על השטיח. השיער בצבע האגוז שלה, בדיוק כמו של דורותי, היה קלוע לצמה והיא לבשה שמלה לבנה מבד מלוכלך. פניה הנאוות לבשו גוון ורדרד שהקנה להן מראה מקסים. לא פלא שהיא מחוזרת על ידי גברים אחרים מלבד דוד הנרי.
"דודה אם?" אמרה דורותי. אם הרימה את מבטה אל הילדה. "שלום, דורותי, מה מביא אותך לכאן?" שאלה אם.
דורותי נשכה את שפתיה. "טוב…דוד הנרי אמר לי לעזור לך בתפירה." השיבה דורותי. אם הביטה בה ללא ניע. "ובכן, התיישבי," אם החוותה בידה על המיטה העמוסה בסלסילות.
דורותי מצאה לה אזור נטול מסלסלות שיש אפשרות לשבת בו.
"אם כך, דורותי." אמרה אם, "למה שלא תתחילי לעזור?"
אם הצביעה על חולצה מכופתרת ורחבה. "זה להנרי, יש ביכולתך לתפור כמה כפתורים?"
דורותי הנהנה. אם נטלה מתוך אחת הסלסילות מחט קטנה ושלושה כפתורים שחורים וקטנים.
היא השחילה אחד לתוך החולצה ותפרה אותו למקומו, "כך עושים זאת." אמרה.
דורותי אספה לחיקה את המחט והחלה במלאכה. היא השחילה את הכפתור הראשון ו…נדקרה.
"דודה אם!" יבבה דורותי. אם הסתובבה אליה ופנתה אל ארון התרופות שבקצה החדר שלה.
היא חיטטה בין המגירות וסיננה בלחש קללה לא נחמדה במיוחד, דורותי התחרטה על כך ששמעה אותה.
טיפה אחת ואדומה כמו ורד נשרה מאצבעה של דורותי וצנחה לכיוון בד.
"לא-" נאנקה דורותי. אבל זה היה מאוחר מדי, הטיפה כבר לכלכה את הבגד והנוזל החל להתפשט במעלה הבד.
"הנה זה!" הכריזה אם. "מתוקה שלי, זה יכול להיות קצת כואב."
דורותי התאפקה שלא לצעוק כשהאלכוהול נגע בעורה הצורב, אם עטפה את המקום בתחבושת.
"תאלצי להיזהר יותר." אמרה אם. דורותי הנהנה. היא הביטה על האצבע ואימצה אותה לחיקה.