המסוכנת-פרק1

"הנה היא! רוצו!" שמעתי מרחוק את השוטרים.
פקחתי את עיניי המסונוורות וראיתי כמה הם מתקרבים,קמתי במהירות והתחלתי לרוץ,לרוץ הכי מהר שיכולתי. כבר חצי שעה עברה מאז שהפסקתי לשמוע את קולם,אבל בכל זאת המשכתי לרוץ עד שנמאס כבר , הכל חשוך . עצרתי. התנשפתי בחוזקה הלכתי לכיוון הספסל והתיישבתי ומעליי היה פנס רחוב. עצמתי את עיני למספר שניות הוצאתי את הפלאפון מהכיס וכתבתי לאמא הודעה :" אמא רודפים אחרי… איפה את ?"
אמא ואבא שלי עובדים מחוץ לעיר וכמעט ולא נמצאים בבית…כבר חודשיים שלא באתי לבית הספר בגלל השוטרים האלה…מה אני יעשה?
השעה 3 ו50 … אני שומעת מכונית מתקרבת.. עדיין לא רואה אותה… קמתי מיד,נעמדתי על הספסל והתחלתי לראות מכונית מתקרבת, חשבתי זה השוטרים ומיד התחבאתי מאחורי הספסל בעודי מסתכלת מעליו, לראות מה קורה כמובן.
הפעם, אלה לא היו שוטרים, זה היה אוטו שחור כזה.. ובתוכו יושב נהג ששותה תוך כדי הנסיעה ,לפתע עוצר ונשמעת חריקה מחרישה אוזניים הוא יוצא מהאוטו ומתחיל לצעוק על מישהו בפלאפון, בועט באבן ומתיישב חזרה לאוטו.. ואחר כך נוסע במהירות לכיוון הפנס רחוב … כל כך רציתי להציל את חייו אבל מה אם יראה אותי? מה אם יזהה אותי? כל העיר רודפת אחריי! חברותיי עזבו אותי! פשוט התחלתי לברוח… התחלתי להריח עשן מרחוק אבל המשכתי, ולא עצרתי… ככה רצתי במשך שעות כל עוד חולפים על פני הבתים כמו אשליות כאלה של צבעים.. השמש עולה אבל אני עדיין רצה , אני מתעייפת אבל רצה ולא מפסיקה…פתאום אני קולטת צרחות של אנשים, אני עוצרת על המקום בשביל להסתכל איפה אני ומי סביבי. אני רואה אנשים שמצלמים אותי , אני מסתובבת ולובשת את הקפוצ'ון שלי וקופצת על הבניין . ומתחילה לקפוץ מגג לגג בלי שום חרדות כמו בלילה הקודם.. כבר בוקר.
הגעתי עד הבניין בו אמא שלי ואבא שלי עובדים, נכנסתי דרך החלון של הקומה האחרונה ורצה בחיבוק אליה.. אמי לחשה לי:" פה אף אחד לא ירדוף אחרייך".. היא שמה לב לדמעה שלי וניגבה אותה במהירות , חיבקתי אותה חזק ולא עזבתי.. במשך.. חצי דקה אולי?
"אמה! איך לכל הרוחות הגעת לפה? 50 ק"מ! רק אל תגידי שאת כל זה רצת כל הלילה…"
חייכתי אליו במבוכה ואמרתי בשקט:" כן אבא.. רדפו אחריי .."