הממלכה הנסתרת- פרק 1

השומרים אחזו בידיי בחוזקה ודחפו אותי לחדר המלך.
בחדר, על במה גדולה, היו שני כיסאות גדולים ומרופדים, אחד למלך ואחד לנסיך.
גם המלך וגם הנסיך היו יפי תואר, למלך היו תווי פנים חדים, שהתרככו מעט בפניו של הנסיך, ולשניהם עיניים כחולות ושיער שחור.
עמדתי מולם עם ראש מושפל, אני לא מאמינה שתפסו אותי… הייתי כל כך קרובה.
״תפסנו אותה בניסיון לפרוץ את אחד משערי האינסוף, אם לא היינו מגיעים בזמן היא כבר הייתה בצד השני, לא ידועות לנו הסיבות איך כמעט הצליחה לפרוץ את השערים המוגנים מכל, זה ניסיון הפריצה השני השנה, משהו מוזר קורה בממלכה, מלכי״ דיווח ראש השומרים.
״רנדה, הישאר עימנו, כל שאר השומרים צאו בבקשה״ אמר המלך בקול מתוח.
הוא סימן לרנדה לקרב אותי אליו, רנדה לפט את ידי בחוזקה כה רבה שהתאפקתי לא לצרוח.
״נערתי, למה לך ללכת למקום כה מסוכן? הרי כולם יודעים שאי אפשר לפרוץ את השערים האינסופיים… את לא נראת לי פושעת, מבעד ללכלוך על בגדיך ועל פניך את נראית לי נערה יפה וחביבה, אז למה לערער את מדינתי? מדוע? אמרי לי!״ המלך סיים בנימה כעוסה אך רוגע היה פרוש על פניו.
כשראה שאני לא מתכוונת לענות, סימן לרנדה עם ידו ורנדה הצמיד את חרבו לגרוני עד שכמעט ירד לי דם.
זה כאב.
הוא הצמיד יותר חזק וכבר לא יכולתי להישאר אדישה, הרמתי את מבטי וראיתי את הנסיך עם מבט מבועת על פניו.
״זאת הייתה סופי״ אמרתי בקושי, החרב בקושי איפשרה לי לדבר, והתחרטתי מיד. אסור היה לי להגיד את זה!
״סופי? היא חזרה?״ המלך שאל ומבטו הפך למזעוזע כמו של בנו.
שתקתי.
"עני לי!" הוא אמר עכשיו בלי טיפת רוגע.
"כן" אמרתי קצרות, מתחרטת קשות על מה שאמרתי.
"קחו אותה לחדר העינויים, עכשיו!" המלך ציווה והשומרים גררו אותי החוצה.
"חכו" הנסיך אמר וכולם עצרו את מעשיהם.
"אני סבור שלא חייבים עינויים במקרה הזה.. הייתי רוצה לדבר עם הנערה בעצמי" הוא אמר בביטחון ואביו הרים גבה.
"אתה בטוח? מדובר פה בעוזרת של סופי…" המלך אמר והנסיך הנהן, "כן, אני בטוח, הביאו אותה לחדרי ההסבה שלי" הוא אמר וקם.
אחרי כמה דקות הליכה אני והשומרים הגענו לחדר עצום עם שולחן גדול במרכזו וכיסאות מפוארים.
הם הושיבו אותי וקשרו את שתי הידיים שלי לכיסא.
״שלא יעלה על דעתך לנסות משהו טיפשי״ רנדה אמר בקרירות.
לאחר כמה רגעים הנסיך הגיע.
הוא התיישב בכיסא בראש השולחן והסתכל עלי בעיניים גדולות ומחושבות.
״איך קוראים לך?״ הוא שאל ברוב הפתעתי.
״ג׳ורדן״ עניתי בשקט.
״נעים מאוד, סקיי״ הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה, כאילו לא ידעתי שקוראים לו סקיי, כאילו שאני לא גרה בממלכה שאבא שלו מולך עליה כבר 40 שנה.
הידיים שלי היו כבולות כך שלא יכולתי ללחוץ לו את היד.
הוא בהתחלה לא הבין את החוצפה שלי, לא ללחוץ את היד לנסיך? ואז הוא ראה את החבלים.
״שחררו אותה ותצאו מכאן, אני לא צריך עזרה״ הוא פקד.
״הוד מלכותך…״ רנדה התחיל להגיד אבל הנסיך עצר אותו.
״זאת פקודה״ הוא אמר בתוקף ורנדה ושאר השומרים יצאו לא לפני שהעבירו לי מבט קריר ומאיים.
״מצטער על זה״ הוא אמר. למה הוא כל כך נחמד אלי?
שתקנו כמה דקות, היה נראה שהוא חושב מה לומר.
״למה עשית את זה?״ הוא שאל לבסוף.
״מה סופי אי פעם עשתה בשבילך? או בשביל מישהו בכלל?״ הוא שאל שוב ואני שתקתי. לא יכולתי להגיד לו את האמת, אם כמה שסקיי נחמד, הם היו הורגים אותי על המקום.
״לא יקרה לך כלום, אני מבטיח, את תחת הגנתי המלאה, אם תסכימי לספר לי״ הוא אמר ועדיין שתקתי.
״בבקשה, אני לא רוצה לאפשר לאבא שלי לענות אותך כדי שתעני״ הוא המשיך.
שתקתי כמה שניות.
התחלתי לפחד.
אם אני אגיד לו, אני אמות, אם אני לא אגיד לו אני אמות. אין לי באמת בחירה פה.
הראש שלי התחיל להסתובב, מה לעשות?
הרגליים שלי התחילו לכאוב והכל ניהיה מטושטש. אני הולכת למות. התחלתי להתנשף.
לא שמתי לב מה קרה סביבי, סקיי ניסה לדבר איתי וכמה אנשים הגיעו, הם התחילו לגעת בי אבל כבר לא הצלחתי לשבת. נפלתי מהכיסא והכל הפך שחור.
קמתי.
״איל את מרגישה ילדתי?״ המרפאה שאלה אותי.
״אני בסדר.. מה קרה?״ שאלתי והחזקתי בראשי שכאב.
״לא אכלת, לא שתית ולא ישנת כנראה כבר הרבה זמן, העומס והלחץ התישו אותך, הגוף שלך לא הצליח לשאת את זה״ היא אמרה והגישה לי כוס מים וחתיכת לחם.
״מתי בפעם האחרונה אכלת?״ היא שאלה.
״אני לא זוכרת, מזמן״ אמרתי ואכלתי את הפרוסה.
״אני לא מבינה את זה! איך אפשר ככה לארח ילדה בארמון בלי להציע לה משהו לאכול, לשתות..״ היא אמרה בכעס והעבירה לי עוד פרוסת לחם.
לא רציתי לספר לה שאני לא ״מתארחת״ בארמון, אלא יותר אסירה בארמון.
״כן..״ שיקרתי.
״האמת שהארמון מתערער בזמן האחרון.. האמת כל הממלכה מתערערת, שמעתי שמועות שילדה ניסתה לפתוח את השערים האינסופיים.. לא האמנתי״ היא דיברה בלי הפסקה והפסקתי להקשיב לה.
״אוי אני מברברת כבר שעות, את צריכה לנוח״ היא אמרה ועזבה את החדר.
הסתכלתי מסביבי, חדר מרפאה רגיל, לבן עם מיטה ושולחן קטן.
שני שומרים שמרו מחוץ לחדר שלי, כנראה המרפאה חשבה שזה נורמאלי לשמור מחוץ לחדר של חולה…
איך אני יוצאת מפה?
מאחורי היה חלון קטן, אני ממש קטנה, אני בטוח יכולה לעבור בו.
קמתי בזהירות ובשקט מהמיטה, הראש שלי עדיין היה מסוחרר אבל יכולתי לעמוד.
יענו בקומה השנייה או השלישית, לא גבוה במיוחד.
אני לא יכולה פשוט לקפוץ… אני אשבור יד או רגל או יותר גרוע מזה, ואז אני לא יועיל לאף אחד.
הדלת הייתה סגורה ככה שהשומרים לא יכלו לראות מה קורה בחדר.
הוצאתי את הסדין ושתי שמיכות, חיברתי ביניהם זה יספיק לפחות עד המעקה שבקומה מתחת.
קשרתי את הסדינים לחלון וזרקתי אותם למטה.
בדקתי שהקשר חזק, הוא יחזיק אותי.
לקחתי נשימה ארוכה והתחלתי לרדת איתו לקומה מתחת.
הגעתי לבסוף למעקה, החזקתי בו חזק והלכתי לאורכו עד שהגעתי קרוב מספיק לרצפה ואז קפצתי.
הצלחתי.
רצתי כמו משוגעת עד שעברתי את החלק שמישהו מהארמון יכול לראות אותי.
כעבור בערך חצי שעה של ריצה, הגעתי ליער.