הממלכה הדרומית פרק 6 חלק א

"עברו כמעט שבועיים מאז שהאנטר הגיע לפה." אמר זוס בכעס לסלון, בזמן שצחצח את שיניו.
"נכון." הוא ענה לו, ישוב זקוף על המיטה שלו, אצבעותיו מרפרפות על פני דפים של ספר מקנה בעולם האנושי.
"לעומת הקשר שהצלחת לפתח איתה, הקשר שלי איתה נראה כמו נישואים." הוא גרגר וירק מים לכיור ויצא מהמקלחת.
"השיחה הזו מובליה לאן שהוא? כי אתה קצת מפריע לי להתרכז." אמר סלון וסגר את ספרו.
"אתם אמורים להיות קרובים, לדעת הכל אחד על השני, חולשות, אהבות, תשוקות, סודות… אתם לא מבינים שהחיים שלכם אולי יהיו תלויים בקרבה שלכם זה לזו, ואני לא מדבר על קירבה פיזית. לך לישון, מחר יהיה לכם יום ארוך מאוד." זוס החל להוריד את התכשיטים שענד, צמידי זהב, עגילים שחוררו את כל אורך אוזנו, מזהב כמובן, טבעות עם אבני חן יקרות, ואת חוט הזהב שעטר לראשו כמו כתר, עם אבן רובי קטנה במרכזו.
"כן המפקד." אמר סלון ונאנח, ובלי חשק קם מהמיטה. "לילה טוב." הוא איחל כשיצא מהדלת.

האנטר ניגבה את שיערה הארוך, והדקה לגופה את חלוק המשי הכתום שלה. היא עמדה מול המראה ובחנה את בבואתה שהשתקפה כנגדה; תווי פניה בלטו יותר וגם עצמות הבריח שלה, היא רזתה מאז שהגיע לכאן, לחייה המנומשות סמוקות מהחום שהפיץ הקמין בפינת חדרה ועיניה כבר היו כבויות. היא הייתה עייפה, ומוזנחת, מתחת עיניה נמרחו שקיות עייפות שחורות כהות, שפתיה סדוקות מיובש ונפוחות מהשריטה שחצתה אותן, הלסת התחתונה שלה קיבלה גוון צהבהב בצד שמאל, מהמכה שקיבלה באימוני קרב המגע עם לינדה המכשפה שאימנה אותם.
גופה הארוך היה מרוצד כולו בחבורות כחולות, אדומות וצהובות, ואפילו במצב זה היא הייתה יפייפיה. שלוש דפיקות נשמעו בדלת.
"אני באתי לאחל לך לילה טוב." אמר סלון וגירד מאחורי ראשו.
"זה נחמד מצדך. " היא חייכה והודתה על כך שהוא לא יכול לראות כמה נורא היא נראת.
"טוב אז אני אתן לך ללכת לישון, את נשמעת עייפה. מה שלום הכתף שלך דרך אגב?" הוא נשען על משקוף הדלת.
"יותר טוב האמת, הנפיחות ירדה אבל היא עדין כואבת." היא ענתה ועיסתה את כתפה תוך כדי דיבורה. "אני בדיוק הכנתי תה האמת.. אתה רוצה להכנס ולשתות איתי?"
"אני אשמח, אבל אל תגלי לזוס, הוא חושב שהלכתי לישון לפני 20 דקות כבר…" הוא צחקק ונכנס.
"שפתיי חתומות." היא אמרה וסגרה אחריו את הדלת.

"אז מה הייתה המשימה שלך כשהיית בן 16?" היא שאלה בזמן שישבו אחד מול השני וחיכו שהתה יתקרר.
"אמ… דיי דומה למשימה שלך עכשיו. היה עליי לחבור לשומר מנוסה, קראו לו גריין, ערפד עם נשמה מדהימה, לאתר את הבן אדם שקיבלנו ולשמור עליו במשך תקופה. אבל הוא לא היה העתיד של עולם הקסמים אז הופעל עלינו פחות לחץ." הוא אמר והחל לצחוק, והצחוק שלו גרם גם לה לרצות לצחוק. אז היא צחקה.
"יש לך חיוך יפייפה." הוא אמר לה, והיא הסתכלה עליו בפליאה.
"איך אתה?..-"
"אני שומע אותו בקול שלך, ומדמיין אותו בראש שלי. אפשר?.." הוא שאל ונגע עם קצות אצבעותיו בפניה.
"בטח." היא אמרה והתקרבה אליו. אצבעותיו ריחפו ממצחה, לגבות שלה, לארובות עינייה ולרקות. משם החליקו על הלסת והאף, הן התעקבו על שפתיה העבות, וירדו מטה לסנטרה.
"את בטח יפה בצורה בלתי רגילה, הלוואי ויכולתי לראות אם את דומה לדמיון שלי." הוא אמר אחרי השתיקה המתוחה שעברה בינהם בזמן שליטף את פניה.
"נולדת עיוור?" שאלה האנטר
"מובן שלא. איבדתי את הראיה כשהייתי בן 8, נפלתי מעץ על הראש ובמשך הרבה זמן היו לי סחרחורות ולא הלכתי ישר, הנשימות שלי לפעמים היו מואצות והיו לי התקפים שפתאום אחד החושים שלי לא היה עובד, כלומר פתאום הכל היה שקט, או שלא הרגשתי שום דבר… ואז הכל התחיל לעבור, וחזרתי לתפקד כמעט כרגיל, מלבד ההתקפים. יום אחד היה לי התקף כזה, פתאום העל החשיך, וזה פשוט נשאר ככה."

היו לה כל כך הרבה שאלות שהיא רצתה לשאול, אך היא החליטה שזה יחכה לזמן אחר, כי עכשיו שניהם צריכים לישון.