הממלכה הדרומית- פרק 3 חלק א

כשהאנטר צעדה במסדרון השיש הארוך, המרוצף במשבצות שיש בשחור לבן, שום מחשבה לא חלפה בראשה. היא הייתה רגועה באופן מפתיע, ונינוחה. היא ענדה שרשרת זהב, שסבתא שלה הביאה לה כשהייתה בת 7, ומאז היא עונדת אותה רק לאירועים מיוחדים. רגליה היחפות השמיעו תיפופים חרישיים על הרצפה החלקה ופניה המנומשות השתקפו במראות הענקיות התלויות לאורך כל המסדרון. תחושת הזמן נטשה אותה, וכשהתחילה להרגיש שהיא מאחרת, הגביר את קצב הליכתה והדקה את אחיזתה סביב תיק הבד שלה. מידי פעם היא נתקלה בגמד שאפילו לא תרח להרים את מבטו להביט בה, הולך בהליכה המתנדנדת המיוחדת את הגמדים. כאשר חלפה על פני דלתות, פגשה גמדים שומרים הנושאים סכינים, חרבות וגרזנים על גבם, רגליהם וידם. גם הם לא הסתכלו עליה, רק בהו ברצפה. הדלתות היו ענקיות ועשויות מברזל , עם מנעולי כסף ונחושת עליהן.

בנין המועצה הוא מקום שמור ביותר, ורק לאנשים מסוימים מותר להיכנס אליו. המקום מנוהל בעיקר על ידי גמדים, אבל בתפקידים המכירים ביותר נמצאים גם מכשפים וערפדים, אך הם מעטים. אחרי ההליכה המהירה והנמרצת, מצאה את עצמה האנטר עומדת פעורת פה אל מול דלת עץ גדולה ולבנה, שמולה ניצבים 5 שומרים, כמו פסלי שיש.
"שלום? אני האנטר, אני אמורה להגיע לפגישה עם המועצה." היא הסבירה, לא בטוחה למי, אך אחד השומרים שנראה כמו ערפד הלבוש כולו שחור זז מעט ופינה לה מקום לעבור. שני גמדים כתומי שיער פתחו בקושי רב את הדלת האדירה, ועוד לפני שעיניה הספיקו להרגל לאור נעלם המסדרון מאחוריה והיא עמה בודדה בחדר הגדול. קירותיו נראו כמו עננים, ולרגע חלפה בראשה המחשבה שאולי אלו באמת עננים. החדר היה ריק כמעט לגמרי, מלבד שולחן עגול וגדול, סביבו ישבו 9 דמויות, כולם לבושים חלוקים כסופים. 4 מהדמויות היו גמדים, כולם שחורי שיער וזקן, 3 מהדמויות היו ערפדים, זו הייתה הפעם הראשונה שראתה ערפד בחיה. עורם היה חיוור ולבן מאוד, שיערם כהה ומשוך אחרי אוזניהם בבלורית גדולה, שפתיהם האדומות שברו את הלובן של פניהם. מראה הערפדים הרתיע אותה, הדרך שבה הסתכלו בה, בארובות עינהם שהיו שקועות מידי בחוריהן גרם לה לאי נוחות. שתי הדמויות האחרות היו מכשפים ונראו מבוגרים מאוד.

כל היושבים בחדר נראו קשוחים ופניהם היו בלתי קריאות, רק שני המכשפים פתחו מעט רגש בפניהם ונראו מעט ידידותיים מהשאר. שיערם לבן, ואחד היה מלא וצעיר יותר מחברו. עיניהם הקטנות סקרו אותה כמה פעמים, ובחדר השתררה דממת מוות. לפתע נחו עיניה על דמות שלא הבחינה בה קודם לכן, היא נראתה כמו הוביטית ,זהובת שיער וחסרת כל חינניות שישבה בקצה בחדר עם עט נוצה וקלף וקסת דיו, מוכנה להתחיל לכתוב. לפתע נפתחו שערי הדת הגדולה בתנועה חרישית והוביט קטן וגמלוני נכנס בריצה, הניח תיק בד במרכז השולחן ויצא באותה המהירות בה נכנס.
אחד הגמדים נעמד וחיכך בגרונו.
"האנטר ויליס?" הוא שאל בקול רם ועמו ושחזיר אד מקירות החדר, החווה בידו לעבר הכיסא הריק.
היא צייתה לו בצעדיי ריחוף מהירים.
"אנחנו ניגש ישר ולעיניין." אמר המכשף המבוגר יותר. "המשימה שלך היא.. איך נאמר?.."
-"שונה." השלים המכשף הצעיר יותר את דבריו. ידיו היו מונחות ברוגע על השולחן.
"את לא תקבלי משימת צייד." אמר אחד הערפדים בלחישה ארסית.
היא בקושי יכלה לראות את זיות פיו הדק נעות כאשר הוא דיבר.
היא התכוונה למחות, לשאול למה הכוונה, אבל אחד הגמדים, המבוגר מבינהם הרים את ידו ועצר בעדה עוד לפני שהתחילה.
"אנחנו שולחים אותך לעולם אנושי." הוא אמר.
היא לא צפתה את זה, מעולם לא עבר בדעתה הרעיון המופרך שבגיל 16 היא תגיע לעולם האנושי. הם ראו את הבהלה בפניה ומיהרו להגיד לה מילים נעימות שירקחו את הבשורה. היא לא שמעה אותן. היא שמעה את חיכוך הנוצה על הקלף של ההוביטית שישבה בצד.
ערפד אחר, צעיר יותר שישב לצידה הניח את ידו על ידה שנחה על השולחן. מגע עורו לא היה נעים, הוא היה קר ומחוספס, אך היא הציחה לשמור על ארשת פנים שלווה. "אנחנו מבינים כמה מפחיד זה נשמע." הוא אמר. "אבל לא היינו בוחרים בך למשימה הזו אם לא היינו משוכנעים שאת מסוגלת לעשות זאת." השלים את דבריו הערפד שישב לצידו.
"מה המשימה שלי?" היא אמרה. היא הופתעה מעט מקולה, שהיה נשמע חזק וברור, בראשה דמינה אותו רועד ומפוחד. בשניה הפכה ארשת פניה ממופחדת והמומה לרצינית ונחושה, ללוחמת.

"בשיעורי היסטוריה, למדת על המלך ארת'ור, נכון?" שאל המכשף שדיבר ראשון. היא הנהנה.
"והאם שמעת על הקוסם מרלין?" שאל הערפד ששתק עד עכשיו, קולו צרם לאוזניה. הם נשמעו כאילו הם מקראים טקסט כתוב, בדרך שבה השלימו את המשפטים אחד של האחר. לא כאילו יש רגש וכוונה בכל משפט.
"כן. המלך ארת'ור היה תחת חסותו." בשלב זה האנטר החליטה שעליה לשחק את המשחק שלהם. דיבורה הפך אדיש, ועיניה נראו משועממות. דממה.
"איתרנו את היורש של הקוסם הגדול." אמר לבסוף המכשף הבוגר מבין השנים. היא שמרה על ההבעה המשועממת שלה, למרות שליבה הלם כל כך חזק עד שהייתה בטוחה שהערפד שישב לצידה שמע אותו