הממלכה הדרומית-פרק 2 חלק א

"האנטר, התעוררי." קראה אימה בקול הנשמע יותר כמו לחישה רמה מאשר דיבור. השעה לא הייתה ברורה, בעולם הקסום לא היו שעונים, היצורים התעוררו עם שחר והלכו לישון עם רדת החשיכה, או כשהעייפות כבר לא איפשרה עבודה. אחד הדברים שגרמו להאנטר לסלוד מעולמם של בני האדם הייתה המחשבה על כך שהכל נעשה לפי שעונים, שעות מדויקות, והכל מתנהל לפרטי פרטים.
"בוקר טוב אמא", אמרה ונשקה על לחיה. היא פשטה את כותונת הלילה שלה ורעדה קלות מהאוויר הקר שמביא איתו הבוקר. אימה קשרה את כנפיה הענקיות כמו בכל בוקר בעזרת בד המשי הירוק, ועזרה לה לרכוס שמלה ירוקה שכיסתה עד בירכיה עם ריקמה כתומה שגרמה לשיערה להיראות לוהט.
"את יודעת מה קורה מחר?" היא שאלה את האנטר בשאלה אגבית בזמן שזו בחנה את השתקפותה במראה.
"אני נפגשת עם המועצה ומקבלת משימה." השיבה האנטר ואספה את שיערה לצמה עבה מאוד וארוכה.
לילי נאנחה, "לא, את חוגגת יום הולדת 16." היא נשקה על מצחה ויצאה מהחדר עם רשימת קניות.
גם האנטר נאנחה, אבל חרישית, "אמא, אני פיה, לגיל אין משמעות בשבילי, ברגע שאגיע לגיל.."
"- 20 את תפסיקי לגדול.. אני יודעת." לילי השלימה את המשפט שלה. "רק הלוואי שהיית נשארת הפיה הקטנה שלי עוד קצת."
לילי הפסיקה לגדול כשהייתה בת 25, זה שונה בין פיה לפיה, זה קשור במוצא, בסוג, אך בעיק, זה קשור לגיל בו הכנפיים מפסיקות לגדול.

"את כל כך יפה." אמרה לילי והתקרבה להאנטר, בצליעה בקושי מורגשת, והזיזה קצוות שיער בציפורניה.
"את יותר יפה ממני." אמרה האנטר והשפילה מבטה. את רגליה של לילי ריצדו צלקות בהירות ישנות, שכבר דעכו עם השנים, שלא מאפשרות לה לשכוח את הזוועות שראתה כשמילאה את תפקידה כשומרת. היא לא מדברת על התאונה הזו ומעט מאוד אנשים יודעים מה באמת קרה שם. לפעמים, בזמן השקיעה, היא מביטה לאופק ושוקעת במחשבות עמוקות ומתנתקת לרגע מהעולם, העיניים שלה ריקות ולא מפוקסות, והאנטר יודעת, היא חוזרת לאותו היום.
בדרכה לבית הספר היא נוהגת לברך את העוברים והשבים, אך היום היא הייתה טרודה וכמעט חלפה על פני "הקאסטל" בלי להבחין בו. בכניסה לקאסטל נתקלה בכמה פיות שעמדו שם. חלק מהן היא זיהתה, "האנטר את יודעת משהוא לגבי נשף החורף של אודליה?" שאלה אחת הפיות שזיהתה. הן הסתכלו עליה במין הערצה בלתי מוסברת שגרמה לה למעט אי-נוחות. היא חשבה מעט וענתה להן: "האמת שלא, וזה מוזר, ההזמנות היו אמורות להשלח. הנשף בדרך כלל קורה עם השלג האשון, וזה בעוד חודש, בערך." הן הינהנו בהסכמה. אחת אחרת אמרה, "בכללי, מישהיא שמעה מאודליה לאחרונה? אני יודעת שהיא לא שולטת על הממלכה שלנו, אבל תמיד היא הייתה במרכז העיניים." הן הנידו בראשן. סביב מפרקי ידיהן היו קעקועים זעירים. כל פיה זוכה לקבל צמיד קעקוע כזה כאשר היא הופכת לבוגרת.

"נו? מתי נראה גם אותך עם צמיד?" שאלה שייני, פיית יער שומרת שהאנטר הכירה כבר.
"באופן כללי, מתי נראה אותך כבר האנטר? לימודים זה לא הכל! בואי להסתובב איתנו מידי פעם." הוסיפה אחת אחרת, אותה היא הכירה אך לא ידעה את שמה. האנטר חייכה במבוכה, "מחר אני נפגשת עם המועצה, אז אני מקווה שבקרוב." היא אמרה וניסתה לחייך חיוך ידידותי. עם משמע הפעמון הן פנו כל אחת לדרכה. היא לא הקשיבה בשיעור מיתולוגיה, ומחשבותיה נדדו בין ארמון הקרח הענקי של אודליה לבין מפרק ידה, שבעוד כמה ימים יעוטר בצמיד קבוע ונוצץ, כמו מליון אבני טורכיז, ספיר ויהלומים שיכריז לעולם שהיא פיה בוגרת. היא תהתה מה יכולה להיות הסיבה שנשף החורף המפורסם של אודליה, המתקיים במשך 50 שנים ביחד עם השלג הראשון בוטל השנה. אודליה חיה בצפון הארץ הקסומה, בממלכה המושלגת שלה. היא חייה בבידוד מעולם הקסם ויוצאת רק בחורף לחמישה ימים כדי לארגן את הנשף. רק פיות מוזמנות לנשף הזה, לפחות כך היה עד לפני עשור, שאודליה התחתנה בפעם השלישית עם אלף ומאז זה נשף סגור, לאלפים ופיות בלבד.