המלכה האדומה – פרק 3 – ביער ביער… מוקדש ליוטה המדהים! (ברציתי להוסיף.)

בבוקר – להפתעתי – אני מוצאת את מארק שרוע בפישוט איברים מוחלט על האדמה, שקוע בשינה עמוקה. הוא ממלמל משהו לא ברור וחוזר לנחור בעדינות. אני מכבה את שובל העשן הדקיק שמשתרך מעל מה שהיה אתמול בלילה מדורה. משהו השתנה בתווי הפנים שלו. הם לא שלווים כשהיו אתמול. משהו השתנה בשיער המתולתל שלו , שאסוף לקוקו (בקושי,) רוב הזמן. צבע עורו החיוור מלא יותר וורדרד יותר. עיניו ירוקות כאזמרגד, כים לפני הזריחה. יש לו שתי שורות של שיניים צחורות, למרות שפיו סגור, אתמול, לפני שנרדמתי, הבטת בו וחקקתי כל פרט ופרט מפניו בזכרוני. הוא לא הכי שרירי, אבל הוא מסוגל להערים על פלוגה שלמה של המלכה האדומה, אבל לדעתי המוח מחפה על הכוח.
לפתע נשמע רשרוש מכיוון אחד העצים. אף על פי שהרשרוש חרישי, בשקט הזה, הוא נשמע כרקיעת פיל על רצפת בטון . זה מספיק כדי להעיר את מארק. עיניו נראות מטורפות, אבל אז אישוניו מתרחבים וחוזרים לגודלם הטבעי – הניצוץ המוטרף נעלם.
מהרשרוש עולות שני נערים – בן ובת – בערך בגילי. אחת רזה, עם עור בהיר ממש, שיער בהיר שמעוצב בקרה חלק ובלונדיני. עיניה הגדולות ספק תכלת ספק אפורות, אפה קטן, ריסיה ארוכים וצפופים, שפתיה צרות ועבות, וגובהה ממוצע.
השני כהה עור, די שרירי ודי גבוה, שפתיו עבות, עיניו חומות וגדולות, אך לא גדולות כמו עיניה של הנערה, ושיערו חום ומגולח בדייקנות., יש לו גומות בלחיים.
הנערה הבלונדינית מנסה לשמור על קור רוח, אף על פי כן שהיא נוטה להתעלף בכל רגע. הנער בעל השיער הקצוץ מדבר איתה ומנסה לשמור עליה ערה.
"מה…?" אני מתעשתת,
"מה… איך אפשר לעזור? מי היא? מי אתה?" אני מצליחה להוציא את רצף השאלות מגרוני החנוק.
"אני מנדה אנריק, וזאת וואיט, וואיט נורקס. תביאי מים. הרבה." אני מתחילה לרוץ לעבר עבות היער בתקווה למצוא מים. כשאני מוצאת אגם ההבנה תוקפת אותי – איך לעזלזל אני אביא מים?
לאחר הרבה חשיבה (בערך שתיים וחצי שניות…) אני משלבת רגליים ומתרכזת.
בדמיוני אני מסיירת מחוץ ליער, בבית החולים בו התעוררתי, ומחפשת דלי – או חבית – או כל דבר שיכל להתאים לנשיאת מים. לבסוף אני מוצאת שקית גדולה עם ידית – לנשיאת תרומות דם, המחשבה מגעילה אותי – והיא בדיוק מתאימה לי עכשיו.
יד ימין שלי מתרוממת למעלה ואני מרגישה אותה מתקרבת.
למשוך משהו לפה בעזרת טלקינזיס לוקח ממני המון מאמץ , ואני ממשיכה. לאחר חצי דקה בערך השקית מגיעה אליי ואני ממלאת אותה במים. אני סוגרת אותה וממהרת בחזרה למחנה. צרחה חולנית ממלאת את האויר.
בכל השלווה יצור חולני נעמד מולי. מפלצת מכונפת, דמוית זאב עם כנפיים, כנפיי מלאך בצבע פחם.אני בורחת בכל כוחי ובכל צעד נדמה שיללת היצור נעשית חלשה יותר. כשאני מגיעה לבסוף למחנה נדמה שלגמרי איבדתי אותו. הנערה שותה את מלוא השקית ואני מסדירה את נשימתי.
"מה קרה?" מארק שואל בקול מודאג למדי.
"זאב… לא, ציפור… לא, אני לא יודעת…" אני אומרת בין ההתנשפות.
"אוי לא," מארק מחוויר.
"הם חזרו," אומר הנער עם השיער הקצוץ.
"מי?" שאלתי,
"מכונפיי הלילה."