המלכה האדומה – פרק 2 – מארק
"פסט!" קול מסתורי קורא לי מתוך היער. אני מביטה לכיוונו ומבחינה בעוד שורות של חיילים מצטרפים לגדודים שכבר ניצבו במקום. 'תחשבי, תחשבי! חייב להיות משהו שתוכלי לעשות!' אני נוזפת בעצמי.
"פסט!" אותו קול ממקודם קורא לי אך הפעם הוא נשמע ברור יותר. אני מבחינה באחד מהחיילים, רק שהמדים שלו קטנים עליו בכמה מידות. הוא מנסה להגיד לי משהו. אני לא בוטחת בו – בכל זאת – חייל של המלכה. אבל כנראה שמשהו בו פשוט… מושך את עייני. הוא מנסה לבטא מילה חסרת קול.
"טלקינזיס," אני לוחשת כשאני מבינה את פשר התנועות. השמש מתחילה לשקוע מבעד לעצים ואני מחליטה שאני לא רוצה להילחם כשחשוך. אני שולחת עוד מבט אליו בעוד החיילים המכוונים אלי את רוביהם לא מבינים מה פשר התנהגותי. הוא מצביע על ערמת בלוקים של עצים ועושה תנועה של חיבוק באוויר.
לא צריך להיות גאון כדי לדעת מה הוא חושב. לומדים את זה בשנה א'! אני נעצרת במקומי בבת אחת, ידי שוב מורמות לאוויר, גיחוך ניצחון נפלט מבין שפתיי, ומיד, ערמת העצים מרחפת מעל ראשי החיילים. הידיים שלי מתקפלות לאגרוף וכך גם גופי. העצים יוצרים מעליי כיפה בלתי חדירה של עצים כשאני ממהרת לכיוונו של החייל אשר עזר לי.
העצים יוצרים פתח קטן – אך גדול מספיק – כדי שהוא ייכנס, וכך הוא עושה. לאחר שהוא נכנס ומצליח לתפוס את קצב הריצה שלי אני מבחינה בכמה פסים חומים בהירים הנמתחים לאורך עורפו של הנער. אנחנו רצים בכדור הענקי עד שאנחנו מגיעים לחלק עבות של היער. אנחנו נעצרים. אני לבסוף פותחת את כיפת העצים הגדולה והיא מתפוררת לגריסות העצים שממנה היא הורכבה.
"מי אתה?" אני שואלת,
"מארק." אומר הנער. "מארק ג'רטיסבורק," הוא מחייך וחושף שתי שורות של שיניים צחורות.
"ולמה עזרת לי? אתה לא חייל? מה אתה עושה פה?" אני מתאמצת למצוא הגיון בעולם.
"כי לא נשארו הרבה מסוגנו. לא, אני לא חייל, ו… אני עוזר לך. ואת תעזרי לי. אנחנו הולכים להילחם עם צבא המורדים." ו…נכשלתי בעניין ההיגיון.
"מה?!" דרשתי תשובה. "קודם כל בואי נארגן מדורה ומחסה ללילה." הוא חתם את שיחתנו.
המדורה לא הייתה עניין.כבר היתה ערמת עצים גרוסים לצידי אז הנחתי אותם באזור עם פחות עצים, שם מארק היה, להפתעתי הוא כבר הספיק לבנות מחסה לצד סלע.
אני אוספת כמה אבנים ומסדרת אותן במעגל סביב העצים.
אנחנו מדליקים את האש ומתיישבים מסביב לה.
"אז… אתה הולך לספר לי מה לכל הרוחות קורה פה?" אני שואלת במתיקות צינית.
"כן. אז ככה -" הוא לוקח שתי נשימות עמוקות.
"יש זן של… אנשים… כמו… שאנחנו מיוחדים, כלומר, לנו יש כוחות… ולזן הזה יש… יכולות מיוחדות." הוא נראה לחוץ מעט – הדבר נתפס כמוזר בעיניי, הוא הפגין כזה בטחון כשראיתי אותו. "איזה זן… בני אדם? חיות?"
"זה לא משנה כרגע. מה שאת צריכה לדעת את תגלי כשנגיע." הוא אומר במסתוריות שסותרת לגמרי את חוסר הביטחון שלו ממקודם. הוא מביט בשעון כסף ישן ופניו נהיות חוורות.
"אני הולך לאסוף כמה…אגוזים." הוא מחליט.
הוא נעלם כהרף עין. אני שומעת נביחת זאב ומשק כנפיים. היער הזה שורץ חיים. אני מתכרבלת לצד המדורה ונרדמת.
תגובות (2)
דווקא יפה מאוד!
תודה רבה! אולי יש לך רעיון לדמות? :)