המלחמה: פרק 8

כשהפסקת הצהריים הגיעה הספקתי לעשות את כל העבודה שהצטברה לי במשך כל הזמן שלא מילאתי את תפקידי, ארנולד נכנס למשרד שלי עם שני מגשים מחדר האוכל.
"אתה יודע שבעיקרון אבור לך להוציא מגשים מחדר האוכל נכון?" שאלתי אותו והוא רק חייך והניח אחד מהמגשי מולי.
"בהוראות הרב סמלת לאף אחד זה לא מזיז, הם לא רוצים להתעסק איתך ועם רב סמל ראשון ג'יימס." אמר והתיישב מולי מושיט לי סכו"ם ומפית, לקחתי אותם והתחלתי לאכול.
"איך הולך באימונים?" שאלתי וזימנתי שני בקבוקים של שתייה קלה, אחד לי ואחד לארנולד.
"הכל הולך טוב, הם מאד נמרצים לצאת לקרב אמיתי." אמר ופתח את בקבוק השתייה שלו, הוא לגם ארוכות ואז סגר אותו.
"ואיך הולך איתך? איך הולך לשחק סגנית?" שאל וצחק לעצמו, חייכתי וגיחכתי קלות.
"סיימתי את מה שהיה לי עד כה ועכשיו זה פשוט הצהרות למיניהן וכל מיני שטויות כאלה, אני פשוט רוצה יום אחד לנקות את הראש מכל הלחימה הזאת. וגם מכל הדרמות." אמרתי והוא הניח את הסכו"ם שלו.
"כן, שמעתי על כל הקטע עם אודליה וקטיה. אני מצטער."
"אין לך על מה, אני לא כועסת עליה רק מאוכזבת שהיא לא סיפרה לי."
"היא מאד טובה בצליפה אגב, קיבלה את הציון הכי טוב היום בצליפה של עשרים וחמישה מטרים."
"ככה זה מכשפים, אנחנו חייבים חוש כיוון טוב." אמרתי בחיוך והנחתי את הסכו"ם שלי.
"את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף לאימונים? שאל ואני נדתי בראשי לשלילה.
"מעדיפה שלא, אני אסיים אם העבודה שלי להיום ואחזור לאימונים מחר." אמרתי והוא קם ממקומו, אוסף את המגשים ופותח את הדלת של המשרד.
"אני אוהב אותך." הוא אמר והביט בי, נשקתי לסנטרו.
"אני אוהבת אותך." אמרתי והוא יצא מהמשרד.

"רב סמלת איזבלה?" שאלה אחת מהמזכירות שפתחה חרישית את דלת משרדי.
"כן?" שאלתי והרמתי את מבטי אליה.
"רב סמל ראשון ג'יימס רוצה לדבר איתך." היא אמרה ואני קמתי ממקומי.
"בסדר גמור, תודה חיילת." אמרתי והיא יצאה במהירות, סידרתי את המדים שלי ואת הקוקו שלי וצעדתי לכיוון משרדו של ג'יימס.
"רצית לראות אותי?" שאלתי כשפתחתי את דלת משרדו.
"כן, כנסי." אמר והחווה בידו שאתיישב מולו, סגרתי את הדלת מאחוריי והתיישבתי מולו. "זה לגבי היציאה של הגדוד לחזית, קיבלנו את המיקום שאתם צריכים להגיע אליו ופרטים על מצב הלחימה. לא תוכלו להגיע לשם בנשתגרות אז תצטרכו להשתגר למרחק של יום משם ויקבלו אתכם לשורה הקדמית." העציב אותי שאצטרך להפר פקודות ולקחת איתי קומץ חיילים למשימה האמיתית שלי, להסתנן לתוך האדמות הערפדיות ולנקום את הוריי.
"כן המפקד, מתי נוכל לצאת?" שאלתי והוא חייך.
"מחרתיים בבוקר יצפו לכם מחוץ לשדה החסימה, כנראה יהיו שם שניים או שלושה חיילים." אמר וקם ללחוץ את ידי.
"תודה המפקד, אתה לאתתחרט על זה." אמרתי והוא צחק.
"בהצלחה איזבלה, תחזרו בשלום."
"זאת פקודה?" שאלתי בגיחוך, עיניו נהיו רציניות לרגע ואז חזרו לקלילותן.
"בטח, אם זה מה שצריך." הוא הצדיע ואני גם כן, יצאתי ומתוך הרגל פניתי לכיוון המטווחים. לא עצרתי את עצמי וכשעמדתי מול הבניין כבר התחיל להחשיך, הבטתי על בניין הבטון האפור במשך כמה דקות ואז חזרתי למשרד שלי.
"יום ארוך?" שאלה המזכירה שבירכה אותי בבוקר.
"בטח, והוא עוד לא נגמר." אמרתי בחיוך, היא השיבה לי אחד. אני אפילו לא יודעת את שמה אבל נראה שהיא לא מיומנת בלחימה, מדיה הלבנים העידו על כך שהיא לא חיילת אפילו. כנראה מתנדבת מבני האדם, לעיתים רחוקות נותנים להם להצטרף לשורות.
"שיהיה לך ערב טוב אז, אני מקווה שתחזרי בשלום למשפחה שלך."היא חיכה חיוך תמים, היא לא ידעה עליי כלום.
"גם את." אמרתי בחיוך סימפטי וניסיתי להחניק את דמעותיי.

"מחר בבוקר בשעה תשע אפס אפס ניפגש מול חדר האוכל עם כל הציוד, אנחנו נישתגר לגבול שדה החסימה ומשם יהיה לנו מסע של יום לכיוון החזית, משם נהיה תחת פיקודה של אלופת משנה לורה. אחרי שאני וסמלת ראשונה איזבלה נקבל תדרוך אנחנו נקבל מקצה ללינה ושם נקים את האוהלים שלנו, על הלו"ז אני אעדכן אתכם שם. הכל מובן?" ארנולד שאל את החיילים שעמדו בח' מתוח מול הכניסה למטווחים כפי שהורה להם לעשות אחרי ארוחת הערב בלילה הקודם.
"כן הסמל!" הם ענו יחד והוא שיחרר אותם למטווחים.
"אתה מתרגש?" שאלתי כשנכנסנו.
"קצת, בעיקר פוחד." אמר ולא הסתיר כלום.
"גם אני, אני ממש לא רוצה לדעת איך זה שם." אמרתי ודמיינתי איך נראה שדה קרב אמיתי.
"בואי נתרכז ביום האחרון לאימונים שלנו." אמר והתחלנו להתאמן בפעם האחרונה, אחרי ארוחת הצהריים עברנו שיעורי נשק אחרונים ואז כולם התייצבו בנשקייה כדי לקבל נשק לחימה ולא שמירה.
"חיילים, מחר אנחנו הולכים למשימה של החיים שלנו. אני לא אשקר לכם, יכול להיות שחלקינו לא יחזרו הביתה. יכול מאד להיות שניפול בשבי או גרוע מכך, אבל אני צריכה שתאמינו שאנחנו יכולים לנצח את זה. מחר בתשע אפס אפס, משוחררים." אמרתי וכולם התפזרו עם הנשק על כתפם או בידיהם.
"תשמרי קצת לשיחת עידוד מחר איז." אמר ארנולד אחרי שכולם יצאו מטווח שמיעה.
"אל תדאג, יש הרבה מאיפה שזה הגיע." אמרתי ונשענתי עליו, היום ההצהרה שלי פורסמה ומאז ראיתי הרבה זוגות בבסיס.
"את חושבת שנראה את גנרל הצבא?"
"אני לא יודעת, לדעתי הוא כנראה באיזה בונקר מפקח על הכל בעזרת לחשי סקירה. למה?" הוא תפס את ידי והתחלנו לצעוד לכיוון מעונות הבנים.
"חשבתי אולי נוכל לבקש ממנו אישור לתוכנית הסודית שלך."
"אתה יודע שזה לא אפשרי לבקש משהו כזה, ועכשיו שאני יודעת על לחש החסימה שהטילו באזור הקרבות אני חושדת שלא נוכל להשתגר לתוך הארצות." הרבה אנשים ישבו בחוץ על גבול היער צופים בשקיעה, אחרי שאיחרתי את שעת העוצר הרבה אנשים מסתובבים שוב בחוץ.
"אל תדאגי, אנחנו נמצא דרך. אני הולך לישון, נתראה מחר בבוקר." אמר ונשק לי חיבקתי אותו חזק אליי וכשעלה לחדרו צעדתי ישר למשרד והתחלתי לכתוב. המכתב הזה מיועד לגנרל הצבאות, האדם שאפילו מעל הגנרל שמנהל את המלחמה הזאת.
'לכבוד גנרל הצבאות אדון אדם ג'ייקובס,
אני סמלת ראשונה איזבלה מגדוד 385 שמחר הולך לעבור לחזית הקרב אחרי אימונים מפרכים. אני מבינה שאתה לא מכיר אותי ושפנייה כזו אישית מאד לא מתאימה במיוחד בהתחשב במצב הבטחוני של הארצות הקסומות, אני הייתי רוצה לבקש ממך משהו אחד. אני הולכת להפר פקודות של הממונים עליי בחזית ולהסתנן לתוך ארצות הערפדים, המשפט שיעלה עליי ועל קוצץ חיילי הגדוד שלי גזר דינו מוות. אבקש שאני אוצא להורג לבדי ללא משפט וחיילי ישארו ללא פגע, אני יודעת שזה לא מקובל אבל לא יעלה על דעתי לסכן את חברי לגדוד ואת סגני (שהוא גם בעלי לעתיד) במוות על מסע נקמה טיפשי.
אני מקווה שבכל זאת תמצא מספיק חמלה כדי לסלוח לי ולחיילי, תודה רבה.
סמלת ראשונה איזבלה סטיבנס.'
הכנסתי את המכתב למעטפה ובעזרת לחש סקירה קצר ואחריו לחש שליחה מהיא העברתי את המכתב למשרדו של גנרל הצבאות. נקווה שהכל ילך בסדר, מחר לחזית ולאחר מכן. לנקמה.