המלחמה: פרק 6

אנשים נכנסים במהירות לחדר שלי ואני מרגישה שגרוני יבש וכואב אבל הצרחה לא מפסיקה, ארנולד נכנס ומחפש בפראות את האיום. דמעות זולגות על פניי וקולי נשבר לבכי מר, אף אחד לא יודע מה לעשות וארנולד צועק לכולם לצאת.
"אני… אני מפלצת ארנולד."
"הכל בסדר איז, אין שום דבר כאן."
"הוא בראש שלי, הוא בכל מקום ארנולד."
"את רק מדמיינת איזבלה, הכל בסדר." הרובה שלו נתקע בצלעותיי והדמעות שלי הכתימו את חולצתו כשחיבק אותי, הרמתי את הרובה שלו ודחפתי אותו לידיו.
"תירה בי." אמרתי ומחיתי את עיני, עיניו נפערו והוא התרחק.
"בשום פנים ואופן לא איזבלה!"
"תירה בי ארנולד אני מתחננת!"
"אין סיכוי! אני לא-"
"תירה בי!!!" צעקתי והוא נהדף לקיר, סתמתי את פי עם ידיי.
"איז? מה עשית?" הוא שאל וקם לעמידה שוב, הוא ניסה להתקרב ואני זחלתי לקיר מתכנסת בעצמי.
"אל תתקרב יותר! אני יכולה לפגוע בך." אמרתי והדמעות זולגות מעיני בקצב מהיר, אני אתייבש בקרוב.
"איז בבקשה, תני לי לטפל בך. תני לעזור לך להתגבר על זה!" הוא התקרב בכל מקרה ואני עצמתי את עיניי והחזקתי את ראשי בידיי, הוא הזיז את הרצועה של הנשק כך שינוח על גבו כשתפס את ידיי. "תקשיבי לי!" צעק אליי וניתק את ידיי מראשי "אני לא אתן לך לעשות לי את זה! את לא תמשיכי לחשוב שמשהו לא בסדר איתך!" דמעות נקוו בעיניו.
"אני מסוכנת לך ולכולם ארנולד."
"די!" צעק "די לומר את זה! אני בטוח שהכל בסדר איתך, נכנס בך משהו ואני אמצא מה זה ואוציא אותו בכוח אם ידרש!" הוא הניח אחת מידיי על חזהו החם. "את מרגישה את זה?" הוא שאל ואני הנהנתי, מבטי התעוות והיטשטש מהדמעות.
"ארנולד-"
"זה הלב שלי איז, הוא פועם בשבילך ורק בשבילך. אני מוציא אותך מכאן ואת תישני בחדר שלך תעברי אימונים ותנהיגי את הגדוד שלך, אנחנו יוצאים למשלחת לארצות הערפדים בעוד שלושה שבועות מהיום." אמר בתקיפות ונשק לי, ידיי עדיין על חזהו והשריטות על פניו עדיין רגישות.
"ארנולד-"
"שקט עכשיו איזבלה, אם כל הכבוד המפקדת אני אחראי עלייך עכשיו." אמר ואני הינהנתי בשקט.

שבוע עבר, שבועיים ועוד כמה ימים נצא למשלחת. לא היו לי עוד סיוטים ולא ראיתי עוד את היצור המוזר החלומותי, לא היו לי העלמויות מסתוריות והתעלפויות.
"דיברתי עם המפקד רב סמל ראשון ג'יימס לגבי הפגנת חיבה בפומבי." מאר ארנולד בדרך לעוד אימון במטווח, הוא ליווה אותי לכל מקום מהרגע שקמתי בבוקר ואחת החיילות מודיעה לו ועד חזרתי לחדרי תחת פיקוחו.
"מה הוא אמר?" שאלתי בחוסר עניין בולט, נראה שזה הפריע לו. הוא המשיך בכל זאת.
"הוא הסכים איתי שהחוקים של המפקד הקודם היו נוקשים מידי ואמר לי להודיע לך בקשר לשינוי שלהם." אמר בקול נוקשה, ידינו התחככו אחת בשניה כשהלכנו.
"אני אדאג להוציא הודעה רשמית ולשנות את החוקים מיד." אמרתי, הקצו לי משקד קטן במפקדה שביקרתי בו רק פעמיים. פעם אחת כדי לראות היכן הוא ופעם שניה כשהכניסו לשם שולחן כתיבה וכמה כיסאות, לא מילאתי את חובותיי כסגנית מפקדת מחנה וזה לא הזיז לי. השבועיים האחרונים היו מונוטוניים ועברו בטשטוש, בין ביקורים חוזרים ונשנים בבית החולים ואימוני ירי לחימה וקסם לא היה לי כוח לחשוב אפילו על התפקיד החדש שהוקצה לי.
"מה יש לך איזבלה?" שאל ארנולד ועצר לפניי, בלעתי רוק ברעש והבטתי סביבי.
"אני מרגישה כאילו כלום לא חשוב יותר אר, כאילו נעלם לי החשק לעשות משהו בכלל." אמרתי והבטתי על הנעליים הצבאיות הנוקשות שעל רגליי.
"איז, בעוד פחות משבוע אנחנו יוצאים למשלחת לחזית." הוא הרים את סנטרי עם ידו "אנחנו הולכים להילחם בערפדים ואז משם נסתנן לתוך הארץ שלהם ונמצא את החלאות שהרגו את ההורים שלך, אם את לא מסוגלת לעשות את זה תגידי לי את זה עכשיו." אמר והביט לתוך עיניי בעוצמה, עיניו נראו כאילו בוערות בזוהר עינברי.
"אני מסוגלת." אמרתי וניצוץ חדש של נקמה ניצת בתוכי, עמוק בעומקי מוחי וליבי להבה קטנה בערה באור רך והרגשתי שבקרוב הכל ישקע למקומו.
"את עובדת עם קטיה היום או איתי?" שאל והמשכנו להתקדם לכיוון המטווח.
"נראה כבר, אני וקטיה עברנו על כל כך הרבה לחישם אתמול ואני רוצה לחזק את השליטה שלי באשליות לפני שאני עוברת ללחשי הסוואה." אמרתי והוא רק הנהן בעניין, הוא לא ממש מבין בקסם.
"אז אולי לקראת סוף האימון?" שאל ואני גיחכתי.
"בטח, אני צריכה לעבוד עוד על לחימה עם פגיון." אמרתי ונכנסנו למטווח, קטיה חיכת לי בכניסה לחדר הלחשים.
"אז על מה את רוצה לעבוד היום?" שאלה ופקקה את מפרקי אצבעותיה.
"אני רוצה לחזור קצת על לחשי אשליה ולעבור ללחשי הסוואה פשוטים, אנחנו יוצאים לחזית ואני לא רוצה שיגלו אותנו בקלות." אמרתי והיא הנהנה וחשבה שניה.
"יש לחש אחד שאני בטוחה שיעזור לך, לחש היעלמות." אמרה ומילמלה את מילות הלחש, אנרגיה כתומה הקיפה אותה לכמה שניות ואז היא נעלמה.
"את חייבת ללמד אותי את הלחש הזה!" אמרתי והיא צחקקה, התרכזתי לרגע וחשתי את האנרגיה שלה משמאלי.
"את צריכה ללמוד להטיל לחש לזיהוי קסם, זה עוזר מאד בקרב שיש בו מכשפים. ככה את לא צריכה לחוש אנרגיה רק להביט ולראות אם יש קסם." אמרה וזימנה נייר, היא ביטלה את לחש ההיעלמות וציירה לי שתי רונות שאלמד את שני הלחשים.

"זהו להיום חיילים, אתם משוחררים!" אמרתי והגדוד התפזר, ארנולד עמד לידי והלך יחד איתי בשקט עד למגורי הבנות.
"אז מחר את הולכת להוציא חוק רשמי?" שאל כשהגענו לכניסה למגורים.
"כן, אני הולכת להפוך את המחנה לרשמית מקום יותר טוב." אמרתי בגיחוך והוא ציחקק.
"אז… לילה טוב רב סמלת איזבלה." אמר והביט לתוך עיניי שוב.
"לילה טוב סמל ארנולד., אמרתי והוא הביט מאחוריו ונישק אותי בחטף, סומק עלה על פנינו והוא פנה למגורי הגברים.
"זה לא חוקי רב סמלת איזבלה." שמעתי את קטיה מאחוריי, הבטתי בה בפחד משתק.
"קטיה, זה… זה לא-"
"תחסכי לי, אני לא הולכת לספר לאף אחד." אמרה וירדה במדרגות לכיווני. "ידעתי שמשהו קורה בניכם, כמעט בטוחה." אמרה בחיוך והסמקתי אפילו יותר.
"ממחר זה לא הולך להיות בלתי חוקי אגב." אמרתי וניסיתי לקרר את לחיי האדומות.
"אז… ממתי את והסמל, בואי נקרא לזה קרובים מאד." אמרה בגיחוך והתחלתנו לעלות לחדר.
"כבר 13 שנים אנחנו מכירים, אבל היינו ביחד רק שנתיים." אמרתי, קולות המגפיים הצבאיות שלנו הדהד בחדר המדרגות.
"ויש משהו מיוחד שקרה לפני שעברתם למחנה הזה?" היא שאלה והנסיון שלי להפסיק להסמיק הלך לטמיון.
"אנחנו מאורסים," אמרתי והוצאתי בחשאי את השרשרת שלי שעליה היה התליון מאימי והטבעת שהביא לי ארנולד, האבן הכחולה בהקה בשתיהן. "אבל לא קרה 'משהו יוחד'." אמרתי והיא צחקה.
"בכל מקרה מזל טוב, ואני מקווה שתצליחו לשרוד מספיק זמן כדי להתחתן." אמרה ושתינו צחקנו, כשפתחתי את הדלת לחדר שלנו כמעט שלפתי את האקדח שלי.
"אודליה!" קראתי כשראיתי אותה עומדת ומסתכלת מחוץ לחלון שלי. "מה את עושה כאן?!"