המלחמה: פרק 21

הם התחילו לזוז, לאט בהתחלה ואז נגמר הלחש.
"הכל בסדר איז?" שאל אנדרו והביט סביב, הוא עמד לידי ואני חיבקתי אותו בחוזקה.
"כן, אבל אנסטסיה יודעת שמצאנו את המזבח." אמרתי והוא עטף אותי עם זרועו.
"אני יודע לאן נלך." אמר תומאס והוביל אותנו שוב בין הרחובות הצרים, הוא עצר מול בית קטן ודפק על הדלת.
"רייצ'ל, אני צריך את העזרה שלך." אמר לאישה שפתחה לו את הדלת, היא הייתה לבושה בבשמלה שחורה ארוכה שכיסתה את כל גופה וראשה עטוף במטפחת.
"תומאס, זה רחל עכשיו." אמרה והביטה בכולנו. "מי אלה? מה אתה רוצה?" שאלה ונראה שהיא מפוחדת.
"אני רוצה את הטובה שלי, סליחה שבאתי בהפתעה כזאת." עיניה החומות ננעצו בשלו ושפתיה הוורודות והדקות נמתחו לקו דק.
"בסדר, אבל בעלי יחזור בקרוב. הוא לא יכול לדעת שאתם כאן, הוא אולי לא יהרוג אותי אבל הוא לא יהיה ממש שמח מהעניין." אמרה ופתחה את הדלת לרווחה.
"מזל טוב על הנישואים, כנראה שהרבה קורה כשאתה לא רואה מישהו ליותר ממאה וחצי." אמר בחיוך ונכנסנו לבית הקטן, הבית כולו היה חמים והריח היה של בישולים. על הקירות תלויות תמונות של ילדים ואנשים חשובים, על שולחן קטן עמדה חנוכיה וכמה פמוטים.
"תודה, אתה לא יוצא הרבה לפי מה שאני זוכרת. מה מביא אותך הנה?" שאלה והביטה בנו.
"זאת הנבחרת ריי- רחל, זאת איזבלה… מהנבואה." אמר והיא הביטה בי בעיניים פעורות לרווחה, היא מילמלה משהו שלא הבנתי והחזיקה שרשרת זהב שהוחבאה מתחת לצווארון שמלתה.
"את… אני יודעת מי את." עיניה נהפכו פתאום לבנות, כאילו היא עיוורת והיא הביטה לתוך חלל ריק.
"רייצ'ל!" תומאס קרא ותפס אותה, הוא הושיב אותה על אחד הכיסאות הקרובים והביא לה דף ועט שמצא. היא שירטטה וכתבה דברים, בשפות שונות וגם מספרים וסימנים שחלקם היו מוכרים לי וחלקם זרים.
"היא תבוא, בחסות הלילה." אמרה בקול צרוד, היא לא נשמעה כמו מקודם "היא תבוא ותיקח את הנער, כמו יצחק הוא יעלה על המזבח וימות למען האמונה שלה." היא נשמה עמוקות והמשיכה לצייר, זה היה המזבח מכיפת הסלע. "היא יכולה להציל אותו, אם רק תלמד כיצד היא יכולה לשלוט על היצור שחי בתוכה. כנפי מלאך, הילה זהובה ועיניים תכולות. היא תגיע מגן העדן, היא תציל אותם. חרב בידה, צדק בעיניה ורצון לישועה." היא נשמה שוב משרטטת סמל מוזר ועוצרת "האדמה תיפתח והוא יגיע, האדון של העולם התחתון. הוא יגיע והיא תלמד את הלקח שלה, אחד מהם יפול." היא שירטטה בחוזקה פנטאגרם על הצד האחר של הדף ואז שמטה את העט והדף מידיה, היא נשענה קדימה ואז חזר הצבע לעיניה.
"מה קרה כרגע?" שאלה קאסי וראיתי את הפחד בעיניה, תומאס הביט בדאגה על רחל.
"זו הייתה נבואה, רחל את בסדר?" שאל והיא הנהנה וקמה.
"אתם צריכים ללכת, הוא עוד מעט יגיע. אחרי." אמרה והובילה אותנו למרתף הבית, היא פתחה דלת ברצפה שהייתה מוסתרת תחת שטיח.
"תודה שוב, החוב שלך הוחזר במלואו." אמר תומאס ורחל חיבקה אותו.
"אני מקווה לראות אותך שוב, והפעם לא אחרי כמעט שניי מילניומים בסדר?" היא נשקה ללחיו וירדנו לתוך החדר החשוך, רחל סגרנ את הדלת מעלינו.
"חשוך כאן." אמרה אפריל ועל ידה ריצדה עכשיו להבה קטנה.
"אין צורך בזה." אמר תומאס והדליק נורה שהייתה תלויה מעלינו, החדר לא היה ממש גדול אבל היה בו מספיק מקום כדי שנוכל לשכב בנוח לקראת הלילה.
"מה עכשיו?" שאלתי סוף סוף והתיישבתי עם גבי לקיר.
"עכשיו אנחנו צריכים להתכונן, מחר אני הולך לפגוש כמה מכרים ישנים שלי ולסדר לנו משהו קצת יותר קבוע." אמר תומאס ונשכב באחת מפינות החדר, אנדרו אחז בידיה של לורה.
"אנחנו נעזוב מחר בצהרים, בנתיים לכו לישון. עדיף שלא נהיה עייפים אם נסתכן בלצאת." אמר אנדרו והוא התיישב ליד לורה, ארנןלד התיישב ליידי ואני נשענתי על כתפו.
"לילה טוב אז." אמרתי ותומאס כיבה את האור עם כוחו, כולם נשכבו ובזמן קצר כולם ישנו חוץ ממני וארנולד. ידעתי שקאסי לא ישנה, אבל היא לא מקשיבה לנו ממילא.
"אני לא יכול לישון, לא כשאני יודע שאת בסכנה." הוא העביר את ידו מעל לראשי וחפן אותי קרוב אליו.
"אני גם לא יכולה לישון, לא כשאני יודעת שאני כל כך קרובה." שנינו שתקנו, הנשימות מילאו את החלל הצפוף.
"אני צריך לדעת שנשרוד את זה." אמר והשעין את ראשו על הקיר.
"אנחנו נשרוד, אני מרגישה את זה." אמרתי והשענתי את ראשי על חזהו החם, הוא נשק לראשי.
"צריך לנוח," אמר "מחר יום עמוס." פיהקתי בשקט.
"בסדר." אמרתי ונישארנו ערים בלי לדבר עד שנרדמתי בלי מילה נוספת,כשהתעוררתי הוא ישן. קאסי ישבה במקומה.
"אתם חמודים יחד." אמרה בשקט והפנתי את ראשי אליה, באור העמום של החדרון לא ראיתלי ממש את פניה אבל ידעתי שהיא אינה פונה אליי.
"תודה, הכל בסדר?" שאלתי וניסיתי שלא לזוז יותר מידי כדי לא להעיר את ארנולד.
"אני משארת, אני לא ישנה כבר שנים אז לשמוע שיחות ליליות לא מציקות לי יותר." ליבי נצבט.
"לא יכלתי לומר לו שלא נוכל לדבר כי את לא באמת ישנה." עניתי והיא גיחכה.
,בסדר, את יודעת מה השעה?" שאלה וקמה מישיבה.
"לא ממש, את יוצאת?, שאלתי כשדילגה מעל אנשים ישנים לעבר היציאה.
"כן, אני לא יכולה להיות כאן עוד רגע." אמרה ופתחה באיטיות את הדלת, אור בוקר חמים נשפך פנימה והיא מיד סגרה את הפתח.
"מה קרה?" שאלתי והיא חזרה לשבת.
"יש שם מישהו." אמרה בלחישה עצורה וסתמה את פיה עם ידה, יצאתי מאחיזתו של ארנולד ברכות והתקדמתי אליה.
"את בטוחה?" לחשתי לה והיא הינהנה, פתחתי את הדלת באיטיות והבטתי במגפיים של גבר. לרגע נראה שהוא לא ראה אותי אבל כמה שניות אחרי זה הדלת נפתחה במהירות. לחש מהיר הסתיר את כולנו, מתוך פאניקה הגרון שלי נסגר. גבר עם זקן אפור וארוך הביט היישר אליי, אבל הוא לא ראה אותי.
"יעקוב?" שאלה רחל מלמעלה, נשמעה שהיא לחוצה לפי הטון של דיבורה.
"כן?" שאל והמשילך להביט בי, מנסה להבין למה הדלת הייתה פתוחה מעט ממש מתחת לרגליו.
"מה אתה עושה למטה, אני צריכה עזרה עם הילדים." אמרה והוא הביט בי עוד כמה שניות, היה לי כבר קשה להחזיק את הנשימה שלי.
"אני עולה." אמר וסגר את הדלת בטריקה, תעדיו הכבדים התרחקו אט אט ואני שיחררתי את נשימתי באנחה כבדה.
"זה היה קרוב מידי." אמרתי בלחש וביטלתי את הלחש.
"נקווה שהכל יגמר בקרוב." אמרה לורה מאחוריי.
"בתקווה שאני אוכל להביס את היצור ההוא שרחל דיברה עליו," העברתי את היד שלי בשיערי. "אנחנו כבר נראה איך הכל ייגמר."