המלחמה: פרק 20

האוויר בפנים היה קריר ושרר שקט מוחלט, הדלת נסגרה חרישית מאחוריי.
"את כאן," אמר קול נשי דק וצרוד "אבל מתת. איך… איך זה אפשרי." היא המשיכה והרגשתי שהיא מתקרבת אליי, היא נגעה בפניי בעדינות, עורה הקר מעביר בי מרמורת והיא הביטה בי.
"אני.." היא הניחה על שפתיי את האצבע הקרה שלה.
"אני רוצה לראות אותך טוב יותר." אמרה וזימנה בידה לפיד בוער, עצמתי את עיני למראה הבוהק שלו.
"לורה, מה קרה?" שאל קול גברי מאחורי.
"זאת היא, איך היא כאן?" שאלה, היא נגעה שוב בפני. "אני גם מרגישה אותה, את החום שלה. אני לא מדמיינת." דמעות עלו בעיניה הירקרקות כחולות והיא הביטה על כל גופי.
"שלום לורה, אני איזבלה סטיבנס." אמרתי סוף כל סוף והיא הביטה בי באופן מוזר, שיערה הבלונדיני היה פרוע מעט ובגדיה נראו כאילו לבשה אותם יותר מידי פעמים.
"לא… איך את כל כך דומה לה?" שאלה והתרחקה ממני. "איך הגעת לכאן? מי נתן לך את הרשות להפריע לנו?!" דרשה לדעת ותפסה את גרוני מעלה אותי באוויר.
"לורה!" צעק הגבר ותפס את ידה, הוא היה גבוה ועיניו ננעצו בשלי. "זאת היא, תעצרי שנייה." אמר והביט בי שוב.
"את… את צאצאית." אמרה והביטה בי בחשדנות.
"כן," אמרתי ושיפשפתי את גרוני מנסה להקל על הכאב. "אני אחת מכם. אני משושלת המכשפים שגידלתם ואחת מהבנות של שושלתם של לונה ואסקר, האחרונה שנשארה." אמרתי והיא הביטה בי עם עינים פתוחות לרווחה.
"את הנבחרת, את.." היא חיבקה אותי בחוזקה והרגשתי את דמעותיה גולשות על חולצתי. "את לובשת את החולצה שלי." אמרה בגיחוך.
"כן, תומאס ואוליבר הובילו אותי לכאן. הם אמרו שאני יכולה לקחת בגדים, אני כאן בגלל הנבואה." אמרתי והגבר רץ לדלת הכניסה ופתח אותה במהירות.
"תומאס! אוליבר!" אמר בקול וחיבק אותם.
"אנדרו! התגעגענו." אמר תומאס וחיבק אותו בחוזקה תופח על גבו.
"את כאן כי את צריכה את העזרה שלנו?" שאלה שוב לורה ואני הינהנתי.
"ליקוי החמה קרוב לורה, הם צריכים להיות מוכנים ללחום." אמר אוליבר אחרי שחיבק את אנדרו, כפי שקרא לו תומאס.
"זאת אנסטסיה נכון?" שאלה אותי .
"כן, היא הפכה אותי ואת אחי למין יצורים מתועבים." אמרתי והיא הביטה עליי, עיניה זהרו לרגע ואז היא נרתעה לאחור.
"זה לא יכול להיות." אמרה ואני הבטתי עליה בבילבול.
"מה קרה?" שאל אנדרו.
"היא תערובת, איך זה קרה?" שאלה ואני הסתכלתי סביב.
"אני לא בטוחה." היא התקדמה אליי ותפסה את כתפיי.
"תנסי להיזכר." כשהיא הביטה לתוך עיניי עבר בהן בוהק לבן, עיניי צרבו ואני נפלתי על בירכיי.

'את נכנסת לטראנס, הקול שלי ידריך אותך.' אמרה ואני ראיתי רק בוהק לבן.
"איפה אני?" שאלתי.
'את בתוך הזיכרונות של ההורים שלך וכל אבותייך לפניהם, כך תוכלי לראות מה עשו לך ולאחיך.' קמתי על רגליי ומסביבי נבנה העולם, יער ירוק ובתוכו בית. הבית שלי.
"זה הבית שלי, הייתי שם לא מזמן." אמרתי והתקדמתי אליו בריצה.
'לאט איזבלה, אסור שיראו אותך." אמרה ואני עצרתי במקומי.
"יכולים לראות אותי?" שאלתי.
'רק מכשפים, ילדי לילה וירח לא. נסי למצוא את החלון פנימה, כדי שתוכלי לראות מה קורה.' התקדמתי לחלון האחורי והבטתי לתוך המטבח הקטן.
"אני רואה את ההורים שלי." אמרתי חנוקה כשהבטתי פנימה, אימי הייתה בשלבים מתקדמים של ההריון.
'מה הם עושים?' שאלה לורה.
"אבא שלי מכין לאמא שלי משהו לאכול, היא בהריון איתי." אמרתי והבטתי פנימה, אבא שלי הקים את אמא שלי והלך איתה לסלון.
'מה עכשיו?' שאלה שוב, ראיתי משהו זז במטבח במהירות.
"אנסטסיה כאן." אמרתי משותקת מפחד, היא הוציאה משהו מכיס הג'קט שלה והכניסה אותו למה שאבא שלי בישל. "היא הכניסה משהו לאוכל, זה נראה כמו אבקה אפורה כזאת." אמרתי את זה ושוב ראיתי לבן, חזרתי למציאות ולורה התרחקה ממני מעט.
"היא הכניסה לאוכל עצמות מרוסקות." אמרה והביטה בערפדים שעמדו לידה.
"את בטוחה?" שאל תומאס והביט בי בדאגה.
"כמעט לחלוטין, איז. בזמן האחרון את מרגישה שינוי נכון?" שאלה ואני קמתי מבירכיי.
"את מדברת על השד שבתוכי נכון? זה מה שהיא עשתה? ככה היא הפכה אותי למפלצת הזאת?" שאלתי והיא הינהנה בעצב והניחה את ידה על פיה.
"נצטרך להתגבר על זה, או ללמד אותה לשלוט בזה." אמר אוליבר ושילב את ידיו על חזהו.
"אני לא מאמינה." אמרה וקולה חנוק.
"הכל יסתדר לורה, אנחנו נביס אותה." אמר אנדרו, הוא ניסה להניח את ידו על כתפה אבל היא העיפה אותה בכאס.
"הכלבה הזאת!" זעקה ואני ניערתי אפר ממכנסיי.
"אז מה נעשה? אם ליקוי החמה קרוב ואני עוד צריכה להשמיד את המזבח שלהם, מה עוד נותר לנו לעשות?" שאלתי, לורה העלתה את מבטה אליי מהרצפה.
"בואי." אמרה וגררה אותי מחוץ לדלת, היא הייתה חזקה מאד והיא פתחה את הסלע בכוח בלבד. בחוץ עמדו כל הקבוצה שלי.
"אלה החברים שלי, החיילים שיעזרו לנו להביס את אנסטסיה." אמרתי ולורה הביטה בהם.
"מעולה, יש לנו הרבה להספיק אז קדימה." אמרה וכולנו ירדנו במהירות מההר, כולם רצו במהירות דרך היער עד שהגענו שוב לבית עם שקיעת החמה. אנדרו הדליק את האור כשנכנסנו ולורה הוציאה מפה מאחד המגירות.
"לאן פנינו מועדות?" שאלתי ולורה העבירה את האצבע על המפה העתיקה, היא עצרה על מקום וחייכה.
"ממש כאן, העיר הקדושה." אמרה וכולם הביטו במפה.
"ירושלים?" שאלה קאסי "זאת העיר הקדושה לכל, למרות שלא ראיתי מוסלמים או יהודים בזמן האחרון." אמרה והחזיקה את הצלב שלה בידה.
"בטוח שם נמצא את המזבח שלהם, אם הם מתכוונים לתת לדת סתירה בפרצוף זה יהיה שם." אמרה ואני הבטתי טוב במפה מסמנת כל דרך למקום ההוא.
"ישראל?" שאל שון.
"מדינה קטנה במזרח התיכון, המון סיכסוכים עם העמים מסביבם. המדינה הראשונה שקמה בשביל לאום דתי, אחת מרבות אחריה. שיגעון גדול במאה העשרים ושלוש, מלחמת עולם שגרמה לכל זה." הסביר תומאס, "הייתם צריכים לראות את ההכרזה, מאד מרגש לשבת ליד הרדיו בציפיה." אמר בחיוך .
"אז תחיזקו חזק, הולכים לירושלים." הענן הסתחרר סביבנו וכשנעלם הופיעה מולנו עיר מבוצרת בקירות בטון גבוהים, ניצוץ זהוב ביצבץ מעליה.
"לא ככה זכרתי אותה." אמר תומאס וכיווץ את גבותיו, מישהו צעק עלינו מלמעלה בשפה שלא הבנתי.
"מה הם מדברים?" שאלתי ותומאס ענה לו.
"הם מדברים עברית, שנים שלא שמעתי דבר חוץ מאנגלית אמריקאית והנחירות של היצור הבטלן הזה. שאלתי אותו אם הוא מדבר אנגלית."
"כן, קצת." אמר הקול במבטא מזעזע.
"אתה יכול להכניס אותנו? אנחנו רוצים לבקר בכותל המערבי." אמר תומאס והאיש חשב לרגע.
"לצערי העיר בעוצר מוחלט, מאז פרוץ המלחמה אנחנו לא מכניסים אף אחד." אמר.
"בבקשה אדוני, נשלם לכם אם צריך. אני רוצה לראות את עיר הקודש לפחות פעם אחת לפני שאני מתגייסת." אמרה קאסי בתחנונים, הוא הביט עלינו.
"בסדר, אבל רק לזמן קצר." אמר והרים מעט את השער הגדול מולנו.
"תודה רבה!" צעקנו אליו ונכנסנו במהירות פנימה, מזלינו שהוא לא ראה את הציוד והנשק.
"קדימה, מכאן." אמר תומאס והוביל אותנו בין סמטאות האבן הצרים.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי והוא הביט סביב ופנה ימינה בחדות, לא היו אנשים ברחוב.
"כיפת הסלע." אמר ופנה שוב, נפתחה מולנו רחבה גדולה ובה המון אנשים הולכים ושבים. לחלקם זקנים ארוכים וחליפות שחורות ארוכות, לחלקם כאפיות וכותנות עם פסים.
"זה?" שאלה קאסי והצביעה על בניין עם גג מעוגל מזהב.
"בדיוק." אמר והוביל אותנו בין האנשים, בקידמת הבניין עמדו כמה אנשים, תומאס דיבר איתם והם הכניסו אותנו.
"זה כאן." אמרה לורה והביטה בסלע שעמד במרכז החדר.
"לפי האמונה היהודית כאן התרחשה עקדת יצחק, לפי המוסלמים כאן עלה מוחמד לשמיים. אין כאן משהו מיוחד מידי לנוצאים אבל אנחנו עדיין בעיר הקדושה." אמר תומאס, משהו זז בצד השני של החדר. הזמן כאילו קפא ורק אני הצלחתי לזוז, השאר היו נטועים במקומם.
"יפה מאד ילדה קטנה, הצלחת לגלות איפה המזבח שלי." אמרה אנסטסיה ויצאה מבין הצללים.
"את לא תצליחי." אמרתי והיא צחקה.
"נסי לעצור אותי." אמרה בקול ערמומי ואני זינקתי קדימה עם חרב שלופה, היא התחמקה מהמכות שלי וצחקה, היא הדפה אותי לאחור עד שנפלתי על המזבח. הרגשתי כאילו האבן שורפת את בשרי וקמתי על רגליי, היא הביטה בי בשביעות רצון.
"מספיק!" שמעתי קול קורא מאחוריי, זה היה ג'ורג'.
"שלום לך." אמרה אנסטסיה וחיוכה נעלם.
"מספיק אנסטסיה!" צעק עליה. "זה נגמר כאן." אמר החשף את טפריו החדים כתער.
"ככה אתה חושב, הנבואה תתרחש ביום השמש השחורה!" היא נעמדה מולינו וחייכה אליי שוב "נתראה אז." ג'ורג' זינק לתפוס אותה אך היא התפוגגה בין אצבעותיו.
"לעזאזל!" אמר ופנה אליי.
"אנחנו נהיה מוכנים." אמרתי והוא הביט עליי בעצב.
"אני אנסה לעכב את הגיוס שלה, אבל אני עדיין נתון לשליטתה." אמר והתקדם החוצה.
"בהצלחה." אמרתי בחיוך והוא השתגר משם.