המלחמה: פרק 19

שינה מתוקה וערבה, בלי לדאוג שאצטרך להתעורר ולברוח מאוייבים. ארנולד שכב לידי נושם עמוקות, ישן בשלווה. כל שריריי נרפו כשהוא היה לידי, הבטתי החוצה דרך החלון המאובק לתוך היער. קמתי באיטיות מבלי להעיר את ארנולד ונעמדתי מול החלון, ניגבתי את האבק והליכלוך ממנו והבטתי מעל כל העצים. הנוף ההירוק והשקט הביא לי תחושת ביטחון, כאילו אני צריכה להישאר. נשמתי עמוקות וירדתי למטה, על הספא ישב תומאס. הוא שמע אותי והסתובב, חיוך שוב עלה על פניו.
"לא מצליחה לישון?" שאל, אור הירח האיר את פניו בגוון שמנתי.
"רגילה להתעורר, ואתה?" שאלתי והתיישבתי לידו.
"אני כבר לא ישן." אמר והביט בספר שנח על בירכיו.
"אתה צריך לישון תומאס, כדי לשמור על הכוח שלך." אמרתי והוא חייך.
"את צודקת, את תמיד צודקת." אמר והביט בי. הוא ראה בי מישהי אחרת, את המשפחה שלו.
"אני יוצאת ליער, רוצה להצטרף אליי?" שאלתי והוא חייך והינהן.
"תני לי רק להחזיר את זה לחדר." אמר וקם על רגליו, הוא לא היה ממש גבוה אבל היה צנום.
"אני מחכה." אמרתי וכשהוא חזר הוא פתח לי את הדלת, יצאנו והלכנו בין העצים הכהים.
"את מוכנה?" שאל והביט לעומק היער, נראה שהוא מחפש משהו.
"לפגוש בגורל שלי? לא." הודתי, אני לא מוכנה. לא נפשית ולא פיזית, כל מה שאני רוצה זה לברוח מכל העניין הזה. אבל חינכו אותי טוב מזה, אני צריכה להתמודד עם מה שהעולם מפיל עליי.
"את תהיי, גם לונה ולורה לא היו מוכנות. אבל כשיגיע הזמן את תמצאי את הכוח לעשות הכל, אין משהו שיכל לעצור את השתיים האלה." אמר בחיוך זעיר, המשכנו לצעוד בין העצים על הדשא הרך.
"נשמע שאתה מתגעגע ללורה." אמרתי והוא חייך בעצבות אליי.
"מאד, הם היו כמו משפחה בשבילי. כשפרצה המלחמה איבדתי את שאר חברי הלהקה חוץ מאוליבר. זה היה כבר הרבה זמן אחרי שלורה ואנדרו עזבו להר, אבל הייתי שמח לדעת איפה הם." אמר והביט בי, דמעות נקוו ונצצו בעיניו העינבריות.
"אני בטוחה שתמצא אותם," אמרתי והוא חייך אליי ופנה שוב ליער. "כדאי שנחזור. ארנולד ישתגע אם הוא יתעורר ואני לא אהיה שם." אמרתי ותומאס גיחך.
"כבר שנים שלא ראיתי אנשים שמזדקנים, בני כמה אתם?" שאל ואני חייכתי.
"אני בת עשרים, ארנולד בן עשרים ושלוש. החיילים שלי נעים בין תשע עשרה לעשרים ושתיים, אתה נראה לי בן תשע עשרה. אבל אני בטוחה שיש לך יותר ממילניום מתחת לחגורה." אמרתי והוא חייך.
"אני בן אלף תשע מאות ושתיים, אני משאר שאת לא מכירה את שייקספיר." אמר בחיוך, נזכר בעברו.
"הוא היה משורר או מחזאי נכון?" שאלתי והוא הינהן במרץ.
"אחד הגדולים ביותר, אני הייתי השוליה שלו." אמר כשפנינו חזרה לבית חוזרים על דרכנו.
"לאמא שלי היה ספר עם המחזות שלו, האהובה עליי זו רומיאו ויוליה." הוא צחק.
"שנים שלא חשבתי על זה, את מזכירה לי כל כך אותן." אמר והגענו חזרה לבית, השמש החלה לבצבץ מעל קו העצים.
"זה היה כיף, אבל עכשיו צריך לחזור למשימה שלנו. אני אעיר את החיילים שלי." אמרתי ועליתי במהירות למעלה, ארנולד התהפך במיטה כשפתחתי את הדלת בשקט.
"איז?" שאל כשהרגיש שאני לא לידו.
"אני כאן." אמרתי וטיפסתי לידו מתיישבת על קצה המיטה, הוא הסתובב אליי ועיניו עייפות.
"איפה היית?" שאל והזיז את שיערו מפניו בתנועה חלקה אחורה.
"טיילתי ביער עם תומאס, ישנת טוב?" שאלתי והא קם לישיבה.
"מעולה, התגעגעתי ממש למיטה אמיתית ולא לבולשיט הזה שהם 'וראים לו מיטת שדה." אמר וחייך אליי.
"צריך להתחיל להתארגן." אמרתי וקמתי, הוא תפס במפרק היד שלי ומשך אותי חזרה אליו. הוא נישק אותי ברכות ואז שיחרר אותי, הוא קם ונכנס לשירותים.
"איזבל?" שאלה קאסי שדפקה בדלת החדר.
"כן? את יכולה להיכנס." אמרתי והתיישבתי על המיטה, היא לבשה בגדים שלא היו שלה. כנראה מצאה אותם בארון בחדרה.
"תומאס אמר לי שהמים זורמים וחמים, פשוט צריך לתת להם קצת זמן כי הצינורות ישנים." אמרה וחייכה, שיערה היה רטוב ונח על הכתף שלה בשתי צמות ארוכות.
"תודה, תרדי לאכול משהו אנחנו נצא בקרוב." אמרתי והיא הינהנה וסגרה את הדלת מאחוריה, נשכבתי על גבי ונשמתי עמוקות.
"תתקלחי, זה יעזור." אמר לי ארנולד, הוא עמד בקצה החדר, לבוש במדים חדשים ונקיים ושיערו היה לח.
"נרדמתי?" שאלתי והוא הינהן.
"המים עוד חמים, אני יורד למטה." אמר ונישק את ראשי, הוא יצא מהחדר ואני קילפתי מעליי את הבגדים לוקחת חדשים מהארון. נראה שאני ולורה באותה מידה, טוב שתינו בנות עשרים. נכנסתי לחדר האמבטיה שהיה מלא באדים חמים מהמקלחת של ארנולד, סובבתי את הברז ונתתי למים קצת לזרום כשהנחתי את הבגדים על מכסה האסלה הסגור והורדתי מהמדף מגבת נקייה. המקלחת באמת העירה אותי, אחרי שהתלבשתי סירקתי את שיערי ואספתי אותו בקוקו גבוה. ירדתי למטה שם חיכו לי כולם עם ארוחת בוקר, הם ישבו סביב שולחן האוכל במטבח ודיברו. תומאס ואוליבר החזיקו בידיהם בקבוקים מלאים בנוזל אדום, דם.
"בוקר טוב." אמרתי וכולם ענו בחיוב, התיישבתי ליד ארנולד ואכלתי מעט כדי לא להעמיס על הקיבה שלי.
"אנחנו נצא עוד רבע שעה בערך, אתם מוזמנים לקחת ציוד ובגדים מהחדרים." אמר אוליבר וקם ממקומו.
"תודה רבה, על הכל." אמרה אפריל והביטה בשניהם.
"אנו שמחים לעזור לנבחרת." אמר תומאס וחייך אליה, נראה שהסמיקה.
"צוות, קחו מה שאתם צריכים ונצא כמה שיותר מהר." אמרתי וכולם הינהנו ועלו לחדרים ששהו בהם בלילה.
"אתם חוששת?" שאל ארנולד כשעלינו יחד במדרגות.
"מלפגוש אותם?" שאלתי והוא הינהן "קצת, אני בעיקר רוצה לדעת מה הם יחשבו עליי. אני הצאצית היחידה שנשארה לפי הנבואה, מה אם אני אאכזב אותם?" הוא חיבק אותי חזק.
"את לא, את מושלמת." הוא הפנה את ראשי כדי שאביט לתוך עיניו, הוא נישק אותי שוב ברכות שכזו.
"תודה." אמרתי וחיבקתי אותו שוב, לקחנו ציוד ובגדים ויצאנו מהבית.
"המסע לא יקח יותר מכמה שעות, הטיפוס קצת מעייף אבל אני בטוח שנשרוד את זה." אמר תומאס והתחלנו ללכת לכיוון הר קרוב, הוא צדק. ההליכה, למרות שהייתה ארוכה, לא עייפה אותנו במיוחד. הטיפוס היה מאתגר אבל כשהגענו לפתח מערה חסום נשימתי נעתקה וכל שרירי כאבו.
"מכאן אנחנו נמשיך לבד." אמר אוליבר והביט בחיילים שלי, ארנולד התקשח לידי, הנחתי יד על זרועו.
"זה בסדר, אני אסתדר." אמרתי והוא הביא לי עוד אקדח ליתר ביטחון, תומאס הזיז את בסלע שחסם את הכניסה וצעדנו פנימה. הכל היה חשוך אבל כשעיניי התרגלו לאור העמום המערה הייתה ענקית ובתוכה מסדרון יחיד, תומאס ואוליבר הובילו אותי פנימה עד שהגענו לדלת פשוטה מעץ.
"הם מחכים," אמר תומאס ונתן לי להתקדם אל הדלת. "בהצלחה." אמר ואני נשמתי עמוקות, עצמתי את עיני פתחתי את הדלת וצעדתי לתוך החושך.