המלחמה: פרק 18

"עדיין כלום," חזרה קאסי מהשמירה שלה ופיטר יצא מיד כשהתיישבה "אנחנו מחכים כבר כמעט שבוע." היא נראתה עצבנית וחסרת סבלנות.
"הם יבואו בקרוב, אני בטוחה." אמרתי וקמתי ממקומי מביטה לתוך היער.
"מה זה בכלל יום השמש השחורה?" שאל שון ותלש דשא בעצבנות.
"אני לא יודעת." אמרתי והתחלתי לפסוע הלוך ושוב.
'ילדה קטנה' לחש לי הקול ושיערותיי סמרו, הבטתי לתוך היער בבהלה.
"מה קרה?" שאל ארנולד וקם, הוא הביט לכיוון שאליו הבטתי משותקת.
'את מחכה לי?' שאלה שוב אנסטסיה, התקדמתי פנימה לתוך היער וארנולד עוקב אחריי בחשדנות.
"ידעתי שתבואי בשבילי אנסטסיה, הרגשתי את זה." אמרתי וארנולד הביט סביב מפנה את הרובה שלו סביב כשהתקדמנו עוד פנימה. קאסי קמה ממקומה וסימנה לאפריל ושון להתחבא.
'או… כמה מתוק ממך לחשוב עליי. איך למדת את שמי ילדה קטנה?' שאלה וכאב חד שוב פילח את גבי, תמונות של ג'ורג' עברו במוחי כהתקפים בתוך עיניי.
"זה ממש משנה כרגע?" שאלתי בהתחקמות והיא גיחכה.
'צודקת. אולי כדאי שתגידי לבת המאמינים ולכלב הקטן שלך ללכת כדי שננהל שיחה יותר רצינית פנים אל פנים?' שאלה ואני הבטתי על קאסי שהוציאה את הצלב ממתחת לחולצתה.
"לא נראה לי, מעדיפה להשאיר את חבריי." כמה שניות של שקט ואז היא הופיעה מולי, אני בטוחה שהמשרתים שלה לא כל כך רחוקים מאיתנו.
"את עקשנית ילדה, בדיוק מה שציפיתי שתהיי."
"תודה לאל שלא איכזבתי אותך." אמרתי וחשקתי את שיניי כשהרגשתי שוב את כנפיי צומחות, על פניה של אנסטסיה הייתה עוד צלקת מכוערת. היא הייתה טרייה, כנראה מהתקרית שלנו בפעם האחרונה שנפגשנו.
"אני מניחה שמצאת את הסוד הקטן של הורייך." אמרה בחיוך זדוני כשראתה את החרב על גבי, פניי התעוותו חלקית מהכאב וחלקית מהכעס.
"יש משהו שאת רוצה?" שאלתי והרגשתי את שריריו של ארנולד מתקשחים לידי כשהוא הידק את אחיזתו ברובה.
"רק לראות שהשינוי מתרחש באופן נורמאלי."
"את קוראת לזה נורמאלי? חתיכת מפלצת!" צעק ארנולד והיא הביטה בו משועשעת וצחקה, היא רצה עד שהייתה סנטימטרים ספורים מפניו ותפסה ביד אחת את הרובה שלו ובשנייה את פניו.
"אל תזלזל בי כלב, אתה צריך לפחד." היא רצה חזרה לתוך היער.
"פחדנית!" קרא בקול ואז קול צרימה נוראי נשמע, עכשיו לא רק בראשי וארנולד וקאסי כיסו את אוזניהם.
'להתראות ביום השמש השחורה ילדה קטנה.' אמרה בראשי והקול פסק, גבי הפסיק לכאוב והשינוי פסק.
"אני צריכה לדעת מתי היום הזה יתרחש." אמרתי בתוקף ורצתי חזרה למחנה והוריתי לאפריל ושון לפרק ביחד עם קאסי את המחנה.
"לקרוא לפיטר?" שאל ארנולד והינהנתי עוזרת במהירות לפרק אוהלים ולהעביר דברים לתוך התיק המכושף שלי. הוצאתי מכיס המכנס שלי את המחברת הקטנה שלקחתי מהמרתף, בכריכת הספר היה כיס סודי שממנו הוצאתי מפה ישנה.
"ניו יורק." קראה אפריל מהמפה, המקום היה מוקף בעיגול.
"מישהו מכיר?" שאל שון, הבטתי מבולבלת במפה.
"זאת מפה עתיקה," קרא פיטר כשהגיח עם ארנולד מאחורינו "ראיתי רק אחת כזאת בכל החיים שלי." הוא תפס את המפה בעדינות מידיי וקרא אותה. "היא מזמן רחוק משלנו לפחות במילניום, העולם השתנה מאז. המלחמה מחקה את הציוויליזציה האנושית ומאז הידע על קיומינו נמחקה כמעט כליל ההיסטוריה שלהם, נשארה רק הטכנולוגיה שיכלה לעזור לנו להרוג אחד את השני." הוא הביט בריכוז על המפה, ואז חייך.
"מה? את היודע איפה הניו יורק הזאת?" שאלתי.
"לא רק שאני יודע, זה גם לא רחוק מכאן." אמר והוביל אותנו ביער, יצאנו ממנו בטריטוריה שהייתה בשליטה אנושית. לא ידעתי שאנחנו נלחמים כל כך קרוב לבני אנוש, אנשים שהלכו ברחובות העיר הקטנה נראו מעט מבוהלים אבל המשיכו בדרכם. התקדמנו ויצאנו מהצד השני של העיר כשהתחיל לרדת הערב, המשכנו מעט צפונה ושם ראינו הריסות. בניינים מכוסי דשא ואדמה, חלונות נוצצים באור הדימדומים היחד עם אנטנות וחוטים קרועים.
"זה כאן?" שאלה אפריל והביטה סביב.
"כאן זה היה, זו הייתה פעם אחת הערים הגדולות ביותר במדינה שאז קראו לה ארצות הברית. אבא שלי ממש אהב היסטוריה ובכל הזדמנות חקר את עולם בני האדם, זה ריתק אותו. אני מניח שהם היכן שהוא כאן." אמר והתקדם לכיוון ההירסות.
"לא נראה שהיו כאן שנים." אמר שון וקאסי הפעילה את כוחה.
"שם," אמרה והצביעה קדימה "הם רחוקים אבל אני רואה נוכחות ערפדית." אמרה והחלה לרוץ וכולנו אחריה.
"בפנים?" שאלתי בקוצר נשימה מהריצה והיא הינהנה, חלון שבור של בניין שכנראה ראה ימים יפים יותר הוביל פנימה. נכנסתי פנימה ועם לחש מהיר הארתי את הדרך, זה נראה כמו משרד רק שהיו בו מכשירים שלא ראיתי מעולם. יצאתי מהדלת לתוך מסדרון ארוך שבו היו עוד דלתות רבות, קאסי נכנסה אחריי והתחילה ללכת לאורכו.
"יש כאן מדרגות." אמרה ופתחה דלת כבדה, הבטתי למטה מעבר לגרם המדרגות המסתלסל.
"הבניין הזה יורד ממש מתחת לאדמה." אמרתי ופיטר גיחך.
"זה לא שהוא היה בתוך האדמה, בגלל שינויים באקלים ובסביבה אחרי שהעיר ננטשה היא נקברה בחול ובאדמה." אמר והחל לרדת, אחרי מספר קומות קאסי פתחה דלת למסדרון נוסף.
"הם כאן." אמרה בשקט והצביע על דלת משרד מעץ, דפקתי בקלות ונשמע רחש מבפנים.
"מי שם?" שאל קול גברי וצרוד, הדלת נפתחה בסדק זעיר ועיניים דבשיות הביטו בי בחשדנות.
"אני איזבלה סטיבנס-" לפני שהספקתי להמשיך הדלת נפתחה לרווחה והערפד וחיבק אותי בחוזקה, מפתיע לא רק אותי אלא גם את שאר הקבוצה שעמדה מאחוריי.
"את חיה!" אמר ושאף לראותיו את ריח השיער שלי.
"אני חושבת שאתה אולי מתבלבל, אני לא מכירה אותך." אמרתי והוא שיחרר אותי מחזיק בכתפיי כדי לראות את פניי.
"אוליבר!" קרא פנימה ונער בגיל 19 הציץ מסוף המסדרון, עין אחת שלו כהה יותר מהשניה אך שתיהן כחולות ומהפנטות. "היא חיה! הנבואה תתרחש!" אמר ואוליבר רץ במהירות אליי.
"מי אתם?" שאלתי וארנולד המום תלה את הרובה שלו על כתפו.
"אני אוליבר וזה תומאס." אמר הנער שחיבק אותי, שניהם נראו בני 19 אבל יכלתי להרגיש שהם הרבה יותר מבוגרים מזה.
"אתם העתיקים?" שאל פיטר מאחוריי והם הביטו בקבוצה מאחוריי.
"אלה החיילים שלך?" שאל תומאס ואני הינהנתי חסרת מילים.
"זאת איזבלה?" שאל אוליבר ותומאס הנהן והמשיך להביט בפניי.
"אתם העתיקים?!" שאל פיטר שוב ביותר אגרסיביות.
"כן, אנחנו העתיקים, הזקנים ועוד שמות רבים. הדבר החשוב הוא שנביא אותך ללורה ואנדרו." אמר תומאס ומשך אותי לתוך המשרד החשוך.
"הי!" קרא ארנולד ותפס בזרועי מושך אותי בכוח אליו.
"תקשיב ארנולד אין לנו זמן למשחקים, הנבואה תתרחש בליקוי החמה בעוד שלושה שבועות. בזמן הזה אנחנו צריכים להגיע ללורה כדי שתוכל לעזור לנו. היא הצאצא האחרון שנשאר משושלתה של לונה, אין לנו זמן לשטויות ילד ירח." אמר לו אוליבר והתקרב אליו מעיף את ידו מזרועי ונותן לתומאס למשוך אותי פנימה.
"תיזהר במה שאתה אומר ערפד ותעיף את הידיים מהארוסה שלי, אין לך שום כוח מעליי." אמר ארנולד והביט לתוך עיניו של אוליבר באיום.
"די!" אמרתי ופציתי את פי בפעם הראשונה. "ארנולד, הם יודעים מי אנחנו. אנחנו צריכים לבטוח בהם." אמרתי ותומאס חייך באדיבות.
"קדימה, אין לנו זמן וצריכים לצאת עכשיו!" אמר תומאס ואני השתחררתי מאחיזתו.
"אני יכולה לשגר אותנו לשם, רק תן לי מפה." אמרתי והוא חייך שוב, החיוך שלו היה מקסים. הוא פנה לכיוון החלון שמכוסה אדמה והרים את ידו, מפה מגולגלת הגיעה לידו והוא הושיט לי אותה.
"תעשי את הקסם שלך, התגעגעתי לנוכחות שלך." אמר וחייך, הוא מרגיש בדם של חבריו בתוכי. חייכתי עליו ונגעתי קלות בזרועו, גרמתי לוכלם להתקבץ סביבי.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי כשקראתי את המפה המוזרה, היא נראתה כמו המפה הקודמת רק שהוקף מקום אחר. "גרמניה, אני משארת שזה קצת שונה עכשיו שם?"
"כן, אבל המיקום נשאר בערך אותו הדבר." אמר אוליבר ועמד רחוק מארנולד.
"תחזיקו חזק, זה לא יהיה קל." אמרתי והתרכזתי בלחש מנסה לדמיין איך המקום יראה, כמה שניות הרגשתי את הערפל מסביבינו ואז כשפקחתי את עיני היינו באמצע יער אבות.
"כמו כשעזבנו." אמר תומאס ורץ לכיוון מסויים ואוליבר איתו, רצנו אחריהם עד שהגענו לבית ישן.
"ממתי הבניין הזה?" שאלתי כשראיתי את העיצוב הישן עם הזכוכיות והעמודים התומכים מעץ ושיש.
"הרבה שנים, חיינו כאן במאה העשרים ואחת. נראה לי יש לי כאן עדיין כמה מהמחזות שלי." אמר תומאס ופתח את הדלת הקדמית, שכבה עבה של אבק כיסתה את הבית החשוך וכשהארתי את הבית הוא היה עמוס בספות ומכשירים אלקטרוניים.
"הלילה יורד, כדאי שנישאר לישון כאן ונחפש את לורה ואנדרו מחר בבוקר." אמרה קאסי והביטה סביב.
"מוסכם, יש חדרי שינה למעלה." אמר תומאס והתחיל לעלות, הוא עצר אותי מול דלת גדולה.
"הכל בסדר?" שאלתי.
"את בבית עכשיו, זה החדר שלך." אמר והצביע על הדלת בסוף המסדרון.
"זה היה החדר של לורה ואנדרו?" שאלתי והוא חייך ודמעה עולה בעינו.
"ולפני זה של וויליאם ואנדרו." הוא הביט אליו ויכלתי לראות את הרגשות מציפים אותו, הנחתי את ידי על זרועו בניחום והוא נכנס לחדרו.
"בוא ארנולד." אמרתי כשהרגשתי אותו מאחוריי במדרגות.
"שם?" שאל והנהנתי.