המלחמה: פרק 17
שכובה על בטני הרגשתי כאילו האדמה כולה זזה, לא העזתי לפקוח את עיניי.
"צריך לעצור." אמר קולה הרגועה של אפריל, היא עמדה משמאלי.
"אנחנו לא יכולים להסתכן בזה." אמרה קאסי, נשמע שהיא מקדימה.
"אנחנו חייבים לעצור כדי לטפל בה." אמרה שוב אפריל אבל בטון יותר תקיף.
"די!" אמר פיטר "לריב לא יפתור את זה! את יכולה להבטיח שלא ימצאו אותנו אם נעצור?" שאל והשתיקה כנראה אמרה שהיא הינהנה כי הרגשתי שעצרנו, מילמולים קצרים ורעשים של אדמה זזה ונבקעת פילחו את הדממה וזזנו שוב רק כדי לעצור רגעים ספורים לאחר מכן.
"תניח אותה כאן." אמרה אפריל והזיזו אותי שכובה על כר של דשא רך, אפריל ניקתה את דבי עם מים ונאנקתי מכאב. היא נרתעה ואז מישהו התיישב מולי, פקחתי לאט את עיניי וראיתי את ארנולד מביט בי בדאגה.
"את חיה." אמר ונשמע בקולו שבכה, עיני הסתגלו לאור העמום היכן שישבנו.
"בקושי." אמרתי וקולי חלש, הבטתי סביב וראיתי את קאסי עומדת עם הנשק שלה בפתח של מה שנראה כמו מערה קטנה.
"אני צריכה לנקות את הפצעים שלך, למנוע זיהום." אמרה ושוב העבירה מים על פצעיי, חשקתי שיניים מכאב ותלשתי דשא מתחתיי.
"אני ארפא אותם." אמרתי בשיניים חשוקו והיא התרחקה, ניסתי להתיישב וראיתי את הדם הקרוש על ידיי. אנרגיה לבנה הקיפה אותי וריפאה את פצעיי הדואבים.
"מה קרה שם?" שאל שון, הוא נראה יותר מפוחד ממודאג. שקלתי בכובד ראש את דבריי וכשראיתי את הבעת פניה של קאסי הסברתי את מה שראינו במערה שאליה הוביל אותנו ג'ורג'.
"מה את מתכוונת לעשות?" שאל פיטר וגבו אל קיר המערה.
"את האמת? אני לא יודעת." אמרתי וראשי נשען על בירכיו של ארנולד בזמן שליטף את ראשי.
"את חייבת לעשות משהו, גורל העולם תלוי בכך." אמר שון, הינהנתי קלות.
"אני יודעת, זה פשוט הרבה לעכל בזמן קצר." אמרתי וקמתי לישיבה, ארנולד תמך בגבי ונשאר דומם.
"אנחנו איתך," אמרה אפריל "לא משנה מה." המשיכה, חייכתי אלייה.
"תודה אפריל, טוב לדעת." אמרי והיא חייכה אליי חזרה.
"מה עם המשימה?" שאל פיטר.
"אני מצאתי את מי שחיפשתי, אולי היא לא נראית כמו פעם אבל אני לא אשכח את העיניים שלה." אמרתי וניסיתי להעביר את התמונה מהמחשבות שלי.
"והיצור שאליו הפכת?" שאלה אפריל "את יודעת מהו או למה הפכת אליו?"
"אני חושבת שזה סוג של שד או שטן, לפי מה שאני חושבת זה משהו שהערפדה עשתה כשהייתי תינוקת." בלעתי רוק וניסיתי להירגע.
"את יכולה לשלוט על זה?" שאל שון, נדתי בראשי לשלילה.
"לא, אני אפילו לא יודעת איך להפסיק את זה. אבל אני אלמד." אמרתי קאסי הביטה בי.
"אוחז בך שד שצריך לגרש." אמרה וראיתי את הפחד והדאגגה בעיניה.
"אני יודעת, אבל בנתיים נתרכז במה שאנחנו יודעים." אמרתי וקמתי בזהירות על רגליי. "אנחנו יודעים מי היא, אנחנו יודעים למה היא מסוגלת. אנחנו צריכים למצוא אותה ולנסות-"
"לא." קטעה אותיארנולד בתוקף.
"מה?" שאלתי והבטתי בו, הוא קם ועמד מולי.
"לא, אני לא ארשה זאת." אמר והביט על כולם.
"אתה לא יכול לעצור את זה ארנולד, זה חקוק באבן. תרתי משמע. אני אלחם בה לא משנה מה, אני גם לא רוצה בזה." עיניו היו מעט אדומות אבל בעיקר חודות, כאילו הוא מנסה להגיע לעומקי נישמתי ולשכנע אותי להפסיק.
"אני אלחם בא, אני אמצא אותה ואהרוג אותה." אמר וניסה לצאת מהמערה.
"אתה לא יכול ארנולד," אמרתי ותפסתי את כתפו "היא חזקה מידי." הוא נראה רגוז וחסר מנוח.
"אני אעשה הכל כדי שהיא לא תוכל לפגוע בך יותר." אמר ותפס את פניי בעדינות, הנחתי את ידיי על ידיו.
"אני יודעת, אבל אנחנו חייבים לפעול ביחד כדי שנוכל להביס אותה." אמרתי והבטתי בכולם.
"אני בפנים, אין מישהו שיפגע במפקדת שלנו." אמר שון ופיטר קם ועמד יחד איתו.
"גם אני." אמר, אפריל הצטרפה.
"את יכולה לסמוך עליי." הוסיפה בחיוך, קאסי עדיין הביטה בי בהבעה של פחד ודאגה.
"קדימה קאסי, אני רוצה להוציא את השד הזה ממני." אמרתי והיא התקדמה.
"ביחד." אמרה ותפסה את היד שלי בחיוך, הראשון שראיית מיימי.
"אני מרגישה שאני יודעת איפה להיות." אמרתי ואפריל הורידה את המערה מעלינו ויצאנו החוצה, מפות דרכים ישנות עלו במוחי כשהובלתי את כולם בתוך היער. דרכים מפותלות הופיעו פתאום ביער וראיתי את ארנולד מתקשח כשהבין היכן אנחנו נמצאים, כשיצאנו מתחומי היער הריסות ביתי הישן נופיעו מולינו. בדיוק כמו שראיתי אותם לאחרונה לפני שלוש עשרה שנים, הבית קרס וחלקו התפורר.
"אם הייתי יודע." אמר ארנולד אבל כשכרעתי ברך למול מה שפעם היה בית הוריי הוא שתק והניח את ידו בניחום על כתפי.
"זה המקום בגדלתי בו," אמרתי וכולם הביעו נחמה וכבוד. "כאן הכל התחיל." אמרתי וקמתי על רגליי. "וכאן הכל יסתיים, לכאן." אמרתי והובלתי אותם בין ההריסות למה שפעם היה החדרון מתחת למדרגות, שאריות של עץ ובטון הקיפו את הכל ופתחתי את הדלת בכוח. הפנים נראה אותו הדבר פרט לשכבת אבק עבה, מתחת לקופסאת קרטון ריקה נחה הכניסה למרתף. אימא אסרה עליי מלהיכנס לשם, היא מעולם לא סיפרה לי למה. רק אמרה שכשאתבגל אוכל ואז אבין הכל, עכשיו אני יודעת למה. ארנולד שיחרר את המנעול שהיה על הדלת ברצפה ופתח אותה במשיכה עזה, מדרגות עץ מאובקות הובילו לחדר חשוך. בעזרת לחש אור הארתי לנו את הדרך מטה, בפנים על קירות האבן הופיעו רונות מורכבות וספרייה ישנה. משהו בה משך את תשומת ליבי, ספר אדום יחיד שבלט בין הספרים בכיסוי העור החום השחוק. מנסה לשלוף אותו החוצה נשמע קליק ונפתח פתח צר מימיני, כולם הביטו פנימה כשאוויר נשאב לתוכו.
"תיזהרי." אמרה קאסי כשנכנסתי פנימה, חדר עם תקרה גבוהה מעוטרת בציור תקרה ענקי שנראה כשמיי גן עדן. בחדר היו כלי נשק מורכבים ובקצהו תיבת זכוכית שבה חרב כסופה עם עיטור מורכב על קטה, לידה מונחת מחברת קטנה וירוקה. פתחתי בזהירות את מכסה התיבה והוצאתי את החרב, שוקלת אותה בידי. היא הייתה קלה יחסית לגודלה, היא לא תיכנס בנידן שעל הירך שלי אבל בעזרת הנידן המתאים היא תיצמד לגבי בלי בעיה. הרמתי בזהירות את מחברת הקלף הירוקה ופתחתי אותה, בפנים בכתב היד העדין של אבי בדיו כחולה של סט הכתיבה שקיבל מאביו היה כתוב:
'איזבלה יקירה שלנו, אם את קוראת את זה גילית את סודינו. ואנחנו כנראה לא הצלחנו להתגבר על העבר המסובך שלנו, כנראה שלא ניהיה חיים כשתקראי את זה. החרב הזאת נורשה לי מאבי ונורשה לו מאביו וכך הלאה עד ליום שבו חושלה בשביל אחד האבות הקדמונים שלך, אוסקר אוליבר נורכר. היא חושלה בתערובת של כסף נדיר וחרבו הקסומה שלו ושל אהובת ליבו לונה, היא כפי שאת כנראה כבר יודעת המשתנה. אני ואימך רצינו שתביני שמה שבחרנו להחביא ממך הוא נוראי, העבר שלנו השפיע רבות עלינו ועל הילד הראשון שלנו. אני ואימך שנינו ראינו את הנבואה ביום שנולדת, לקחה אותנו לשם דודתך לורה ואיתנו גם אודליה וחברה יקרה של אימך יקטרינה. כך גם חברי הטוב אדמונד, בעלה של אודליה לודוויג שהיה חבר קרוב של שתי המשפחות. שם מצאה אותנו אנסטסיה, היא האחת שלקחה ממנו את אחיך הגדול. היא הטילה כישוף רב עוצמה עלייך שלא משנה כמה שילבו אודליה אימך דודתך וקטיה לא הצליחו להפיג, ניסינו להרחיק אותך מהעולם הזה אבל כנראה ללא הצלחה. הנבואה תתגשם ביום השמש השחורה ובו תנסה אנסטסיה להשתמש בכל כוחה ולזמן את הנוראים שביצורים, את היחידה שיכולה לעצור את זה. העזרה היחידה שאנו יכולים להציע לך זוהי זו, חפשתי את העתיקים שבלהקה. את תומאס ואוליבר, הם יוכלו לתת לך עצה ואת מיקומה של לורה ואנדרו. שנים שניסו לאתר אותה, אך לאחר שאחותה מתה היא נעלמה יחד עם בן זוגה. קחי את החרב ואת המחברת הזאת, כתבי בה את הלחשים שעל קירות המרתף. הם יעזרו לך במסע שלך.
אוהבים לנצח אמא ואבא.'
דמעות זלגו מעיניי על רצפת האבן וזגוגית התיבה השקופה, בשלב כלשהו נשענתי עליה. החרב זרחה ברכות בזוהר זהוב וכשלקחתי את הנידן שנשען על הקיר מאחורי התיבה והצמדתי אותה לגבי ניגבתי את הדמעות מפניי, הסתובבתי אל החבורה שלי. הם נראו מופתעים אבל נחושים, מוכנים להקריב את עצמם למעני ולמען העולם.
"זה מכתב מההורים שלי ומחברת כשפים בשבילי, כך גם החרב. אתם יכולים להצתייד כאן בנשקים אם אתם רוצים, יש עוד חדר שם שבו כנראה יש עוד נשקים. אני חוזרת לקחת לחשים מהספריה ומקירות המרתף." אמרתי וארנולד תפס אותית וחיבק אותי בחוזקה, הקפתי את מותניו עם ידיי והשתנקתי מדמעותיי.
"אנחנו נעשה הכל." לחש לי ונשק לראשי, הוא פנה לעבר מתלה של נשקים וכל גם השאר. קאסי חזרה איתי למרתף, היא נברה בארגזים שהיו מפוזרים ומצאה קופסא קטנה מקטיפה ועליה רקום השם שלי.
"נראה לי שזה בשבילך." אמרה והושיטה לי את קופסאת הקטיפה הכחולה, בתוכה היה צלב כסוף ובו משובצות אבנים כמו בשרשרת והטבעת שלי. הוצאתי אותה מתוך החולצה שלי, המדים הקרועים שלי עדיין תלויים על חוטים. את הטבעת החלקתי על העצבע שלי ואת הצלב תליתי כך שהתליון מוצמד לחור שהתאים לו בדיוק, העתקתי לחשים ורונות למחברת וכך גן לחשים היכלתי לזכור מראשי ומהמחברת הקטנה בכיס המכנס שלי. כשהשאר יצאו מהחדר עם נשקים נוספים עלינו לפני השטח ההרוסים.
"נישן ביער, עם קו ראיה על הבית." אמרתי והתקדמתי לעבר היער. "הכל יתרחש כאן."
תגובות (1)
מדהים מדהים ושוב, מדהים!
רמת הכתיבה שלך היא פשוט בלתי נתפסת! את כותבת מדהימה ואני מצפה לפרק הבא..
וסוף כל סוף: סיפורו של אוסקר :):):):):):):):):):):):):):):):):):):):):):):)