המלחמה: פרק 16

רצנו ביער, אני וקאסי.
"את חושבת שהיא תעקוב אחרינו?" שאלה קאסי בנשימה קטועה מחוסר אוויר, בלעתי רוק במהירות והבטתי מאחוריי. עדיין רצו אחרינו חבורה קטנה של ערפדים.
"כן. היא עוקבת אחרינו, תתכונני." אמרתי ונשמתי נשימה עמוקה.
"למה?" שאלה והביטה בי בדאגה, ריכזתי את האנרגיה שלי בידיי והרכשתי אותה פורצת מתוכי ומרעידה את האדמה מתחתינו.
"קפצי!" צעקתי ושתינו זינקנו לאוויר חלקיק שנייה לפני שתהום עמוקה נפערה מתחת לרגלינו והערפדים נפלו לתוכה, נחתתי כמה סנטימטרים אחרי סוף הבור והתגלגלתי בדשא נחבלת ברגליי וידיי. קאסי נחתה מולי בצורתה הזאבית והביטה לאחור, הבטתי לשמיים הכהים.
"כדאי שנברח, יכול להיות שם יטפסו חזרה למעלה." אמרה קאסי כשהשתנתה חזרה והקימה אותי לרגליי, היא גררה אותי מידיי לעבר המחנה שלנו. הבטתי כל שנייה מעבר לכתפי וחששתי שמא הם עדיין מאחורינו.
"קומו!" צעקתי לחבורה שישנה בנועם, ארנולד יצא מהאוהל בבהלה.
"איפה היית?" שאל ואני התקדמתי לאוהל של אפריל כדי להעיר אותה.
"זה לא חשוב, עוקבים אחריינו." אמרתי וניערתי את אפריל במיטתה.
"אנחנו חייבים לזוז." אמרה קאסי והעירה את פיטר ושון.
"אין זמן לקפל את האוהלים." אמרתי ובעזרת לחש מהיר הקטנתי את כל הציוד, מכניסה אותו לכיס המדים שלי.
"מי עוקב אחריינו?" שאל שון ותלה את הנשק שלו על כתפו.
"קשה להסביר אבל אנחנו חייבים לזוז, הם יגיעו עוד כמה דקות ואני לא רוצה להיות כאן." אמרתי והתחלתי לזוז בהליכה מהירה יותר עמוק לטריטוריה ערפדית.
'איזבלה קטנה שלי.' שמעתי קול נשי ומלטף בראשי, הבטתי סביבי וכולם בהו בי.
"קדימה." אמרתי והמשכתי ללכת, כאב ראש שיתק אותי ונפלתי לארץ אוחזת באוזניי ומנסה למנוע מקול הצרחה לקרוע את עור התוף שלי.
'אין לך לאן לברוח קטנה שלי, הגיע הזמן.' אמר הקול וצחק ברשעות, ארנולד הביט בי בפחד וראיתי את ציפורניי מתארכות לטפרים שחורים וחדים.
"רוצו," אמרתי והבטתי עליו מרגישה שגופי מתחמם ומשתנה "רוצו!" צעקתי וכאב פילח את כל גופי כשעורי שינה את צבעו מוורדרד קליל לאדום כדם. צעקה נוראית בקעה מגרוני וכולם רצו לאן שהתקדמנו, הרגשתי משהו יוצא מגבי וכשהבטתי אחורה ראיתי כנפיים דמויות שלד אדומות כמו העור שלי ונראו כשל עטלף.
"די!" צעקתי מכאב ודמעות בעיניי וחונקות את גרוני, הערפדה מהציור במערה יצאה מבין הצללים וכל פניה מצולקות.
"איזבלה מתוקה שלי, זה היעוד שלך." אמרה ואני צרחתי מכאב כשקרניים שטניות בקעו מראשי.
"גרמי לזה להיפסק, בבקשה." בפעם הראשונה בחיי התחננתי למשהו, הכאב היה בלתי נסבל והיא הביטה בי בשעשוע קל.
"בדיוק כמו אחיך, יש לך מזל שהוא הצליח לעלף אותך לפני השינויים הראשונים." היא התקרבה לפניי ושיניה החדות סנטימטרים מעיניי. "הם בלתי נסבלים בהשוואה, הוא קצת רגשן בקטעים האלה." אמרה בציחקוק, התקפלתי לאחור כשעוד גל של כאב תקף אותי וניסיתי לעמוד על רגליי.
"מה את עושה לי?" שאלתי והבטתי בה.
"או חמודה, לא עושה. עשיתי." אמרה והתהלכה סביבי. "היית כל כך קטנה ועדינה עם עינייך הצלולות, לא הייתי יכולה לחשוב איזה מפלצת חסרת רחמים תהיי אחרי השינוי." אמרה וערפדים שונים יצאו מסביבי, לכולם צלקות מכוערות על כל פניהם וגופם. אנקת כאב יצאה מגרוני ומדי נקרעו ממני, גופי גדל במעט ושיניים חדות כתער צמחו בפי וחתכו את שפתיי.
"למה אני הופכת?" שאלתי וקול צרוד בגרוני, כאילו לא אני מדברת.
"תראו אותה," אמרה ופנתה לערפדים בשליטתה "איזה יפה את נהפכת איזבלה." היא התקדמה ותפסה את פניי עם ידיה, משותקת מכאב לא הצלחתי לזוז.
"למה אני הופכת?!" דרשתי לדעת והקול מגרוני עמוק וצרוד כשל גבר.
"את היצור הכי חזק שהיה מעודו!" אמרה בגאווה "את מושלמת. לא כמו כל המשרתים שלי, אף אחד לא שרד את השינוי. ואם כן אז נחלש והפך למוטציה מכוערת, הצלקות שלי הם לא רק משריפתם של הורייך מתוקה קטנה שלי. הם מלחימה ביצורים שאותם אני מעריצה, בך ובאחיך." הכאב הפסיק בפתאומיות וקמתי על רגליי, הרגשתי את הכנפיים שעל גבי נפרסות.
"את לא תשלטי עליי, את תשלמי על זה!" צעקתי וחבטתי בבטנה מעיפה אותה על גזע עץ מאחוריה, כמו אינסטינקט עפתי מעלה מעל לעצים וקדימה לעבר היכן שרצו חבריי. הכוח אזל ממני כמעט מיד והשתנתי חזרה לאדם צונחת מטה במהירות, עם כוחותיי האחרונים הטלתי על עצמי לחש הגנה. שניות ספורות לפני שנחתתי בעוצמה על האדמה הקשה לפני ארנולד, עטף אותי הלחש בשכבה מגנה של אנרגיה כחלחלה ירוקה.