המלחמה: פרק 15

הערתי את כולם בשקט והשארתי לקטיה פתק על מה שאנחנו הלכנו לעשות, למרות שהיא יודעת עדיף שהאחרים יחשבו שלא היה לה מושג. אספנו את כל הציוד שלנו בדממה ובחסות הלילה פירקנו את האוהלים ויצאנו לדרך, כולם היו דרוכים ומוכנים למשימה. ליבי פעם בחוזקה והדם שאג באוזניי עם כל צעד שלקחתי לכיוון הממלכה העויינת, ארנולד חש בזה והחזיק את ידי.
'את עושה את הדבר הנכון.' אמר לי בראשי והמשכנו לצעוד שישתנו, כשהאור החל לעלות מעבר לאופק נשמתי עמוקות והמשכנו לצעוד קדימה. עברנו ביער ונלחמו רק בערפדים מזדמנים, התחמקנו מלהראות ומלחימות גדולות.
"אנחנו קרובים, יש הרבה נוכחות של ערפדים." אמרה קאסי ביום העשירי למסע שלנו, ההליכה מפרכת אבל כולנו נחושים. כל יום אני חושבת על מה שאני הולכת לומר ליצורים הנתעווים האלו, בלילות אני חסרת מנוח ומתעוררת בצרחות מהסיוטים. ארנולד שם להרגיע אותי, וכשהוא לא אני יושבת עם קאסי למול המדורה. אנחנו מדברות על דברים סתמיים ולפעמים מתפללות לגאולה וכוח, אלוהים עכשיו הוא התקווה היחידה שלי לחזור בחיים ושאף אחד לא יפגע. עצרנו בתוך היער שוב, התעוררתי מסיוט שוב וארנולד לא קם להרגיע אותי. זיעה קרה עטפה את כל גופי ואני ישבתי להתחמם עם קאסי.
"את לא ישנה מספיק, את התעוררת כל לילה בשבוע האחרון." אמרה וזרקה ענף קטן למדורה.
"אני לא יכולה לישון, הסיוטים פשוט חוזרים." אמרתי ונשענתי לאחור, נשמתי אוויר חמים ולח.
"שלום ילדה קטנה." אמר הקול המוכר והמזוויע, אני וקאסי קמנו ביחד לפנות ליצור.
"שד, חשבתי שטיפלתי בך." אמרה קאסי והוציאה את הצלב שלה.
"אני מחוזק עכשיו בת המאמינים, אני כאן בשבילה." אמר והצביע עליי, אז הוא שד.
"ג'ורג'," אמרתי בקול רגוע, הוא חייך חיוך עקום "לא כבר דיברנו על זה שתעזוב אותי בשקט?" שאלתי והוא הביט סביבו פורש את ידיו ונושם עמוקות.
"לא כשאנחנו כל כך קרובים לסוף, יום השמש השחורה קרוב מתמיד ואת צריכה לראות הכל." אמר והחל ללכת אחורנית, האינסטיקט שלי אמר לי להרוג אותו. אבל משהו עמוק בתוכי אמר לי לעקוב אחריו, קאסי הלכה מאחוריי הצלב בידה ומילים מהברית החדשה בפיה. עקבתי אחריו למערה קטנה ביער, הייתה ירידה תלולה פנימה ואז היה חדר ענקי עם אבן גדולה שחסמה את הדרך. הוא הזיז אותה בהינף יד ונכנס פנימה לחשכה, כשף אור עקב אחריי פנימה והאיר קצת מהדרך שלי.
"אני לא רואה כלום." אמרתי והוא עצר אותי עמוק בתוך החדר.
"תגבירי את האור." אמר ואני חיזקתי את הלחש כך שהאיר את החדר הענקי שעמדנו בו, ציורים מקושטים היו על קירויו שתיארו אירועים ישנים בהיסטוריה של הממלכות שלנו.
"מה זה?" שאלתי, קאסי הביטה מרותקת בציורי הקיר.
"זאת ההיסטוריה של המשפחה שלך, וגם מה שעתיד לקרות." אמר ואני התקרבתי למה שנראה כמו ההתחלה של הכל, זאבה לבנה וצחורה עם להקה של זאבים חזקים מאחוריה.
"מי זאת?" שאלתי והנחתי את ידי על האבן הקרירה.
"זאת לונה, היא אחת מסבות סבותייך. מצד אביך לפחות, הוא בא משושלת ארוכה של זאבים רבי עוצמה. הוא התחיל מהמשתנה, היה לה כוחות מרהיבים ועוצמתיים. היא יכלה לרפא ולפגוע, לקחת את כוחותיהם של אויביה. היא ילדה כמה ילדים עם בן זוגה אוליבר, מבנם הבכור הגיעה שושלת של בנים חזקים אביך בניהם." לצד שמאל של ציור הלהקה היו איורים של כל מה שאמר ג'ורג' עד לילידתו של אבי וצורתו הזאבית שהייתה חרוטה בזכרוני מהיום הנורא ההוא.
"מולם עומדים הערפדים העתיקים ביותר, הלהקה הכי עתיקה שעדיין נשארו ממנה חברים." הוא הצביע על אחת צעירה שעמדה ממש מול הזאבה הצחורה. "זאת אחותה, לורה. דודתך נקראה על שמה. היא הביאה לעולם שושלת חזקה מאד גם כן של מכשפים, מפני שהיא ובן זוגה היו ערפדים הם לא יכלו להביא ילדים לעולם. הם אימצו מכשפים ואימנו אותם להיות הכי חזקים שהיו קיימים, אימך ודודותך נולדו לשולשת הזו." הציורים הראו הכל עד ששני הציורים נפגשו לתוך מסדרון שמעליו נראו הוריי עם תינוק.
"זאת אני?" שאלתי והרמתי את ידי ליכיוון הציור.
"לא," אמר והמשיך פנימה, "זה אחיך הגדול. הוא נלקח מהם כשהיית עוד תינוקת והם התאבלו עליו ימים רבים עד שנולדת, לקחה אותו ערפדית רבת עוצמה משושלת יריבה לזאת של אימך. כת מטורפת של מעריצי שדים ושטנים, הם לקחו את התינוק ונתנו לו כוחות מיוחדים וגדולים. אחרי שהוא התחיל להשתנות לשטן בעצמו הם לקחו אותו מהם, גידלו אותו להיות רוצח ומכשף רב עוצה שיעזור להם במטרה הסופית שלהם." אמר, הבטתי בציורים בצידו הימיני של המסדרון והכל תואר שם. מהביקור הראשון של הערפדית ועד ללקיחתו כשהשתנה בגיל התבגרותו לאט לאט לשטן מחליא, ואז נגמר המסדרון. חזרתי להתחלתו וראית תינוק אחר.
"וזאת?" שאלתי וראיתי את עיניה הכחולות ירוקות של התינוקת.
"זאת את, הנבחרת. היחידה שיכולה לעצור את מה שעתיד להתרחש, כשנולדת הורייך עשו כל מה שהיה ביכולתם להגן עלייך. הם עברו לבית אחר וניסו להסתיר ממך מה שהם היו ואת ההיסטוריה שלהם, אבל הערפדים היו חזקים מידי. למרות שנים של שלום בין הערפדים לאנשים הזאב בעזרת המשתנה ואחותה לורה שהיו אחיות אבל כשהמשתנה לונה מתה התחילו הערפדים ואנשי הזאב לריב, עולם הקסם התגלה לבני האנוש והכל החל להתפורר. כאוס התחולל בכל מקום והעולם כמעט הושמד על ידי כוחות קסם ורוע, ערפדים מכשפים החלו ליצור יצורים מזוויעים שחיו מתחת לאדמה ושיגשגו. שדים ושטנים שהיו חזקים מידי והרגו את יוצריהם שלטו בעולם התחתון והערפדים חיו איתם בקשר רעוע אך עדיין מוצק. ועכשיו, אלפי שנים לאחר מכן הערפדים ואנשי הזאב עדיין במלחמה." המסדרון שוב נגמר בתמונה של המלחמה שמתרחשת כעט.
"זה מה שקרה לפני כמה שבועות." אמרתי ונגעתי בציור שלי הורגת ערפדים וארנולד לצידי.
"המערה הזאת נבנתה על ידי מכשפים רואי עתיד רבי עוצמה, הציורים כאן בשבילך." הוא התקדם לחדר הבא. "לפיהם יש שתיי אפשרויות למה שיקרה." החדר היה עגול וגדול "אפשרות אחת שלא תספיקי לעצור את מה שיתרחש, הערפדים המטורפים האלה יצליחו לקחת עוד כוח מהעולם התחתון ולהביא לפני האדמה את השדים והשטנים החזקים ביותר שברא העולם הזה ולהרוס לגמרי את הציוויליזציה. הם ימחקו את אנשי הזאב מעל פני האדמה ויהפכו את שאר העולם לערפדים, מקריבים אותם לשטנים החזקים בשביל לזכות באהדתם ובכוח רב. אם זה מה שיקרה כל מה שהכרת בחייך יעלם כלא היה, העולם ייחרב והשדים ישלטו." בציורי הקיר ראו ציור שדמה מאד לג'ורג'.
"אתה מופיע כאן." אמרת בגבות מכווצות והבטתי בו, הוא הינהן בעצב.
"לצערי אני כלי במשחק המעוות שלהם, אני מאד חזק ומועיל להם בנתיים. האפשרות השנייה היא שתביסי את הכת לפני יום השמש השחורה, תצליחי להרוס את המזבח שבנו ותצילי את כולם ותסיימי את המלחמה הזאת אחת ולתמיד ותביאי לעולם הזה שלום ושקט לעד." הציורים האלו היו בצידו השני של החדר, אבל כל צד של ציר הזמן נפגש באותה נקודה. ציור שלי וחרב בידי עומדת אל מול ג'ורג', שנינו מושיטים יד אחד לשני. אחת מטלפיו של ג'ורג' מוטלות לצידו וציפורניו חדות כתער, אך זאת שמושטת אליי נראית אנושית עורו לא אדום וציפורניו אינן מאורכות.
"זה נגמר באותה נקודה." אמרתי והבטתי בו שוב.
"לפי מה שהנבואה אומרת, אחד מאיתנו חייב למות כדי שהנבואה תתקיים. אבל רק ביום השמש השחורה, כדי לקבוע את גורל העתיד." אמר ונראה עצוב.
"היד שלך," אמרתי והסתובבתי שוב לציור מעבירה את ידי על האבן הקרה "היא אנושית." אמרתי והוא נשם עמוקות.
"אני הילד מהנבואה," אמר והבטתי בו במהירות, עיניו השחורות נעוצות בשלי. הוא הוציא ממתחת לגלימה שלו תמונה קטנה של הוריי, הוא הושיט לי אותה. "אני אחיך הגדול. אנחנו מייצגים את הצדדים של השושלות שלנו, את מייצגת את כל הטוב שהעבר שלנו הביא. אני מייצג את הרוע ואת הכיעור, אני מוכן למות למען העתיד שלך." הוא עמד זקוף מולי. "יש דבר אחד שאני לא יכול לומר לך ואת תהיי חייבת לגלות אותו לבד כדי שהכל יתנהל קשורה." הוא הלך אחורה והצביע על התקרה.
"מה זה?" שאלתי כשראיתי את הציור הענקי שהשתרע על כל התקרה הגבוהה של המערה.
"זאת את בצד אחד של הלחימה, זאת מי שאת חייבת להביס כדי לקיים את הנבואה. זאת האוייבת המושבעת שלך, תמיד הייתה ותמיד תהיה." אמר וראיתי את פניה המצולקות של ערפדית, פניה חצי שרופות ושיניה שלופות. "זאת מי שהרגה את הורייך, את תילחמי בה בכל אפשרות של העתיד." הבטתי בעיניה האדומות שלא היה בהן כלום חוץ מרצח ותאווה לכוח וגדולה.
"היא מהשושלת היריבה שלנו נכון?" שאלתי והוא הינהן.
"יש עוד משהו אחד שאני רוצה להראות לך." אמר והזיז בליטה קטנה באבן שפתחה מעבר למדרגות, ירדנו לתוכן וקאסי נשארה בחוץ.
"מה זה?" שאלתי כשראיתי תמונה של שני אנשים, אחת בלונדינית ועיניה כחולות וצלולות והאחר שהחזיק הידיה בעל שיער חום בהיר ועיניו גם כן כחולות ועמוקות.
"זה הקבר של לונה ובעלה אוליבר." כתב בשפה מוזרה הופיע על הקבר, הטלתי לחש לגילוי כתב והכל תורגם לי לשפה שאבין.
"כאן באים למנוחות עולם לונה ואוסקר, המשתנה והמושיע. חשבתי ששמו היה אוליבר?" אמרתי בתמיהה.
"זה היה חלק משמו, שמו המלא היה אוסקר אוליבר נורכר. זה הקבר שלהם." בנשיפה עמוקה הוא העיף את האבק והחול שעטף את הזגוגית של הקבר בו נשמרו בעזרת קסמים דמויות הזאב שלהם, נגעתי בה קלות והרגשתי חמימות מרגיעה.
"זה קסם." אמרתי והרגשתי זרם קל עובר אליי וכוח רב מגיע אליי מהקבר.
"את ריכוז של כל הכוח שלהם, שלהם ושל הצד השני של השושלת." אמר ואני הבטתי אליו, הוא נראה מודאג.
"מה קרה?" שאלתי והוא הביט בי בדאגה.
"תחזרי למחנה שלך," אמר בתוקף והביט סביבו. "היא יודעת שאת כאן."