המלחמה: פרק 14

העירבוב של מה שראיתי בקרב לבין מהנת עשות גרמו לבטן שלי להרגיש כמו סבך חוטים שלא יכלתי לפרק, ההליכה שלנו ביער לא עזרה ממש.
"רק עוד כמה קילומטרים ונגיע ליעד הבא שלנו, לחמתם טוב בחזית הראשי." אמרתי לחיילים שלי שצעדו בקצב אחיד מאחוריי טוענים את הרובים שלהם בהליכה ומנקים את חרבותיהם בבדים ישנים שמצאו בדרך. "אם נילחם טוב בחזית הבאה אולי ישלחו אותנו לתוך הממלכה להילחם במנהיג הגדול שלהם." אמרתי בחיוך והם צחקו, קטיה הלכה מתוחה ועל פניה לא הייתה שום הבעה. אני מקווה שהיא תצליח להחזיר את כולם בשלום לביתם, אני מקשיבה רגע לקולות רקע ולא שומעת כלום חוץ מהיער. עד שלפתע נשמעת יריה לא רחוק מאיתנו ואז קולות נהימה ויללות קרב.
'בשקט עכשיו.' אמרתי והטלתי לחש היעלמות, התקדמנו לעבר הקולות וראינו קבוצה קטנה של זאבים מוקפת על ידי עשרות ערפדים.
'הסתער!' זעק שון והם פרצו קדימה מזנקים על הערפדים ואני וקטיה שולחות לחשי התפוררות על כמה מהם ופיטר יורה עליהם עם חץ וקשת, הזאבים המוקפים תקפו גם כן ואני הפגתי את הלחש כדי שיוכלו לראות אותנו. אחד מהערפדים קפץ על גבי מלמלעה ונשך את כתפי, צרחת הכאב שלי פילחה את קולות הקרב וארנולד קפץ עליו קורע אותו ממני ומשטיח אותו על אדמת היער. הוא נהם לעברו ושיניו חשופות כמעט לגמרי, הערפד ניסה להשתחל מאחייזתו אך ללא הצלחה. ארנולד השתנה חזרה לאדם והחזיק את הערפד מקצה חולצת הטבעות שלבש כשריון, בעיניו כלום חוץ מכעס ורצח.
"יש לך מזל שאני במצב רוח טוב היום, אני לא אפרק אותך לחתיכות." אמר ודפק אותו שוב באדמה, הוא תפס את ראשו משני צדדים ובתנועה מהירה וחלקה שבר לו את המפרקת. אחזתי בחוזקה בכתפי כשהוא הסתובב אליי ושאר הזאבים הרגו את אחרוני הערפדים, קטיה שרפה את גופותיהם.
"אני בסדר." אמרתי , למרות שהדם החם שזלג מהפצע לא עזר לטענה שלי. הוא הביט לצדדים כשהטלתי את לחש הריפוי, הוא חיבק אותי אליו והרגשתי את ליבו שפעם בחוזקה ובמהירות.
"את בטוחה שלא תהפכי?, שאל והביט לתוך עיניי.
"כן, אני כבר תערובת." אמרתי והוא חייך.
"את מרגישה שאת יכולה להמשיך?" שאל ואני הנעתי קצת את כתפי, כאב קצר של הלם עבר לזרועי אבל נעלם אחרי כמה שניות. רק תופעת לוואי של שימוש בלחש ריפוי, הינהנתי אליו.
"תודה לכם." אמרו הזאבים שהשתנו חזרה לצורה אנושית. אחת מהם, נערה גבוהה ורזה עם שיער ערמוני ועיניים חומות התקדמה אליי, כולם לבשו מדים שחורים.
"איבדנו את המפקד שלנו בבריחה לכאן, אנחנו נשמח להצטרף אלייכם." אמרה נראה שהיא תפסה פיקוד כשאיבדו את המפקד שלהם.
"תמיד נשמח לקבל חיילים חדשים, כמה זמן נמשכו האימונים שלכם?" שאלתי.
"כמעט שנה, אנחנו מיחידה מובחרת של גנרל הצבאות." אמרה ואחד החיילים דחף אותה עם מרפקו.
"אסור לנו לספר יותר מידי על המשימה שלנו אבל עכשיו כשהמפקד שלנו מת אני חושבת שהיא לא תקפה יותר." אמר החייל.
"מה הייתה המשימה שלכם?" שאלתי והם הביטו אחד על השני והגיעו להסכמה.
"אנחנו היינו צריכים להסתנן לממלכה ולהתנקש במנהיג." אמרה הנערה בעלת השיער הערמוני, שקלתי את דבריי ברצינות.
"תצטרפו אליינו בנתיים עד שנגיע לנקודה בטוחה, שם נשלח אתכם חזרה לבסיס." אמרתי והם הינהנו, התקדמנו בתוך היער עד שהגענו קרוב לחזית השנייה בגודלה.
"תילחמו איתנו?" שאל ארנולד והנערה הינהנה בפשטות מוכנה לזנק קדימה, הטלתי עוד לחש היעלמות והתקדמנו בשקט לעבר הערפדים על הדשא הרך. החיילים שפגשנו בדרך שיספו את גרונותיהם של הערפדים בסכיני כסף עם ציטוטים מהתנ"ך והברית החדשה על הלהב, החיילים שלי זינקו קדימה ונלחמו בצורתם הזאבים קורעים את הערפדים לגזרים ווברים לקבוצה הבאה. ארנולד נשאר לידי כשיריתי את כל הכדורים הכסופים מהאקדח והרובה שלי ואז עליתי על גבו ורצנו לתוך קבוצה גדולה, שלפתי את החרב הכסופה שלי ופילסתי את דרכנו קדימה. ירדתי מגבו ותקעתי את חרבי בגבו של אחד הערפדים, ראיתי את קטיה מרחפת מעל כולם ומטילה לחשים שונים לעבר קבוצות שונות של לוחמים. ארנולד זינק על אחד הערפדים ותלש את גרונו עם שיניו, אני הוצאתי את החרב שלי והטלתי עליו לחש גדילה. הוא הכפיל את גודלו והצליח להעיף כמה ערפדים לתוך היער עם הינף כף, אני בנתיים התעופפתי למעלה ושלחתי כדור אש לתוך קבוצה של ערפדים. הלחימה הייתה קצרה יותר אך מעייפת בכל זאת, החיילים שפגשנו בדרך נפרדו ממנו והלכו יחד עם חיילי החזית חזרה לבסיס הקרוב ביותר. עוד תודה מהאחראי על הקרב ועוד הודעה ללורה על ההתנהלות שלנו.
"השמש מתחילה לרדת, נעצור כאן." אמרתי אחרי שהמשכנו להתקדם ביער לכיוון הממלכה הערפדית, כולם הריעו והתחילו להקים את המחנה בזמן שאני ופיטר התקדמנו בתוך היער כדי לצוד.
"איזבלה, שמעתי אותך מדברת עם קטיה היום בבוקר." אמר פיטר בלחישה שקטה, הוא נע בעדינות עם חץ מתוח בקשת שלו.
"אני מקווה שאתה מבין למה." אמרתי והוא עצר לרגע בוחן את הסבובה ושולח חץ למרחק, רעש של דבר נופל והריצה הקלה שלנו ליכוון האייל שעליו ירה קוטע את השיחה שלנו.
"אני מבין אותך, אני גם מוכן לבוא איתך ולשכנע את השאר." אמר ושלף את החץ מהאייל מרים אותו בכוחו ומסתובב חזרה אליי.
"תודה פיטר, זה חשוב לי שתבין למה אני עושה את זה. אני לא רוצה לעזוב את הגדוד, אבל אני חייבת את זה להורים שלי ולעצמי." אמרתי וחזרנו למחנה שהקימו השאר, הוא הניח את האייל לצד המחנה והתחיל לפשוט את עורו.
"איז." קרא לי ארנולד כשראיתי שהוא מתקשה להקים את האוהל שלנו, הלכתי ועזרתי לו.
"הלילה יוצאים." אמרת לו והוא הינהן קצרות, הוא הרים את יריעת הפלסטיק מעבר לשלד האוהל וחיזק אותו לאדמה.
"לכי לישון מוקדם, אני אומר גם לאחרים." אמר ונשק לי ברכות מכניס את הציוד שלנו ואת מיטות השדה פנימה,נכנסתי אחירו והתיישבתי על אחת המיטות. הוא התיישב ליידי ותפס אחת מידיי, מעביר את האצבעות שלו על פרקים גב היד שלי. חיבקתי אותו בחוזקה, מצטנפת על בחזה שלו. הוא העטף אותי עם זרועו ונשק לראשי מעביר את היד הפנויה שלו בקווים מנחמים על גבי הדואב.
"אני צריכה לנקות את המדים שלי." אמרתי וקמתי בחדות, הוא קם גם כן ונעמד שם.
"מה?" שאל כשהבטתי בו, נופפתי לו שיסתובב כשאני מורידה את הבגדים שלי. "למען השם איז אנחנו הולכים להתחתן ואת לא מוכנה להוריד לידי את הבגדים אפילו?" שאל ואני סגרתי את האוהל. הסתובבתי עם גבי אליו והורדתי את חולצת המדים של במשיכה, נשארת עם החולצה הלבנה שלבשתי מתחתיה. גם אותה אני צריכה להחליף, הורדתי את המכנסים וחיפשתי בתיק שלי משהו ללבוש. הוא חיבק אותי מאחור תופס אותי ומרים אותי, הוא הסתובב במהירות.
"ארנולד!" אמרתי בציחקוק כשהוא הוריד אותי וסובב אותי אליו.
"תחיי ברגע איזי, לא כל יום נהיה כאן." אמר ונישק אותי באסרטיביות, גופי הגיב לפני ראשי ונצמדתי אליו.
"ארנולד." אמרתי והוא הביט עליי.
"גם לא ממש כואב להסתכל עלייך." אמר ואני ניסתי להסתיר את היריכיים החשופות שלי בשולי החולצה הרחבה.
"די. תסתובב!" אמרתי לו והוא פשוט התיישב על המיטה והביט בי, נאנחתי בקול והוצאתי מכנסיים מהתיק שלי בנוסף לתחתונים וחזיה נקיים וגם חולצה אחרת. "שמח?" שאלתי והוא חייך חיוך טיפשי.
"מאד, רוצה עזרה להתקלח?" שאל ואני חבטתי בחזהו, לבשתי את המכנסיים ויצאתי לכיוון נחל שעברנו לידו בדרך לכאן. "זה כן או לא?" שאל בצעקה כשיצאתי.
"זה לא ארנולד." צעקתי לו חזרה מבלי אפילו להסתובב אליו, שמעתי אותו צוחק וסוגר חזרה את האוהל. מי הנחל היו קרירים וצלולים, בהתחלה רחצתי את המדים שלי והנחתי אותם להתייבש על סלע גדול בשפת הנחל ואז הורדתי את בגדיי ונכנסתי לנחל מטילה על עצמי לחש היעלמות. שחיתי מעט ואז הרטבתי את שיערי, מנקה אותו מהליכלוך והדם. אחרי שיצאתי יבשתי את עצמי עם לחש רוח מהיר ולבשתי את הבגדים הנקיים שהבאתי, הפגתי את לחש ההעילמות וסירקתי את שיערי עם אצבעותיי אוספת אותו לצמה יחידה שנה על כתפי השמאלית. לבשתי את מכנסיי המדים שהיו עדיין קצת לחים אך הם ייתבשו בדרך, את הבגדים המלוכלים לקחתי ביד אחת ואת חולצת המדים ביד שנייה. כשהגעתי למחנה הם סיימו כבר לאכול והלכו לישון ורק קאסי ישבה ליד המדורה, ראשונה בשמירה.
"נשאר משהו לאכול?" שאלתי והיא חייכה והביאה לי קצת מהבשר שפיטר חתך מהאייל.
"פיטר דיבר איתי ועם אפריל." אמרה והביטה לתוך האש.
"תצטרפי אליי?" שאלתי והיא חייכה.
"בטח, לא כל יום יוצא לך להפר פקודות ברורות ולהילחם בערפדים עתיקים." אמרה ושתינו צחקנו.
"את תמיד שומרת." העלתי את הנושא.
"אני לא צריכה לישון." אמרה והביטה לתוך היער, מתחמקת מהמבט שלי.
"לא צריכה או לא רוצה?" שאלתי והיא הביטה על האדמה מולה.
"אני לא יכולה." סיננה בשיניים חשוקות ועיניה עצומות בחוזקה.
"גם לי יש סיוטים," אמרתי בפשוטת "על ההורים שלי. על היום ההוא." אמרתי ונראה שהיא קצת התעודדה.
"זה אחי." אמרה קלות והביטה לתוך היער שוב.
"לא ידעתי שיש לך אח." אמרתי והיא חייכה קלות.
"היה לי אח גדול, הוא נהרג לפני לפני שלוש עשרה שנה. בדיוק כמו ההורים שלך, הוא יצא לילה אחד מהעיירה לפטרל היער. הייתי בת… ארבע או חמש, הוא לא חזר." אמרה והשתתקה לרגע בולעת רוק בשקט ומנסה שקולה לא יישבר. "אני חולמת על מה שאולי קורה לו, אני אהבתי אותו כל כך. הוא היה האדם הכי אהוב עליי, הוא כל הזמן היה משחק איתי ומדבר איתי." דמעה יחידה נפלה מעיניה לאדמה מולה, היא מנסה להיות חזקה.
"חבל שיורד גשם." אמרתי בפשטות והיא חייכה אליי.
"עם הדמיון המפותח שלי אני לא רוצה לישון יותר. בגלל שההורים שלי מאמינים אדוקים פניתי לאלוהים לעצה," היא הוציאה צלב קטן ממתחת לחולצת המדים שלה, הוא היה עשוי ברזל קר וגילופים עיטרו אותו. "אבל מידי פעם הוא היה עולה למחשבות שלי ולחלומותיי. ההורים שלי פנו לאחד המכשפים בעיירה הסמוכה והוא הטיל עליי מין כישוף מוזר שגרם לכך שלא אצטרך לישון יותר לעולם, הם אמרו כזאת אולי מאגיה שחורה ואין להשתמש בה לעולם. הם חושבים שכוחות המכשפים נולדו במעמקי הגיהנום אצל שדים שלימדו אותם לבני אנוש והפכו אותם לחזקים יותר, וכך יש מכשפים." אמרה ואני הבטתי בפניה הבוהקות באור המדורה, קווים רטובים של דמעות על לחיה.
"הם אנשי זאב?" שאלתי והיא נדה בראשה לשלילה, היא פתחה כמה מכפתורי המדים שלה וחשפה צלקת נשיכה על כתפה הימנית.
"הם חושבים שאני בטיול לנפאל, אני לא יודעת אם לחזור או לא." אמרה וכיפתרה מחדש את החולצה שלה. "הם לא יקבלו אותי אם ידעו למה הפכתי, הם לא רוצים עסק עם העולם הקסום ותמיד ניסו להרחיק אותו ממני." אמרה ואני קמתי לרגליי מושיטה לה יד לעזרה, היא ניגבה את פניה וקמה.
"אנחנו יוצאים, נראה שאת צריכה להרביץ למשהו." אמרתי בחיוך והיא גיחככה והנהנה קצרות.