המלחמה: פרק 13

&נקודת מבט גוף שלישי&
הוא הביט על האוהל מבחוץ, מתחבא מאחוריי הצללים שהעצים מסביב למחנה הטילו עליו. ציפורניו הארוכות שורטות קווים ארוכים על אחד הגזעים שהניח את ידו עליו כשראה אותה, האחת שהעזה לגרש אותו. הוא כעס והופתע, אף אחד לא הצליח לעשות לו משהו כזה בכל חייו.
"אני עוד אתפוס אותך נערת הצלב," לחש לעצמו כשהיא הלכה למדורה והתיישבה בשקט, שומרת מפני טורפים ומיני יצורים אחרים. "אני עוד אצליח להשתלט עלייך." אמר והסב את מבטו, על כתפו הופיע עוזרו הנאמן.
"אדוני, הערפדים נדחקים לאחור והם פינו שוב את הקבר הישן." אמר היצור הקטן והמכונף, עורו האדום הבליט אותו בחשכת הלילה ועיניו השחורות ננעצו בנערה.
"אני מנסה להביא אותם לשם, בנתיים ללא הצלחה." אמר השד.
"זאת היא?" שאל היצור הקטן, פניו של השד התעוותו בגועל וכעס.
"כן, אני עוד אדאג לגורלה, עכשיו אני מחפש מישהו אחר מהחבורה הקטנה הזאת." אמר וגיחך, הוא שמע משהו מאחוריו והתחבא בצללים שוב.
"אתה לא יכול להיות כאן ג'ורג'." אמר הקול שהכיר מזמנים קשים יותר.
"תאמיני לי שאני לא יכול לעשות כלום לילדה, הכשף חזק יותר מתמיד עכשיו כשהיא קרובה כל כך לקבר." הוא הסתובב לעבר הקול אך לא ראה את האישה שממנו יצא.
"אם אתה תעשה את זה תהרוס את כל מה שעבדתי עליו במשך שלוש עשרה שנה!" אמרה בכעס, לא יוצאת מהצללים, לא חושפת את עצמה למרות שהכירו כבר שנים רבות.
"היא צריכה לראות מאיפה היא באה, היא צריכה להבין. היא צריכה לדעת את האמת לגבי הכל, מה שעשיתם לי והתכוונתם לעשות לה!" היא ציחקקה בקול שקט.
"תאמין לי שהכל יבוא למקומו ביום השמש השחורה, היא תבין הכל ותביא לשיחרור שלנו." היא התקדמה רק קצת, הוא ראה את תוי הפנים הקלושים בעורה הצחור. רק הצלקת המכוערת על מצחה בלט באור הקלוש.
"את תשלמי על זה, את והוא וכל הקת המטורפת שלכם. יכלתי להיות בדיוק כמוהה, ועכשיו תראי אותי. מצולק ומכוער, מגורש על ידי בת המאמינים והכל בגללכם!" הוא נשם עמוקות והיצור על כתפו כבר מזמן נעלם. "הייתי יכול להיות בדיוק כמו אחותי אם לא הייתם כאלה," הוא הביט שוב על האוהל בו שכבה איזבלה, על פניו עירבוב של דאגה כעס וצער. "אתם תשלמו והיא תראה." אמר והאישה יצאה לאור, פניה הלבנות מצולקות כמעט לגמרי. הלהבות הרסו את פניה ושיניים צחורות וחדות של ערפד עתיק נצצו באור הירח הבוהק.
"אני לא יכולה להרשות לך להרוס את זה ג'ורג', יש כוחות יותר גדולים ממך שיבואו למשחק ביום השמש השחורה. אתה רק הייתה כלי עזר שלנו, אם הייתי משאירה אותך בבית הורייך בזמן השינוי היו הורגים אותך. אתה צריך להודות לי!" אמרה בכעס והוא ניסה לשרוט את פניה אך היא תפסה את ידו בכוח והורידה אותו לברכיו.
"את הרסת אותי, הייתי חזק לפניי שבאת. עכשיו אני כפוף לכוחות של אופל שאיני רוצה בהם, את וכל הקת שלך תיפלו לפני היום המיוחל." אמר והביט ארצה כאשר היא הידקה את אחיזתה בזרועו.
"אתה מציית לי ג'ורג'! כבר ביססנו שאתה לא יכול לגבור עליי, עכשיו תמשיך במשחק הקטן שיש לך עם אחותך הקטנה." היא שיחררה את ידו וצעדה לאחור לתוך הצללים.
"את תשלמי, את וכל הקת המטורפת שלך!" אמר לה ושיפשף את זרועו, היא צחקה בקול ונעלמה כלא הייתה בענן אפור. הוא הביט שוב למחנה, נראה שבת המאמינים שמעה את צחוקה של הערפדה. הוא נעלם בלחש מהיר והביט בה, בוחן אותה מקרוב.
'אני צריך את עזרתך קאסי, את היחידה שיכולה לעזור לי.' חשב לעצמו והביט בה חוזרת למחנה.

&נקודת מבט איזבלה&
השחר עלה והרגשתי כאילו קיבלתי אנרגיות חדשות ללחימה, ארנולד לא היה לידי יותר והקור של הבוקר עטף אותי. קאסי ישבה מול המדורה הדואכת לבדה, התיישבתי לידה וחיממתי את ידיי בשקט.
"בוקר טוב." אמרתי והיא חייכה חיוך עייף.
"בוקר טוב." ענתה בסתמיות.
"הכל בסדר?" שאלתי והיא הנהנה, קמתי על רגליי והבטתי סביבי. כולם היו באוהליהם חוץ ממני וממנה.
"השמירה עברה בסדר, חשבתי ששמעתי משהו, מסתבר שזה היה סתם כלום." אמרה ואני הבטתי סביב.
"את יודעת לאן ארנולד הלך?" שאלתי והיא הצביע לתוך היער.
"יש שם אגם קטן, אמר שהוא הולך להתרחץ וכבר יחזור." אמרה וקמה ממקומה, "אני הולכת לפטרל קצת." אמרה והלכה לאוהל שלה לוקחת את הנשק שלה ונכנסת ליער. הלכתי לכיוון אליו הצביעה ומצאתי את ארנולד שוחה באגמון קטן וכחול, התיישבתי על סלע גדול שהשקיף עליו.
"רוצה להצטרף אליי?" שאל כשראה אותי, הוא שחה לעברי ונשען על קצה הסלע שישבתי עליו.
"לא תודה, אני לא צריכה מקלחת בנתיים." אמרתי והוא צחק.
"מה שבא לך, אני כבר יוצא. רק עוד שני סיבובים ואני חוזר למחנה." אמר וצלל שוב פנימה, חייכתי וחזרתי למחנה.
"כולם להתעורר!" אמרתי בקול ואנשים יצאו מאוהליהם, "תתחילו להתארגן ולקפל פה הכל, אנחנו יוצאים בקרוב לקרב ואני רוצה לצאת לפני שהערפדים מתעוררים." אמרתי וכולם התחילו להתארגן, שמתי לב שאני עדיין לובשת את אותם מדים מאתמול ושלשום. אני אנקה אותם בערב, אחרי הקרב ולפני היציאה למשלחת.
"איז, אני צריכה לדבר איתך." אמרה קטיה ולקחה אותי הצידה. "אני לא בטוחה אם אני יכולה להילחם היום." אמרה ואני הבטתי בה ברצינות.
"אני חייבת שתילחמי, אני מתכוונת לעזוב הלילה. את זוכרת שסיפרתי לך על הנקמה שלי? אני לוקחת איתי את ארנולד אפריל קאסי שון ופיטר והולכת להסתנן לתוך הממלכה. אני רוצה שאת תישארי לפקד עליהם." אמרתי והחזקתי את זרועותיה.
"אני אעשה מה שאני יכולה, אנחנו גדוד קטן. את לוקחת הרבה כוח איתך." אמרה ואני הנהנתי.
"זה מה שאני צריכה כדי להצליח אבל לא להתבלט בשטח, אני בטוחה שאת מסוגלת." אמרתי והיא חייכה חיוך קטן. אחרי שארנולד חזר וכך גם קאסי, סיימנו לקפל את המחנה והתחלנו להתקדם עם הרובים או החרבות בידינו. התחלתי לשמוע קולות לחימה והטלתי לחש העילמות מחוזק שישאר לאורך זמן רב יותר, התקדמנו בשקט על העלים המתים בקושי רב.
'עשרים מטר מלפנים, חמישה ערפדים' אמרה קאסי והתקדמנו בשקט לעברם, הם עמדו בלי לזוז ונראו כאילו הם במין טראנס.
'הם ישנים, שספו את גרונם.' אמרתי וקאסי שון פיטר אריק ואני שיספנו את גרונם, קטיה שרפה אותם במהירות והמשכנו ללכת. קולות הלחימה התגברו עד שהגענו לקרחת יער הענקית וראינו גדודים ואנשים רבים נלחמים זה בזה, המראה היה מזוויע. דם בכל מקום, בשר קרוע וגפות שכובות על האדמה הקשה והאדומה. קולות של שיניים על מתכת, יריות, זעקות כאב ויללות מצוקה חילחלו לתוך עצמותי כשהסתערתי קדימה עם כולם. באנו מגבם של הערפדים ובעזרת כשף בו זמני שלי ושל קטיה פוצצנו את דרכנו למרכז הלחימה, כדורי האש התפוצצו והעיפו לכל עבר מכשפים וערפדים. לחש ההיעלמות פג וקטיה הטילה לחש תעופה ועלתה מעל כולם מטילה לחשים התקפתיים על קבוצות גדולות של ערפדים ומכשפים אפלים, השאר נלחמו בחרבות או השתנו לזאבים. אני יריית את כל הכדורים שלי ואז התחלתי להילחם בחרב, שמתי לב שםיטר לא נלחם ולא מצאתי אותו לידי. חץ עף משמאלי ונתקע בראשו של ערפד מאחוריי, הסתכלתי לכיוון ממנו הגיע החץ וראיתי את פיטר על עץ. הוא סימן לי להתקופף ועוד חץ פילח את האוויר מעל ראשי נתקע בעוד ערפד, חייכתי והמשכתי להילחם. מעיפה אנשים עם גלי הדף לאחור ומגנה על עצמי עם החרב שלי, ארנולד עמד לצידי בצורת הזאב הגדולה שלו. הוא נהם וקפץ על ערפדים, טולש את ראשם מעל גופם ואני שורפת אותם בלהבות מבהיקות.
"צריך להגיע לחזית הממלכה!" צעקקתי והגדוד החל לפלס דרך לחזית בה נלחמו שאר אנשי הזאב והמכשפים מהממלכה שלנו, ראיתי כמה אנשי זאב לא מוכרים והבנתי שעזרנו לדכא את המתקפה הערפדית. ראיתי מפקדים צועקים על חייליהם ומכשפים מעופפים ונלחמים באוויר עם מכשפים אפלים, עם לחש מהיר עליתי למעלה וראיתי את כל זירת הקרב שלנו. זה היה מקום ענקי עם אלפי לוחמים, זאת הייתה החזית הגדולה ביותר ממה שלורה הראתה לי ולארנולד. דחקנו את הערפדם לתוך היער ושם הם לא יכולו לרוץ מהר כמו בדרך כלל, כל אנשי הזאב השתנו לזאבים ורצו אחריהם לתוך היער וחיסלו את כולם. מכשפים אפלים השתגרו מפחד ומכשפי הממלכה שרפו את גופותיהם של הערפדים על אדמת היער, בניהם קטיה והגדוד שלי רץ אחרון לתוך היער. כולם חוץ מארנולד, הוא עמד לצידי כשריחפתי חזרה למטה ומתנדבי בני האנוש הצטופפו סביבי למראה המדים שלי.
"לחמתם טוב היום. עוד ניצחון לנו! חכו כאן להוראות נוספות מהממונים עליכם!" אמרתי והלכתי יחד עם ארנולד לשולי היער, הוא השתנה חזרה לאדם וקטיה ריחפה מעלינו כשהלכנו. החרב שלי הייתה מגואלת בדם והרובה שלי חסר כדורים כמו האקדח שלי.
"מכשפה, תטילי עליי העצמת קול וריחוף בבקשה." אמר אדם במדים כחולים כהים, מדי אלוף. קטיה נענתה והטילה עליו את שניי הלחשים, הוא ריחף למעלה וצעק לכל הלוחמים.
"חיילים! לחמתם טוב מאד היום, כבשנו את החזית המרכזית ובקרוב נוכל לחדור לתוך הממלכה הערפדית ולהביס את כל היצורים המתועבים האלו!" כולם הריעו לו "רעיון ההסתננות של הגדוד החדש קרן כשף היה גאוני ובזכותו ניצחנו בפעם הראשונה את הכוח הערפדי בחזית הגדולה, היום תוכלו לחזור לבסיסים שלכם ולחישון כמו שצריך." חלק הריעו וצחקו, האלוף הביט עליי שיערו הבלונדיני בוהק באור השמש שעלתה עכשיו. "היום ניצחנו גדוד, מחר ננצח את הצבא כולו!" צעק והניף את ידו באוויר, כולם הריעו ומחאו כפיים. הוא חזר למטה ונעמד לידי וליד הגדוד שלי.
"תודה האלוף, אם לא אכפת לך נמשיך לחזית הבאה." אמרתי והוא הינהן.
"אין בעיה, בזכותכם נקים כאן בסיס ומרפאה. אני אדווח לממונים עלייך על ההצלחה הכבירה שלנו כאן." אמר וחייך אליי, הוא הושיט את ידו ולחצתי אותה בכבוד.
"תודה לך, גדוד! אנחנו ממשיכים!" קראתי ווהתקדמנו בין ההמון שפינה לנו את הדרך, מתקדמים לעבר הקרב הבא.