המלחמה: פרק 12

&נקודת מבט קאסי&
"הם בדרך עכשיו, קצת מאוחריי." אמרתי לאחד מהרופאים שעמדו בחלוק הלבן שלהם, התנשמתי בכבדות והתיישבתי על אחת מהכיסאות בחדר ההמתנה.
"למה אתם רוצים להפוך אותו לחזרה לאדם?" שאל שוב, לפעמים הם יכולים להיות כל כך סתומים.
"הוא מהממלכה המזרחית, ואנחנו צריכים את העזרה של הקיסר שלהם." אמרתי ושיפשפתי את עיני העצומות.
"בסדר, אבל אני אצטרך לדווח לאלופת המשנה."
"דווח לגנרל הצבאות המזורגג מצידי! אני קיבלתי פקודה מהמפקדת שלי ואני פשוט ממלא אותה." אמרתתי בטון רגוז והוא נכנס לאחד מחדרי המיטות, הפניתי את מבטי החוצה וראיתי את ארנולד רץ עם הערפד על גבו. יצאתי לכיוונם ועזרתי להכניס אותו פנימה, ארנולד השתנה חזרה לאדם. איזה מזל יש לאיזבלה שהיא השיגה אותו, הוא אחד החיילים המוכשרים יותר וגם לא חסר לו יופי בכלל.
"הסברת את המצב לרופאים?" שאל והתנשם מעט.
"כן, אתה חושב שכדאי לנו לחזור?" שאלתי וניסיתי שלא להביט בו, הוא תפוס ואני צעירה ממנו בהרבה.
"כדאי שנישאר לראות שהוא הופך חזרה לאדם ואז." אמר והתיישב באחד הכיסאות.
"אני יוצאת החוצה, קרא לי כשזה נגמר.: אמרתי והוא הינהן במהירות, יצאתי החוצה והתיישבתי בדשא מסתכלת לתוך היער. ראיתי משהו מציץ משולי קרחת היער ואז נעלם בפתאומיות, מציץ חזרה ושוב נעלם. קמתי והתקדמתי אליו, הוא נעלם שוב כשהייתי כמה מטרים ממנו.
"שלום לך, את מועילה בשבילי." אמר משהו מאחוריי, הסתובבתי לראות יצור מלחליא שפניו אדומות לחלוטין וציפורניו חדור כתער.
"שד!" אמרתי ותפסתי את שרשרת הצלב שהייתה מוסתרת מתחת למדים שלי. "יצור של השטן היעלם ממני." אמרתי וחשפתי את הצלב שהיה עשוי מברזל קר.
"תעיפי את הצעצוע הזה מפניי ילדה, ההורים שלך באמת חשבו שזה יגן עלייך מפני יצורים כמוני?" שאל וחייך חיוך מזוויע, אוזניי התחדדו ושיני התארכו.
"הסתכל יצור מהגיהנום!" צעקתי לו והוא יישר את אחת מהטלפיים שלו אליי נוגע במצחי, הרגשתי שכל האנרגיה מתרוקנת ממני וענן שחור כלילה עטף אותי.
"את לא מבינה למה אני מסוגל, עכשיו את פשוט תשרתי אותי זאבה קטנה. אני אופיע מולך ואדבר בראשך ואת תעשי כל מה שאצווה עלייך. את מבינה אותי?" שאל ואני ניסיתי להתנגד לו, תיעלתי את כל שאר האנרגיה שהייתה לי לצלב שהחזקתי בידי. ידי זהרה באור זהוב וחמים והשד התרחק כמה צעדים ממני מסונוור.
"אמרתי, הסתלק!" צעקתי אליו והאור התחזק, השד נעלם ואני נגעתי במצחי. האור מהצלב נחלש לאט לאט ורק אור הירח היה לי לעזר בחזרה למרפאה.

&נקודת מבט איזבלה&
לחכות זה מתועב, תמיד שנאתי לשבת בלי מעש ובלי ידיעה על מה שמתרחש. אריק ישב מולי ועיניו עדיין לבנות כשל עיוור, פתאום הן השתנו לצבע ירוק כקריסטל ואז אדומות כשיערה של קאסי.
"אני רואה אותה! אני רואה אותה!" אמר וצחק מאושר.
"איפה הם?" שאלתי וחייכתי.
"אני רואה את העתיד שלה, אנחנו בקרב." אמר ועיניו השתנו חזרה לצבען החום המקורי.
"זה אומר שהיא בסדר נכון?" שאלתי והוא הינהן.
"היא שינתה את העתיד שלה, רק מספר אנשים קטן יכול לעשות זאת." אמר וקם ממקומו חוזר לתוך המחנה ומתיישב שוב ליד המדורה, נאנחתי בשקט וקמתי ממקומי.
"אולי תצטרפי אליינו איזבלה? אנחנו רוצים לשבור דיסטאנס." אמרה קטיה ואני חייכתי והתיישבתי לידם, אני לא מבוגרת יותר מידי מכמה מהם, וקטיה אפילו יותר מבוגרת ממני אם היא הכירה את אימי ואת אודליה.
"מה אתם רוצים לדעת?" שאלתי ונשענתי אחורה על ידיי בדשא בשהקיף אותנו, כוםל דיברו באותו הזמן ויצרו מערבולת של מילים שלא הבנתי. "אחד אחד." צחקתי, שון השתיק את כולם ושאל ראשון.
"בת כמה את?" שאל ואני חייכתי.
"עשרים, עשרים וכמה חודשים." אמרתי, הבאה בתור הייתה אפריל.
"מה הצבע האהוב עלייך?" שאלה ואני נזכרתי בעטיפת המתנה שנשארה לי מהוריי.
"שניים, לבן וירוק." אמרתי.
"למה התגייסת?" שאל פיטר, נשמתי עמוקות והבטתי עליהם. אור הירח הלבין את שיערם והמדורה הצהיבה את פניהם, הם נראו מרותקים.
"לפני שלוש עשרה שנה הגיעו ערפדים מהממלכה שאנחנו נלחמים נגדה לביתי, זה היה בחג המולד. רק כמה ימים לפני יום ההולדת השביעי שלי, בדיוק פתחנו את המתנות ואימי הביאה לי את השרשרת הזאת." חשפתי את השרשרת ממתחת למדים שלי, משאירה את הטבעת מאחור. "הערפדים פרצו לבית שלי ואבי, שעד אז לא ידעתי שהוא איש זאב, השתנה והגן עליי ועל אימי. אימי החביאה אותי בחדרון מתחת למדרגות ולפי מה שדודתי אמרה לי השקיעה את כל כוחות הכשף שלה בלחש עתיק להגן עליי, אף אחד לא יכל לראות אותי או לחוש בנוכחות שלי, לא יכלו לצפות עליי בלחשי סקירה ולא למצוא אותי בלחשי חיפוש. היא סגרה אותי והלכה להיכנע לערפדים, אני נשארתי סגורה שם עד שמישהו בא ופתח את הדלת לחדרון, ארנולד. הוא היה ביער בקרבת מקום ושמע את מה שהתרחש, הוא אמר לי שהוריי מתו ולקח אותי תחת חסותו. הוא הביא אותי לבית של מכרים של הוריו שלא היו להם ילדים וחונכתי שאר הילדות שלי באופן קתולי מסורתי והדוק מאד, כששמעתית שמגייסים אנשים למלחמה בערפדים התנדבתי מיד. אני כאן מסיבה אחת בלבד," אמרתי וכולם בנשימה עצורה הביטו בי. "אני כאן כדי לנקום את מות הוריי." כום היו מרותקים ושתקו, יכלתי לשמוע את נשימותיהם ואז ארנולד וקאסי הגיעו לקצה המחנה.
"השמטת את העובדה החשובה ביותר." אמר, מנסה להקל על האווירה הכבדה.
"מה שחכתי ארנולד?" שאלתי והוא התיישב לידי ונשק לי בחטף.
"שהתאהבת בי קשות ולא יכלת להישאר רחוק ממני אז אחרי שגייסו אותי הצטרפת בתנדבות." כולם צחקו וקאסי התיישבה רחוק בקצה השני של המדורה, היא חיבקה את רגליה אליה וחייכה קלות.
"עוד שאלות?" שאלתי, קאסי הינהנה.
"מתי אתם הולכים להתחתן?" בלעתי רוק ונשמתי לאט. "אתם מכירים כבר הרבה זמן ואני יכולה לראות את הטבעת על השרשרת., אמרה ואני שלפתי אותה ממתחת לחולצה.
"כשתסתיים המלחמה, אנחנו מתחתנים כשננצח במלחמה הזאת." אמרתי והבטתי על כולם, הרגשתי שזה הזמן לנאום.
"ואנחנו ננצח." אמר ארנולד.
"אני יודעת שזה קצת מפחיד, ואני יכולה לומר לכם שיש סיכוי שלא כולנו נחזור הבייתה בשלום. אני לא יכולה להבטיח שכולנו נחזור בכלל, אבל אני יודעת שננצח. אנחנו חזקים יותר ומהירים יותר וחכמים יותר. ויש לנו את הסיבה לנצח, אנחנו נלחמים למען דור ההמשך שלנו. אנחנו לא נוותר," המדורה חיממה את פניי וקמתי על רגליי מצביע לכיוון החזית. "שם נמצאים חיילים שלנו וחיילי אוייבים. אני יודעת שאנחנו ננצח, אני מרגישה את זה. מחר אנחנו נצא וניתן את כל מה שיש לנו ונעזור לעם שלנו ולממלכה כולה לישון בשקט בלילה, בידיעה שיש אנשים כמונו שמגנים עליהם. אנחנו נחסל את האיום הערפדי ונחזור מנצחים הבייתה!" כולם הריעו ומחאו כפיים.
"גדוד 385! קרן כשף! מי הכי טובים?" שאל ארנולד בקול.
"קרן כשף." ענו כולם בצעקה.
"עכשיו כולם לכו לישון, יש לנו הרבה מה לעשות מחר." אמרתי ואפריל החלישה את הבערה של המדורה בזמן שכולם הלכו לאוהלים שלהם.
"והפרס לנאום של השנה הולך ל… איזבלה סטיבנס." אמר ארנולד ואני ציחקקתי, הוא תפס את ידי כשהלכנו לאוהל שלנו.
"אני באמת מאמינה שננצח, אחרי מחר אני אקח חלק מהחיילים ואשאיר את השאר בפיקודה של קטיה." אמרתי והוא נשק לידי, התיישבנו על אחת ממיטות השדה באוהל הגדול. דיברנו עד שכולם נרדמו, על דברים סתמיים והכנות למחר.
"אני רוצה לדבר על החתונה שלנו." אמר ארנולד ואני הינהנתי קצרות.
"מה יש לדבר עליה, אני לא רוצה משהו גדול ומסנוור. אני פשוט רוצה להיות איתך." אמרתי והוא חייך מנשק אותי ברכות על שפתיי ומחזיק את פניי בידיו, העברתי את ידי בשיערו והנשיקה הפכה לאינטנסיבית יותר. הוא חיבק את גבי והצמיד אותי למיטה, כשנפרדנו הוא הביט לתוך עיניי. הוא נישק את צווארי ואני נשכתי את שפתיי, הוא העביר את ידו במעלה הירך שלי ונגע קלות בפניי.
"ארנולד." אמרתי באנחה שכמעט כאב לי להוציא מגרוני. "עדיף שלא." אמרתי והוא הביט לתוך עיניי שוב, שלו נוצצות באור קלוש מפנס קטן בפינת האוהל.
"למה?" שאל והטה את ראשו קצת, תגית השם לו התנודדה מצווארו וכמעט נגעה בחזה שלי. "אני רוצה אותך איז, אני אוהב אותך ואני לא מתכוון לעזוב. גרמת לי להבטיח שאהרוג אותך אם תפגעי בי שוב, אם אני לא אשרוד את המלחמה הזאת אני רוצה לפחות לדעת שסמכת עליי יותר מזה. אני לא אפגע בך לעולם, אני לא יודע למה את לא יכולה לבטוח בי. ההורים המאמצים שלך לא כאן, הם בוטחים בך והם לא גידלו אותך להתנזר לנצח. אני כאן בשביך תמיד איז, תמיד הייתי ותמיד אהיה." אמר ונשימותיו על פניי, הבטנו אחד בשני לכמה שניות שדמו לי לנצח.
"אני יודעת ארנולד," אמרתי וליטפתי את פניו "אני יודעת תשלעולם לא תעזוב. בגלל זה אני מעדיפה לחכות, אני רוצה שזה יהיה מושלם. אחרי שתבטיח לנצח לאהוב אותי ולא לעזוב, לא מתוך תעוות בשרים וחיפזון כי אולי לא נשרוד את היום." הוא עדיין הביט לתוך עיניי נשען על ידיו ואחת מרגליו בין שלי. "אני אוהבת אותך, אתה יודע את זה. ואני רוצה לחכות, שלא תחשוב שאני לא רוצה. נראה לי שאני חושקת בזה יותר ממך אפילו, אבל הבטחתי לעצמי ולהורים המאמצים שלי. ולאלוהים, זה האדמה היציבה שלי. אתה האדמה היציבה שלי. אני לא רוצה לאבד אותך ואני לא רוצה שזה ישתנה, אני רוצה שתכבד את מה שאני רוצה. כמו שאני מכבדת אותך, את ההורים שמאמצים שלי ואת אלוהים." שוב נישקתי את שפתיו הרכות "נחכה." אמרתי והוא הינהן.
"נחכה." חזר אחריי וקם מהמיטה, היא קירב את השנייה לצידי וישב לידי מחזיק את ידי כלהלילה.