המלחמה: פרק 11

כולם הלכו בשקט לכיוון החזית ושון רץ קדימה כדי לראות אם יש אנשים לפנינו.
'בנתיים כלום המפקדת, אבל אני מריח דם בקרבת מקום.' אמר לי שון ואני חשבתי לרגע, שוקלת מה לפקוד.
'תעקוב אחרי הריח, בזהירות אבל. תדווח אם אתה מוצא משהו ותחזור.' אמרתי.
'כן המפקדת.' ענה וקולו פג מראשי.
"איז, מתחיל להחשיך. אולי כדאי שנעצור?" שאל ארנולד והתקדם אליי בריצה קלה.
"צוות?" שאלתי בקול וכולם ענו. "אתם עייפים?" שאלתי.
"לא המפקדת, נמשיך עד לסוף." אמרו בפה אחד ואני חייכתי לעצמי.
"לא מפסיקים, אבל אם אתה עייף מישהו יכול לסחוב אותך על הגב בזמן שאתה ישן." אמרתי בחיוך קטן והוא נחר בבוז.
"אני לא עייף, רק דואג שלא נראה לאן נלך." אמר ואני מילמלתי מילות לחש.
"עכשיו נראה בחושך, מרוצה?" שאלתי והוא הינהן.
"אני הולך לבדוק מה עם שון." אמר וההשתנה לזאב, הוא רץ לפנינו לעומק היער. העצים מסביבינו היו גבוהים וגזעם עבה וכהה באור העמום של בין הערביים, הצעדים שלנו רמסו עלים חצי יבשים וכולם התנשמו בכבדות.
'מצאתי אזור ציד של ערפדים המפקדת, אין כאן אף אחד אבל אני בטוח שהם יחזרו בסופו של דבר.' אמר שון ואני עצרתי במקומי, מסמנת לשאר גם לעצור.
'מעולה שון, תחזור.' אמרתי ופניתי לגדוד שלי.
"הכל בסדר המפקדת?" שאלה קאסי.
"אנחנו עוצרים כאן ללילה, שון מצא אזור ציד שבו אנחנו נחכה לערפדים וניקח מהם קצת מידע." אפריל התרכזה קצת וחלק מהעצים שהקיפו אותנו כאילו נשאבו פנימה לתוך האדמה, היא יצרה קרחת יער קטנה שבה נוכל לישון.
"זה מספיק גדול המפקדת?" שאלה ואני הינהנתי.
"זה מצויין, תתחילו בהכנות." אמרתי ושון הופיע מעבר לקו העצים.
"האזור הוא כמה קילומטרים לכיוון ההוא, אני אעזור בהכנות." אמר כאשר השתנה חזרה לאדם והתקדם לכיוון כולם, עצרתי אוות עם ידי.
"וארנולד?" שאלתי והוא נראה מבולבל.
"מה איתו?"
"הוא לא היה איתך?" שאלתי.
"לא ראיתי אותו מאז שיצאתי קדימה." הוא התקדם וליבי פעם בחוזקה.
"פיטר, קטיה, תשמרו על המחנה אני כבר חוזרת." אמרתי.
"כן איזבלה." ענתה קטיה והתחילה להקים אוהלים ביחד עם פיטר, התרכזתי לרגע ואז התחלתי לרוץ לכיוון בו חשתי את האנרגיה של ארנולד. האקדח דופק וקופץ על הירך שלי ונשימתי כבדה, פניתי חדות שמאלה כששמעתי יללת זאב.
"ארנולד!!" צעקתי ועצרתי במקומי מפנה את מבטי באקראיות לצדדים שונים כדי לנסות לראות אותו. "ארנולד!!" צעקתי שוב ושמעתי רחשים בצצד ימין שלי, פניתי לכיוון והתחלתי לרוץ שוב עוצרת במקומי כשתהום נפתחה לפניי.
"איזבל!! תברחי, זאת מלכודת!!" צעק ארנולד וראיתי אותו קשור מהצד השני של התהום, ליבי פעם בחוזקה ושלפתי את האקדח שלי למשמע רחש מאחוריי. הפנתי אותו לראש היצור מאחורי, ערפד שעורו אפור חולני ושיניו צהובות.
"חיילת קטנה, את באמת חושב שהאקדח שלך יכול לגבור עליי?" שאל וצחק, הבל פיו מסריח מדם קרוש ובשר קרוב.
"לא," עניתי והוא הרצין את פניו. "אבל היא כן." אמרתי והוא הסתובב לראות את קאסי בצורתה הזאבית, פרוותה כשל זאב אמיתי ועיניה צהובות ובוהקות באור העמום שהסתנן דרך העצים. הוא הרים את ידיו לפניו כשהיא זינקה עליו, אני זינקתי מעבר לתהום בעזרת לחש מהיר ושיחררתי את ארנולד מהכבילה שלו.
"זהירות!" אמרתי כשעוד כמה ערפדים רצו מתוך היער כדי לתקוף, ארנולד השתנה לזאב שחור וקפץ על אחד מהם אני יריתי על השני כדור כסף ששרט את עורו ואז שלחתי אליו קרן חולשה שגרמה לו למעוד.
"אין עוד!" קראה קאסי ואני התקדמתי לערפד המתפתל, הנחתי את רגלי על חזהו כשניסה לקום והצמדתי אותו לאדמה.
"יש עוד ממך באים לכאן?" שאלתי והוא ירק אליי, ניגבתי את הרוק עם שרוול המדים שלי ואז ארנולד התקרב בצורת הזאב שלו. "אני שואלת שוב," אמרתי ובעזרת לחש הצמדתי אותו לגזע עץ רחב שהיה מאחוריו, ארנולד התקרב אליו וחשף שיניים צחורות וחדות. "יש עוד כמוך שבאים לכאן??" צעקתי אליו וארנולד נהם לעברו.
"לא! אנחנו גדוד קטן שנשלח לסרוק את השטח. יש עוד שני גדודים מערבה לכאן! אתם קרובים לחזית אבל מצידה ההפוך." אמר בפחד ששיתק אותו והביט מפוחד בארנולד.
"תודה לך, עכשיו אני פשוט אירה לך בראש במקום לתת לחיילים שלי כאן לקרוע אותך לגזרים. הם לא ממש אוהבים ערפדים שלא מבינים את מקומם." אמרתי והוא הנהן באיטיות, מקבל את העובדה שעליו למות.
"אני ממילא לא רציתי בחיים האלו, שינו אותתי למטרת המלחמה המקוללת הזאת. המאסטר שלי לא יהיה מרוצה מזאת כשידע שכשעזבתי גייסו אותי."
"מאסטר?" שאלתי והבטתי בו.
"אניי הייתי אדם מהממלכה המזרחית, חייל בצבא הקיסר טו-שינג. הגנרל אימן אותי באופן אישי להיות מרגל לממלכה הזאת לצד גנרל הצבאות, אבל הערפדים הגיעו אלי קודם והפכו אותי כדי שאלחם עבורם. הערפד שהחברה שלך הרגה שם היה המצווה עליי, עכשיו אני ערפד חופשי שוב. קיוותי לחזור לארצי ולתת למכשפי האור לרפא אותי מהקללה הזאת, אבל אני מבין שאת צריכה לחסל אותי." אמר ועצם את עיניו מחכה למוות שיבוא.
"מה שמך?" שאלתי והוא פקח את עיניו להביט בי, אני מניחה שהבעת הפנים הקפואה שלי לא גילתה לו הרבה על מה שאני מתכננת לעשות לו.
"טאו, טאו וונג." אמר בגימגום.
"אתה מלא כבוד למאסטר שלך, זה מעורר השראה. אני אשחרר אותך ואביא אותך למרפאים שלנו, הם יהפכו אותך חזרה לאדם ותוכל לחזור למאסטר שלך. תאמר לו שחסד אנשי הזאב הציל אותך ממוות ומקללת הערפד, תאמר לו שאנחנו נוכל להיעזר בכל החיילים שהוא יוכל לשלוח לעזרתנו. תאמר לו שאנחנו מוכנים לדון שוב בהסכמים, אם הוא יעזור לנו להביס את האוייב המשותף הזה." אמרתי והוא חייך.
"תודה לך! אני לא יודע מה לומר. אני חב לך את חיי ואני מבטיח שאני אחזיר לך טובה גדולה כזו." אמר ואני שיחררתי אותו מהלחש.
"הכוח יחזור אלייך בעוד כמה ימים, אני אשלח אותך עם אחד החיילים שלי להרפא." אמרתי וארנולד עזר לו ללכת, קאסי קפצה מעבר לתהום והשתנתה חזרה לצורה האנושית שלה ושיערה האדמוני בוהק.
"אני ארוץ ואודיע למרפאה שהם באים." אמרה ואני הינהנתי, היא השתנתה חזרה והחלה לרוץ.
"תעלה עליו טאו, הוא יביא אותך לשם." אמרתי ועזרתי לו לעלות על גבו של ארנולד.
"תודה לך, אפילו איני יודע את שמך."
"איזבלה, איזבלה סטיבנס. ואתה לא חייב לי כלום, אני מבינה את הצער והכאב שהעניין הביא לך ואני מרגישה שזאת החובה שלי לעזור לך." אמרתי והוא חייך והינהן קלות.
"עדיין, תודה לך איזבלה." אמר וארנולד רץ אחרי קאסי, חזרתי במהירות למחנה שלנו שפיטר וקטיה סיימו לבנות, אפריל הקימה מדורה קטנה וכולם ישבו מסביבה וצחקו.
"חיילים, חלה התפתחות." אמרתי וכולם הסתובבו אליי. "אנחנו התקדמנו צפונה ממה שחשבתי ועכשיו אנחנו מאחורי הכוח הערפדי בחזית, שלחתי את ארנולד וקאסי למשלחת קצרה למשהו שלא קשור ללחימה שלנו והם יחזרו מאוחר יותר הלילה. מחר עם שחר אנחנו נצא ללחימה, אני מקווה שכולכם תנוחו כמו שצריך ובנתיים יש לי משהו בשבילכם." אמרתי ובעזרת לחש זימון הופיעו מולי כמה בקבוקים עם שתייה של בני אנוש.
"איזבלה, מאיפה את מכירה את הדברים האלה?" שאלה אפריל, הוריה גרו בעיר של בני אנוש והיא הצטרפה לצבא מתוך התנדבות.
"יש לי חברים שהם בני אנוש שבאו לאימונים איי והם נתנו לי לטעום קצת, תהנו." אמרתי בחיוך וכולם לקחו קצת מהשתייה המוגזת.
"איז?" שאל חייל בשם אריק ואני פניתי אליו.
"כן?"
"אני חש שמשהו לא קשורה." פניי הרצינו, כוחו של אריק הוא רראיית העתיד הקרוב.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני לא רואה יותר את קאסי." אמר ועיניו השתנו ללבנות כעיוור, ליבי שוב פעם בחוזקה ובלעתי רוק ברעש.