המלחמה: פרק 10

קולות של אנשים שלא הכרתי התערבבו בראשי ופעם נוספת ריח הניקיון שכבר זיהיתי כמרפאה או בית חולים שדה עלה באפי, מיצמצתי וניסיתי להסתגל לאור המכושף שריחף מעליי.
"היא התעוררה." אמר אחד הקולות וארנולד עמד מולי, לידו עמדה דודתי לורה.
"איך את מרגישה?" שאל ואני התיישבתי באיטיות.
"נבגדת, מבולבלת, הרבה דברים." אמרתי וניסיתי להסתכל בעיניה של דודתי אך היא התחמקה מזה, פגשתי את אחותה של אימי רק פעם אחת. לפני שלוש עשרה שנים ביום שבו מתו הוריי, היא ביקרה בביתינו ולא ראיתי אותה או שמעתי ממנה מאז.
"אני מצטערת איזי, הייתי צריכה לשלוח מכתב ברגע ששמעתי שהתגייסת." אמרה והביטה על הרצפה, ארנולד הביט בה בבילבול.
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?" שאל בכעס ולורה החלה להסביר.
"אני דודתה של איזבלה, אחותה של אימה. היא לא ידעה שאני כאן או שאני חייה בכלל, הייתי בביקור ביום בו הותקף בית הוריה והיא הייתתה בטוחה שאני מתה. הייתי מעולפת כשהצלת אותה, וכנראה לא שמת לב שאני שם בכלל. אני חייבת להגיד לך שלא התכוונתי לא לפנות אלייך אבל בגלל הלחש שאימך הטילה עלייך לא יכלתי למצוא אותך. אז שלחתי אנשים לחפש אותך ולפקח על מה שאת עושה וכשדיוחו לי שאת מתגייסת הייתי בטוחה שאת תגיעי לחזית כדי להילחם ולנקום את מות אחותי ואביך. אני כל כך מצטערת איזבלה. אני לא יכולה אפילו לתאר לך עד כמה, אני לא יודעת אם תסלחי לי. ברגע ששמעתי שקודמת לסמלת ראשונה כל כך שמחתי, ואז אמרו לי שאת מגיעה לכאן ולא ידעתי מה לעשות." היא הביטה בעיניי עכשיו ועיניה הירוקות נצצו כמו קריסטל באור ירח, ניכר בהן שהיא באמת דוברת אמת ולא הצליחה למצוא אותי בעזרת לחשים.
"אחרי שמצאו אותי החיילים שלך למה לא באת? אפילו לא שלחת מכתב או משהו כדי שאדע שאת בחיים ויודעת שגם אני חיה. פשוט התעלמת מזה, את אומרת שידעת שאני מתגייסת ללחימה כאן אז למה לא לשלוח הודעה?! אני בטוחה שכבר פג הכישוף שאמא הטילה עליי." נראה שלהתחצף לדודתי שהיא גם במקרה גם אלופת המשנה ששאחראית עליי לא לגמרי נכון אבל לא היה לי אכפת, כעסתי עליה כל כך שלא חשבתי בכלל על ההשלכות שיכלו להיות לכך.
"איז, זה לא חשוב עכשיו. אלופת המשנה אנחנו רוצים לצאת ולהילחם בהקדם האפשרי!" אמר ארנולד בתוקף והיא הביטה בו ברצינות.
"אני אדאג לכך, בנתיים אעדיף שאיזבלה תישאר להתאושש כאן."
"לא." אמרתי בתוקף.
"את נשארת איזבלה, אל תתווכחי איתי."
"עם כל הכבוד אלופת משנה לורה, היא המפקדת שלנו ואני לא יכול לצאת בלעדיה." אמר ואני חייכתי אליו.
"בסדר, אבל אני מצמידה לך חייל שאני אוכל לפקח דרכו עלייך." אמרה ואני קמתי באיטיות מהמיטה שישבתי עליה.
"תודה, עכשיו את יכולה לתדרך אותנו בנעשה?" שאלתי והיא הינהנה, היא הובילה אותנו לחדר המלחמה. בהינף יד היא סגרה את הדלת ואת כל התריסים והחדר החשיך כמעט לחלוטין.
"זה המצב כרגע בחזית הקדמית." אמרה וועם כשף מהיר הראתה לנו תמונת סקירה של איזור הקרב הראשי, מאות חיילים עם רובים וזאבים נלחמים בערפדים. "הלחימה כאן נמשכת כבר כמה ימים ואנחנו משתדלים להזרים כוחות חדשים כדי שאחרים יוכלו לנוח." היא העבירה לתמונה של קרב פחות גדוש בלוחמים. "החזית המערבית, הקרב כאן נמשך כבר כמה שעות ואנחנו הולכים להביא לשם כמה מכשפים כדי לדחוק את הערפדים אחורה ולכבוש עוד קצת מהיער להקים שם בסיס זמני ומרפאת שדה." עשרות זאבים תקפו את הערפדים ורק אדם אחד במדים לבנים עמד מאחור וצלף בערפדים ומפלצות קסומות אחרות שהיו שם, היא העבירה לתמונה של קרב שזה עתה הסתיים וכמה חיילים במדים שחורים סחבו פצועים לתוך היער. הדשא היה מוכתם בדם אדום ושחור, ערפדים שכבו מוטלים על האדמה חסרי תנועה ואור השמש שורף לאט את עורם. היא העבירה תמונה למחנות רבים שנראו שלווים כולל שלנו, רק כמה חיילים הסתובבו בחוץ או ישבו בדשא.
"אני רוצה להיות בחזית הקדמית." אמרתי והיא בלעה רוק ברעש.
"אני אעשה כמיטב יכולתי להעביר את הגדוד שלך לשם אבל בנתיים יש לנו מקום אחר לדאוג לגביו," היא העבירה תמונה לארמון ישן "יש כאן כמה ערפדים שהתבצרו ומחכים לתקוף. קחי את הגדוד שלך לשם ותהרגו אותם, אחר כך תעברו לחזית ותילחמו." אמרה ואני חייכתי.
"מעולה." אמרתי והבטתי בתמונת הארמון.

"חיילים!" קראתי בקול כשאני ארנולד והחייל שלורה הצמידה לנו התקרבנו למחנה. "קחו ציוד לחימה אנחנו יוצאים לכבוש יעד ומשם לחזית!" קראתי בקול וכולם התארגנו מהר לצאת, לחש השיגור שלי לא יכול לעבוד כאן אז יצאנו מתחום ההשפעה שלו והשתגרתי כקילומטר מהארמון הקטן.
"מה התוכנית המפקדת?" שאל פיטר כשהלכנו בשקט לכיוון היעד.
"קאסי" אמרתי ונערה אדמונית התקרבה אליי בשקט, הכוח שלה הוא לראות יצורים ממרחק. לחוש בנוכחות שלהם. "את רואה מישהו?" שאלתי ועיניה הפכו לצהבהבות כעיניה בתור זאב.
"בערך עשרה אנשים בחדר אחד, שלושה באחר. ואז עוד שניים בכניסה." אמרה ועיניה חזרו לצבען הדבשי המקורי.
"מעולה, אני הולכת להטיל לחש היעלמות. אנחנו נתגנב בשקט לכניסה ואפריל תפרוף את האבן בצד הארמון, נהרוג את שלושת היצורים בחדר ונתפצל לנקות את המתחם." כולם הסכימו בשקט ואני מילמלתי את מילות הלחש המתאימות שהעלימו את כולנו מהעין.
'קדימה.' אמרתי בטלפתיה זאבית וכולם התחילו להתקדם בשקט לכיוון הבניין, נעצרנו כמה מטרים ממנו ואפריל פתחה לנו פתח בקיר. נכנסתי ראשונה עם הרובה טעון ומוכן לירי בשתי ידיי ולידי ארנולד מוכן להשתנות בכל רגע.
'צד ימין' שמעתי את קולה של קאסי בראשי, פניתי לשם ועמדו שלושה ערפדים.
'פיטר קח את הימיני, ארנולד השמאלי ואני את האמצעי. זוזו!' שניהם קפצו עליהם בנהימות ואני שלחתי קרן קפור והקפאתי את השלישי לוקחת את החרב שלי ומשספת את גרונו. 'זרקו אותם לשמש, ממשיכים הלאה. אפריל, שון, לכו עם קטיה לכניסה. השאר יחד איתי לחדר הבא.' אמרתי והתקדמנו עוד בתוך הבניין.
'במעלה המדרגות, אחד יורד משם.' אמרה קאסי ואני חיכתי לו בפנייה עם החרב שלופה, כשהוא פנה שיספתי את גרונות וסתמתי את פיו כדי שלא יוכל לצרוח.
'גם אותו החוצה, פרנק תוציא אותו ואנחנו נעלה בנתיים.' אמרתי והוא לקח את הגופה לפתח בקיר ורץ חזרה כדי שנעלה.
'יש עוד בדרך למטה?' שאלתי.
'לא, אבל שניים בדרך לחדר המדרגות.' אמרה קאסי ועלינו שניים שניים במדרגות, חרבות שלופות ומילות כשף אש בפי. כשהגענו לסוף גרם המדרגות ראיתי את הערפדים מתקדמים ובשקט אני וקאסי התקרבנו אליהם, היא תפסה בגרונו של אחד וציפורניה התארכו לשל זאב וחדרו לגרונו. אני תקעתי את חרבי בחזו וכשף האש שלי שרף אותו.
"אתה מאמין באלוהים?" שאלה קאסי את הערפד ששכב שם עם דם זורם במהירות מהפצע בגרונו, היא החזיקה את האקדח שלה לרקתו. משתיק קול היה בקצהו, הוא נחנק לרגע ואז ירק על פניה.
"כלבה מלוכלכת, לא!" אמר בקול הכי חזק שיכל לזמן שדמה יותר ללחישה.
"חבל." אמרה וירתה כדור כסף בראשו.
'נתקדם, יש עוד לפחות שישה בחדר ההוא.' אמרה קאסי וניגבה את ידה על חולצתו של הערפד המת, שלחתי אליו להבה שכילתה אותו במהירות והתקדמנו לדלת החדר.
'בספירה שלי תסתערו קדימה, אנחנו רבים מהם.' אמרתי לחיילים שלי עכשיו כשאפריל שון וקטיה חזרו מאחורינו. 'צאו!' אמרתי ופתחתי את הדלת במהירות הם הסתערו פנימה ולחש ההיעלמות שלי פג בדיוק כשזינקו בצורת הזאבית על הערפדים, אחד הערפדים ניסה לברוח אבל קטיה עצרה אותו במקומו.
"שלום ערפד קטן." אמרתי והתקדמתי אליו, לחש החניקה שקטיה הטילה הצמיד אותו לקיר ולא נתן לו לנשום או לדבר.
"להרוג אותו עכשיו איז?" שאלה ואני נדתי בראשי לשלילה.
"יש עוד ערפדים שבאים לכן?" שאלתי אותו והוא ניסה לנשום, אז ענה בפליטות אוויר קצרות.
"לא, אלה רק אנחנו. רצינו לבלות כאן את הלילה ולהסתנן לבסיס, בבקשה אל תהרגי אותי." אמר וראיתי שעיניו עדיין חצי אנושיות, הוא השתנה לא מזמן.
"אני מצטערת," אמרתי ושלפתי את האקדח שלי. "אני לא יכולה." אמרתי והוא התפתל באחיזת הכשף כשכיוונתי את הקנה לראשו. נשמתי עמוקות ויריתי לו במצח, הוא הוטל על הרצפה כשקטיה הפיגה את הלחש שלה והוא נשם נשימות קצרות ומהירות עד שהפסיק. "רצית לדעת איך נראה קרב שון," שאלתי והסתובבתי לחיילים שלי. "ככה זה נראה. אבל פי מאה יותר גרוע." אמרתי והדם שהכתים את הרצפה נדבק לסוליות המגפיים שלי.
"זזים לחזית חיילים, קדימה." אמר ארנולד וכולם עקבו אחרינו החוצה לכיוון הכללי של הלחימה.