המלחמה: פרק אחרון חלק ג'

האדמה רעדה תחת רגליי קלות, הידקתי את ידי לאגרוף שאחז בחוזקה את סרט המשי הצהבהב, בראשי עלו שוב הרונות שהיו חקוקות על קירות החדר עם הנבואה. המגן וחרבי התחממו שוב ומילמלתי מילות לחש עתיק שתירגמתי את הרונה שלו, לחש ראיית קסם. לחשי אשליה וזימונים ישנים עלו, לחשים ישנים שהטילו כאן לפני אלפי שנים ואחדים עכשויים יותר. חלקם חזקים יותר מאחרים, אבל אחד זיהיתי. אחד שכשהבנתי מה הוא צמרמורת חדרה לעצמותיי וגרמה לזיעה קרה לפרוץ לכל אורך גבי ומתחי, שערותיי סמרו ואז נשמע קליק מתכתי והמזבח החליק מעט הצידה.
'כנסי…' ליחשוש נשמע בראשי, קול מחוספס של אישה זקנה 'כנסי ומלאי את חובתך כנבחרת.' שלפתי את חרבי מגבי והרגשתי שהיא מעט קלה יותר ממה שהתרגלתי, למרות שגודלה נשאר זהה הצלחתי להרים אותה ביד אחת והשנייה הייתה פנויה להחזיק את המגן שלי. על נידן החרב קשרתי את סרט המשי, החזקתי את החרב מולי בפוזיציה מגוננת ואת המגן בידי השנייה.
"אני מבינה את ההשלכות של המעשים שלי אדוני." קולה של אנסטסיה ניסע ממעמקי המסדרון החשוך שהתהלכתי בו, אור אדמדם בקע מסופו וכשהקרבתי ראיתי את ג'ורג' שוכב חבול ליד הכניסה ואת אנסטסיה עם גלימה עתיקה למול יצור מפלצתי. עורו היה אדום כשל ג'ורג' אך הוא היה גדול ממנו יותר מפי שלוש, עיניו היו שחורות לגמרי עם ברק אדום בהן. טפריו ארוכים עבים וחדים כתער, שיניו חדות כציפורניו ושיערו היה שחור וממנו בקעו שתי קרניי טלה שחורות.
"את מוכנה לקבל את עונשך אנסטסיה בת איגנאן?" שאל היצור בקול עמוק ומצמרר, החרב והמגן החלו לזהור כשהתקרבתי לתוך החדר. אנסטסיה הינהנה בשתיקה והיצור הרים את אחת מידיו הענקיות, במכה מהירה שיסף את גופה הצנום והיא נעלה למין רסיס אבק אפור. נשימתי נעתקה ממני כשהיצור הביט בי וחייך חיוך זדוני, הוא נשף לעבר ג'ורג' שקם על רגליו והתנשף.
"איזבלה." קרא בעיניים פעורות כשראה אותי, רציתי לגשת אליו ולנחם אותו.
"אותה!" ציווה היצור והצביע עם אחת מאצבעותיו הגדולות אליי, ג'ורג' הביט עליו בחוסר אמון ואז רץ לעברי. מרוב הפתעה כמעט ולא הספקתי להתחמק מהמכה שלו, עם טפרים שלופים הוא עמד מולי והתנשם בכבדות.
"ג'ורג', בבקשה!" עיניו היו חלולות ושחורות, החרב זהרה בידי וכך גם המגן. ג'ורג' נעמד שוב מולי ומילמל מילות לחש, הטלתי לחש נגד שעצר את ההשפעה. הוא הביט בי בכעס, הוא הסתער לעברי ואני זזתי בדיוק בזמן כדי שאוכל להרים את רגלי וגרמתי לו למעוד. ראשו נחבט בעוצמה ברצפת האבן של המערה, הוא שכב שם מתנשם לרגע ואז שאג בקול נורא. נראה כאילו ערפל שחור פורץ מעיניו פיו ונחיריו, הוא נעמד שוב מולי ואז גדל במידותיו. הוא נעשה גבוה כמו אחד מעמודי התאורה ששיבצו את רחובות הערים, הוא פנה שוב אליי והסתער. הפעם הרמתי את חרבי והכתי בו בכל עוצמתי, לרגע האור סינוור אותי ואז ראיתי את גופו של ג'ורג' מוטל בצידו השני של המערה.
"ילדה חכמה." אמר היצור בקולו המבחיל, הוא נעמד ונראה שהוא בקושי מצליח לעמוד ישר בגובה המערה הגדולה.
"מספיק איבליס!" הקול שנשמע מפי אינו היה שלי, היצור נרתע אחורה ואני הרמתי את המגן שלי אליו. יותר מתוך אינסטינק ותחושת בטן מאשר תיכנון, היצור ניער את ראשו ושאג. הסתערתי אליו בריצה מהירה וזינקתי מעלה, החרב והמגן זהרו בחוזקה כשזינקתי בעוצמה לאוויר. הזמן כאילו הואט ויכלתי לראות הכל בהילוך איטי, הרמתי את חרבי מעל לראשי ובהבזק אור צמחו על גבי זוג כנפיים לבנות נוצתיות וחרבי נתקעה בעוצמה אדירה בתוך בטנו של היצור. היצור זעק בעוצמה אדירה שזיעזעה את כל המערה וגרמה לחלקי אבן ואבק ליפול מן התקרה, הצלחתי לשלוט בתעופה שלי ולהתייצב מולו שולפת את חרבי ממנו.
"אנג'לוס בלאטור…מייקל." איבליס תפס את בטנו שעשכיו נטפה דם שחור מהפצע שנפער בה.
"פיניט איק איבליס רס, אינטר מא א-טה!" קראתי, המשפט היה בלטינית. שפה עתיקה שמתה לפני שנים רבות, אמנם לא הבנתי את הנאמר אבל הכוונה בה הייתה ברורה.
"נון דיקו פאבולאס מייקל, אה פונאטה!" אמר איבליס שוב והרים את כפותיו, הרגשתי פרץ אנרגיה יוצא מתוכי ונפילה איטית. הרגשתי שוב שינוי, הפעם צמחו מגבי הכנפיים השטניות והצלחתי להאט את נפילתי כך שהפגיעה ברצפת האבן רק חבלה קלות את עורי. הבטתי למעלה כדי להראות את הנעשה, מלאך מכונף התייצב למול איבליס ואחז בידו חרב ומגן זהים לשלי.
'הנבואה תתגשם, אך לא בגופם של המוקרבים. הדבר הנכון הוא לא הדבר שחשבת.' הקולות בראשי כאבו עד מאד כאשר הכנפיים נעלמו מגופי, שמעתי רעשים באים מכניסת החדר ואת ארנולד קאסי ולורה רצים לעברי.
"איבליס!" קרעתי בקול מהדהד וראיתי את המלאך ואיבריס פונים אליי, גררתי את עצמי לעמידה והתייצבתי מולי. ביד אחת אחזתי בחרבי שזהרה בחוזקה ובידי השנייה הכנתי לחש כפור, עצמתי את עיניי ונתתי לחלק הזאבי שבי לפעול, הרגשתי את שיערי על כתפיי ונהמתי בקול נמוך. השיניים שלי התחדדו ואני פרצתי קדימה בריצה. מהחום של החרב סרט המשי התלהט והחל להישרף, קפצתי שוב ותקעתי את חרבי בתוך חזהו של איבליס. המלאך עשה כמוני וראיתי את לורה גם קופת לעברו ואת קאסי בצורתה הזאבית שואטת אלינו. ארנולד הופיע לצידי בצורת המפלצת שלו, איבליס שאג בכאב ונחת בחוזקה על גבו.
"וילה קראטוראה, סד ראדיו אד אינפרוס!" צעק המלאך והתעופף מעל כולנו, הוא הרים את חרבו שזהרה ואני קמתי על רגליי ושלפתי את חרבי. סרט המשי נעלם והשאיר מאחוריו רק שובל של אפר שהתעופף לעבר המלאך, הוא כיוון את חרבו אליי ופרץ אנרגיה מצא את דרכו אליי.
"אל תתנגדי איזבלה, תני לכוח לשטוף אותך." קולו של המלאך היה רך אליי, הוא הביט בי ועיניו התכולות זהרו. אימצתי את הכוח אליי והרגשתי שגופי מתחמם שוב, שיניי התחדדו וגדלו עוד יותר ולחש היה מוכן בידי האחת והחרב אחוזה בשנייה. העפתי מעליי את המגן ונתתי לכנפיים לפרוץ מגבי, הסכמתי לקבל את השינוי. קיבלתי את כל החלקים השונים שבי ואז הבנתי מה היא המטרה שלי.
'ארנולד… אני אראה אותך בצד השני. אני חייבת לסיים את המלחמה הזאת.' לחשתי לו בראשי, הוא השתנה חזרה לאדם והביט בי כשהתעופפתי מעלה ועצרתי בין המלאך לאיבליס.
"איזבל!!!" צעק וניסה לעצור אותי, דמעה יחידה נפלה מהלחי שלי כשעצמתי שוב את עיניי ונתתי לאנרגיה שבי לפרוץ החוצה בפרץ עדיר של אור ושל קסם. זעקות נשמעו ברחבי המערה והרגשתי את נפשי יוצאת מגופי, ראיתי הכל ממעלה. ארנולד זועק ובוכה בקול, איבליס והמלאך נעלמים בפתעומיות ואת קאסי תומכת בלורה. ג'ורג' קם לפתע והביט מסביבו, כשהבין מה קרה קרס על רגליו ותפס את ראשו. אור ירד עליו מחור שנפער בתקרת המערה והוא הביט אליו פורס את ידיו לצדדים, לאט לאט החל עורו וגופו להשתנות לאדם נורמאלי. עור בהיר ורך, עיניים כחולות ירוקות כשלי ושיער בהיר וקצר. הוא בכה. הרגשתי כוח שמשך אותי מעלה ולא התנגדתי, החרטה היחידה שלי היא שלא הייתי עם ארנולד. לא ננתי לו את מה שרצה מכל, אותי איתו. הרגשה של שלווה עטפה אותי פתאום, תחושה של רוגע וצלילות.
"עשית לנכון איזי." הקול של אימי העלה גוש בגרוני, הסתובבתי להביט בה והיא עמדה מחובקת עם אבי.
"אני הבנתי הכל כשבחרתי במגן ובסרט אימא, ידעתי שאני אצטרך לאמץ ולקבל את כל הצדדים שבי." היא חיכה אליי האדיבות ואבי נראה גאה בי.
"אבל את לא מרוצה שאת כאן." אמרה בקול שליו ואני הינהנתי.
"אני חושבת שארנולד הוא האחד שאני צריכה להיות איתו תמיד אמא, אני חושבת שהייתי צריכה לתת לו את מה שרצה. בסוף לא שרדתי את המלחמה הזאת, אבל לפחות הבאתי אותה לסיומה." אימי החוותה עם ידה והתקרבתי אליהם. היא חיבקה אותי בחוזקה ואני בכיתי לתוך השמלה הלבנה והרכה שלה, היא ליטפה את ראשי ונישקה אותו.
"אני יכול לתת לך משהו אחד איזי." אמר קול מאחורינו, כשהסתובבתי לא יכלתי לפענח מה אני רואה. המוח שלי כאילו סרב להבין שעומד מולי יצור כלשהו ורק אור בקע מהכיוון הכללי אליו הסתכלתי.
"היית יותר מנדיב איתנו אדוני, אני לא יודע איך נוכל להחזיר לך על כל מה שעשית עד כה." אמר אבי בקול מתון ושקט.
"לכם עשיתי כל מה שיכלתי," אמר והרגשתי את מבטו עליי. "אבל את מיוחדת." עוד דמות הגיעה לידו.
"לך יש לנו מתנה מיוחדת אף יותר." הקול הנשי היה מרגיעה ומתוק, לפתע האור נדם וראיתי את לונה ואוסקר.
"כל חיינו היינו יחדיו ואני חושב שלכל אחד מגיע להיות עם האדם שיקריב את עצמו בשבילו, אנחנו נותנים לך הזדמנות נוספת להראות לארנולד את האהבה שלך כלפיו." אמר אוסקר והושיט את ידו אליי, בכף ידו הייתה מונחת נוצה זהובה של ציפור.
"מגנו של הגדול מן המלאכים, הוא רצה שנביא לך את זה." אמרה לונה ואני הינהנתי ולקחתי את הנוצה מידו של אוסקר.
"דרך צלחה הנבחרת." אמר אוסקר ואני חיבקתי את אבי ואימי בפעם אחרונה ועצמתי את עיניי.