המלחמה: פרק אחרון חלק ב'

לחישות ונקישות נשמעו ברחבי חלל החדר, בהתחלה לא הבנתי אותם ואז כשהתרכזתי התחלתי לשמוע מה הן אומרות.
'רק אחד מהשניים, האפלה והאור. חרב זוהרת מול טפרים שלופים, שיניים אל מול מגן מתכת טהורה.' רונות נגלו על גבי קירות האבן שעליהן הייתה הנבואה, רונות עתיקות וחזקות שנצרבו במוחי כשניסיתי לתרגם אותן ללחשים. משהו בער בתוך ליבי ומוחי, זיכרון מודחק וישן. מילים התרוצצו בראשי ואני עצמי הסתובבתי במקומי, מנסה לראות את כל מה שהקיף אותי. צליל נוקשה של משהו נופל העיר אותי מהטראנס שנכנסתי אליו, עטפתי את עצמי עם ידיי ונפלתי על בירכיי.
'קומי! קומי. מיום ליום הם מתחזקים, את צריכה לעצור אותם." הכל מסביב נצבע באור סגלגל מעוור, עצמתי את עיניי חזק וכאב לי לנשום. בראשי ראיתי את אימי מטילה את לחש ההגנה עליי, יוצאת מהחדר ונועלת אותו בלחש פחות חזק. אבי משתנה לזאב חום ענק ואימתני עם שיניים לבנות חשופות למול הערפדים של אנסטסיה, הוא נוהם אליהם ואימי נעמדת למולם. שניהם תקפו יחד ואז בשאריות כוחותיו לאחר שלחם מולם צלע עם אימי על גבו לעבר המרתף המוסתר, אימי כותבת את המכתב ושניהם עולים לפני השטח רק כדי למצוא את אנסטסיה מולם. הכל הפך שחור ופקחתי את עיניי לחדר הסגלגל מהאור שהרונות הפיצו, קמתי על רגליי ופניתי להיכן שהפלתי את מה שהחזקתי בידיי. מגן גדול ממתכת בוהקת שבחלקו הפנימי חקוקות רונות של לחשי הגנה ושתי רצועות עור כדי שאוכל לחבר את המגן לזרוע שלי, בחלקו החיצוני ציור מורכב בצבעים עזים. מלאך בהיר שיער שעיניו עצומות, הכנפיים שלו פרושות ומכסות את רוב הצד החיצוני של המגן. יד אחת שלו זוהרת מכוח כישוף וידו השנייה אוחזת בחרב גדולה, משום מה בפיו יש שני שיניים ארוכות. לא ניבים… שיני זאב, פיו פתוח במה שיכול להתפרש רק כנהמת אזהרה. כשהחזקתי את המגן בידי הוא כמעט רטט מכוח, החרב על גבי התחממה וכך גם המגן.
'איזבלה!' זעק שוב ארנולד ועכשיו בפחות עוצמה, עזרתי אומץ להביט מאחורי לעבר קיר הכוח שמנע מהם להיכנס. הנשימה שלי נעתקה כשראיתי את עיניו הפעורות של ארנולד, הן זרחו בצהוב בהיר. על קיר הכוח היה דם רב ונראה שפרקי אצבעותיו של ארנולד מדממות, כתפו הייתה חבולה וציפורניו שבורות ומדממות גם כן. הוא הניח את ידיו על קיר הכוח והביט בי בטרוף חושים ודאגה אינטנסיבית, הוא נשם בכבדות ואני רצתי אליו עם המגן החמים בידי. החדר המשיך לזהור באור הסגלגל, הוא הניח את ידיו הפצועות על הקיר השקוף בנינו.
'איזי, מה קורה כאן?' שאל אותי בחוסר קול מבעד לקיר. ראיתי קווים דקים של דמעות חוצות את פניו לאורך הלחיים, הוא נשם בכבדות.
'אני קיבלתי את מה שאני צריכה כדי להביס את אנסטסיה, איפה כולם?' שאלתי והוא הביט מאחוריו.
'הם נבהלו ממני, את יכולה להסיר את הקיר הזה?' שאל ואני צעדתי לאחור וניסיתי להתרכז, שאפתי אוויר לראותיי ודמיינתי את הקיר מתפוגג. בפרץ אדיר של אנרגיה יצאו מידיי שתי קרניים כחלחלות ירוקות ופגעו בקיר הכוח שנצבע, שברים קטנים ולבנים הופיעו ואז הקיר התנפץ לחתיכות והתפוגג. ארנולד זינק אליי וחיבק אותי בחוזקה, הוא חפן את שיערי בידיו ואני עטפתי את מותניו עם ידיי.
"אני…" הוא נשמע חנוק מדמעות "אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית יוצאת משם." אמר והרים אותי אליו וחיבק אותי מהמותניים, מחזיק אותי באוויר. שיחררתי את ידיי ממותניו והחזקתי בו מצווארו, הרגשתי את דמעותיו מכתימות את חולצת המדים שלי.
אוליבר דיווח שיש פעילות חשודה למעלה, צריך למהר." אמרה לורה וארנולד הוריד אותי והביט לתוך עיני, עיניו עדיין כשל זאב והוא נשם מוזר. שתי שאיפות ונשיפה ארוכה, הוא ניסה להרגיע את עצמו אבל רעש של רובה נטען מכיוון הדלת גרם לכולנו להסתובב. אדם עם רובה טעון מכוון אליי גרם לו להתפרץ, הוא רץ במהירות אליו משתנה למשהו מוזר. משהו בין הזאב הרגיל שלו לדרקון מוזר, ממדיו היו גדולים והפרווה השחורה התחלפה בקשקשים שחורים מבריקים. שיניו היו עדיין כשל זאב אבל מה שיצא מגרונו היה בין נהימה לשאגה, הקול הרעיד את כל גופי. הוא זינק על החייל שעמד שם בקפיצה ממרחק ונחת עליו, נשמעו קולות ירי וזעקה חנוקה. היצור הסתובב והחל לרוץ לעברנו, כולם הרימו נשקים לעבר היצור המוזר אבל אני צעדתי לפניהם והורתי להם להוריד אותם.
"ארנולד!" קראתי לעבר היצור והוא האט לעצירה מולי, נושם בכבדות ומביט בעינים צהובות על האנשים מאחוריי. "אני יודעת שאתה שם," אמרתי והושטתי את ידי לעבר החוטם הארוך שלו. "אתה שם בפנים." כשהוא שמע את אחד הנשקים מחליק חזרה למקומו הוא הביט ונהם לעבר קאסי. "לא… הכל בסדר, הם לא בעיה. אתה יכול להירגע, הכל טוב." נגעתי בו ברוגע, הקשקשים שלו היו חמימים למגע והנשימות שלו דיגדגו את זרועי. לאט לאט הוא קטן לממדי אדם וארנולד עמד מולי, הוא ישר התמוטט עלי. תפסתי אותו בחוזקה והושבתי אותו לידי.
"זה…" הוא עמד בקול חנוק. "זה יצר שלי." השלים את עצמו, דם כיסה את זרועותיו בנוסף לשלו.
"זה בסדר," אמרתי "לכולנו יש מפלצת בפנים."

&גוף שלישי-כיפת הסלע&
אנסטסיה עמדה שבעת רצון מול מזבח האבן, מאחוריה עמד ג'ורג' כבול בשלשלאות מתכת קרה וכסף.
"אחותך יותר חכמה ממה שציפיתי." אמרה בחיוך זדוני וג'ורג' הביט בה בעצבות.
"אני עוד אנקום אנסטסיה." אמר בחשיקת שיניים, היא הניחה כדור בדולח קטן על המזבח. לידו פגיון שחור לחלוטין, מצידו השני של הכדור סרט משי צהבהב.
"אתה עדיין בשליטתי ג'ורג', שחק בדברים שאתה מבין." כדור הבדולח זהר בסגול בהיר ואנסטסיה חייכה שוב, כשהכדור שינה את צבעו לכחלחל גבותיה הזדקרו פתאום ופניה התרכזו. ג'ורג' הביט מעבר לכתפה על הנעשה וחייך, הוא צחק לעצמו.
"מה קרה אנסטסיה? את לא אוהבת את הצבע?" שאל בסרקסטיות והיא הסתובבה אליו במהירות ולפתע עמדה ממש לידו, היא קירבה פגיון עם להב כפול שאחד ממנו מכסף והשני מתכת קרה לגרונו.
"תזכור משהו אחד, אין לך שליטה על מה שיקרה בנבואה." המזבח החל לרעוד מעט ושבר קטן יחיד ושחור הופיע עליו, אנסטסיה הסתובבה שוב למזבח וחייכה. "זה מתחיל." אמרה.

&נ.מ-איזבלה&
משהו גרם לתקרה לרעוד מעט, אפר נפל מזיזים ושבים זעירים בגשם של אפור עלינו.
"משהו לא בסדר." אמרתי כשהשיער על עורפי סמר, הבטתי על ארנולד והוא הינהן וקם על רגליו.
"קדימה!" אמר והתחלנו לעלות לפני השטח, מדלגים בין גופות שומרים וערפדים.
"עצרו!" קראה לורה, היא הביטה מודאגת למעלה ואז על אנדרו.
"היא למעלה." אמר אנדרו ורץ למעלה לפני שלורה הצליחה לעצור בעדו.
"היא בכיפת הסלע?" שאלתי והיא הינהנה עם יד חוסם את פיה.
"איך הם נתנו לזה לקרות?!" שאל ארנולד ורץ גם הוא למעלה וכולנו אחריו, הוא עצר בפתאומיות ואני הבטתי מעבר לכתפיו הרחבות. שני ערפדים גדולים עמדו שם.
"זאדיסט, רוונג'? מה אתם עושים כאן?" שאלה לורה, הערפדים לבשו שחור מכף רגל עד ראש ועל חזהם היו רתמות שהחזיקו פגיונות שחורים. הערפדים המגודלים עמדו בפתח עם ניבים שלופים למול ילדי הירח.
"האדונית מצווה ועלינו לעשות כבקשתה." אמר אחד שראשו מגולח לתספורת צבאית מדוקדקת ועל פניו צלקת ארוכה, עיניו שחורות כמעט לגמרי וקולו עמוק ומהדהד.
"לא זאדיסט, בבקשה תגיד לי שאתה לא תחת פיקודה." כשכל מה שהערפד הציע היה מבט עגום ושום דבר אחר הפנתה לורה את מבטה לאחר שעיניו היו צבע מוזר בין סגול לכחול כהה, הוא לא פגש את מבטה והיא רק הפיחה את נשימתה באנחה כבדת לב.
"אני מצטער, האדונית מצווה." כשזאדיסט נע קדימה חולצת הגולף שלו זזה מצווארו ונראו קעקועים שהקיפו את הצוואר שלו.
"עיצרו!" קראתי עליהם והם הביטו בי בחוסר אמון, כאילו זה מגוחך שפניתי אליהם בכלל.
"מי את שתצווי עלינו לעשות דבר כלשהו כלבה מטונפת?!" אמר רוונג', עיניו בהקו בזוהר לא טבעי. הרגשתי פרץ מוזר בתוכי והתחלתי לדבר מבלי להבין את כל מה שאמרתי, נדמה היה לי שדיברתי בשפה זרה.
"אטום את פיך לוחם! אין אתה ראוי למעמד של אח בקרב לוחמי הלגיון, אתה מבייש את מעמדך בכך שאתה מציית לפקודות של ערפדית שאינה אלא צל בנוכחות הקוסמוס! הבתולה הקדושה מבזה אותך ולו רק היא בעצמה הייתה כאן הייתה לוקחת ממך את זכותך לחיות!" נראה ששני הערפדים נבהלו ואפילו לורה הוציאה מין קול חנוק ממעמקי גרונה.
"סלחי לי! הנבחרת מגשרת בנינו ואומרת את דברה של הבתולה הקדושה!" אמר רוונג' ונפל על בירכיו וכך גם זאדיסט, הפרץ בי נגמר ואני הרגשתי כאילו אני חוזרת לגופי.
"האיום ממשיך להתקיים," אמרה לורה "תאמרו לאחים שאין להתערב במתרחש כאן." שניהם קמו ונעלמו כלא היו, בלי שום לחש או יכולת.
"מי אלה?" שאלתי את לורה שעמדה מאחורי בזמן שהמשכנו לעלות לפני השטח.
"חברים בלגיון הפגיון השחור, לוחמים למען הערפדים מזה שנים. הם היו במחתרת למשך כמה מאות אבל עכשיו חזרו אלינו, הם מושבעים להגן על המין הערפדי. הם שונים משאר הערפדים, יש להם דרך חיים שונה. אי אפשר להפוך לחבר, צריך להיוולד. יש להם נשים ערפדיות שגם גדלות בדרך דומה, הם לא שותים מבני אדם. זה לא מזין אותם כמו שצריך, הם שותים מהמין השני. שני ערפדים משני המינים מתחתנים ושותים זה מזה. הם חזקים יותר ומאד… שונים." אמרה והביטה בי. "את דיברת בשפה העתיקה, אני מבינה ממש קצת ממנה. הלוחמים בעיקר משתמשים בה." אמרה ואני לא הבטתי אחורה.
"זה לא חשוב עכשיו, צריך למצוא את אנסטסיה." אמרתי וארנולד הגביר את הקצב לפניי. יצאנו ממנהרה שונה ליד מקום מוזר, אנשים עמדו למול קיר גדול והתפללו.
"זה הכותל המערבי, אנחנו קצת רחוקים." אמרה קאסי ורצנו מאחוריה עד שהגענו לצומת רחובות מוכרת, תומאס עמד שם ודיבר עם מישהו מאחורי בניין.
"תומאס!" זעקה לורה ודיברה איתו במהירות בשפה שלא הכרתי.
"חייבים למהר." אמרה ורצנו לכיוון כיפת הסלע, אנשים עמדו מסביב כאילו קרה משהו. סרט אדום לבן של משטרה הקיף את הכניסה, לורה קיללה בשקט לעצמה.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה אפריל, לרגע הרגשתי שוב את החום של החרב והמגן שלי. בלחש אשליה זריז גרמתי לנו להיראות כמו תיירים רגילים, התקדמתי בשקט מורה להם להישאר מאחור. לחש אילם של הבנת שפות עזר לי להבין את הנאמר, התקרבתי יותר לכיפת הסלע.
"אין כניסה אדוני, עניין משטרתי." אמר אחד השוטרים במדים שעמד מחוץ לבניין.
"אדוני עוד מעט שעת תפילה ואני חייב להיכנס." אמר אדם בתחינה, השוטר התעלם ממנו והמשיך לשמור על המקום. מבין עמודי הבניין ראיתי ניצוץ בוהק של תכלת, התמקדתי כמה שיכולתי מבין האנשים העוברים ושבים וזה היה כדור קריסטל, בדולח.
"בדרך כלל הנביאות משתמשות בהן." אמר קול עמוק וסמכותי לידי, הבטתי באחד הערפדים שעמד בדרכנו ממקודם.
"אז אתה בצד שלנו עכשיו?" שאלתי, ניסיתי להתחמק מלהביט בצלקת שחצתה את פניו.
"אנחנו אמורים לא לשוב הנה, לחזור חזרה לחיים שלנו. אני לא משהו עם חוקים." אמר זאדיסט בחיוך זדוני.
"אני מבינה, אני צריכה למצוא דרך פנימה." אמרתי והבטתי שוב לעבר כיפת הסלע.
"ניסית פשוט לכשף את כולם?" שאל והביט בי שוב, הוא כנראה הבין שאני לא סתם ילדת ירח אלא חצויה.
"זה לא כזה פשוט, לחש בעוצמה כזאת צריך ריכוז. אני לא בטוחה שאני אוכל להחזיק אותו בזמן שאני בפנים, אולי…" הבטתי באחד השומרים שעמד שם.
"הרבה לפנייך." אמר ורץ במהירות אליו ודחף אותו קלות, הוא רץ לכיוון הנגדי ממני ורוב השוטרים אחריו. בחיוך התקדמתי דרך ההמון הסוער ונדחקתי פנימה מאחורי כולם, על המזבח עמד כדור הבדולח שזהר בצבע ירוק כחלחל ולידו פגיון שחור לגמרי וסרט משי צהבהב.
'אחד… קחי אחד ותבחרי בגורל שלך.' לחשו לי שוב הקולות, הרגשתי משיכה בלתי רגילה לפגיון, התקרבתי למזבח והושטתי את ידי לעבר כדור הבדולח. 'פגיון שחור או סרט צהוב.' אמרו הקולות, וידי החלה לרעוד כשבחרתי והרמתי את ידי אליי.