המלחמה: פרק אחרון חלק א'

נשארנו בחדרון עד שעות הצהריים המוקדמות, רחל פתחה את הדלת וסימנה לנו לצאת בשקט.
"בעלי הלך לעבוד, אתם חייבים ללכת עכשיו." אמרה והביטה לכיוון המדרגות כשעלינו אחד אחד חזרה למרתף.
"תודה רחל, אני מבטיח שאבקר בקרוב." אמר תומאס והיא חיבקה אותו קצרות.
"אתם תסדדרו מכאן?" שאלה והוא הינהן, יצאנו במהירות מהבית ועצרנו באחת הסימטאות הצרות.
"מכאן אנחנו נתפצל, אני הולך לארגן לנו מקום לשהות בו בזמן שאתם תחפשו עוד סימנים לתוכנית של אנסטסיה." אמר תומאס.
"החלטה מצויינת, ניפגש עם שקיעת החמה בדיוק כאן." אמרתי וכולם הסכימו בהינהונים, התקדמנו בספירלה מתרחבת מסביב לכיפת הסלע.
"זה מקרה אבוד, אנחנו לא נמצא כלום ככה." אמר שון, ואז עלתה ההברקה במוחי.
"מתחת לאדמה." מילמלתי לעצמי.
"מה?" שאלה קאסי, התחלתי לרוץ חזרה לכיוון כיפת הסלע.
"איזבלה!" קרא ארנולד.
"צריך לרדת מתחת לאדמה!" צעקתי אליהם וכשהגענו לכפת הסלע שוב חיפשתי פתח במבנה.
"שם." אמר אוליבר, הוא הצביע מולנו על חלק מהבניין, אנדרו וארנולד דחפו אותו מעט פנימה ואז הזיזו אותו הצידה. זרם אוויר דק נשאב פנימה, אבק וחול הסתחררו ליד הפתח הקטן על המדרכה שהקיפה אותו.
"יש מישהו בפנים?" שאלתי את קאסי כשהתקופפתי להיכנס.
"לא שאני רואה, אבל יכול להיות שהם רחוקים מידי כדי שאני אוכל לראות אותם." אמרה ואני ירדתי לאט, מסדרת את הנשק על גבי וכתפי כדי שלא יפריעו לי.
"נצטרך להסתדר עם זה בנתיים, שון אוליבר. אני צריכה שתישארו למעלה למקרה שמישהו יבוא." הם הסכימו בהינהון קצר והביטו סביב לראות אם מישהו מסתכל. ירדנו לתוך החושך, כשהתחלתי להתקדם שורה של לפידים משני צידי מסדרון ארוך נדלקו בשרשרת של הבזקי אור כתמתם. המסדרון התפצל לכמה מסדרונות צרים וקטנים יותר וכמה דלתות שיבצו אותו, לא היה נראה שיש כאן מישהו. הוצאתי את האקדח שלי מהנרתיק רק למקרה שמישהו פתאום יצוץ בלי אזהרה, כך עשו גם השאר חוץ מאנדרו ולורה.
"אני לא רוצה שנתפצל לכן נתקדם בשקט, קאסי את רואה מישהו עכשיו?" שאלתי בלחישה, עיניה הפכו שוב לצורה הזאבית והיא הביטה מסביב.
"כן, אבל הם מאד רחוקים. אני רואה אותם רק מידי פעם כשהם נכנסים לתחום, הם שומרים על משהו כנראה. לפי איך שהם זזים." אמרה קאסי והתקדמנו לכיוונם, עוצרים בכל פינה לבדוק שהכל בסדר. חלק מהדלתות ששיבצו את המסדרונות המתפתלים היו חדרי שינה וחלקם חדרי עבודה או מחסנים לאוכל או נשק, המסדרונות היו כמו מבוך וקרה לא פעם שחזרנו על צעדנו.
"סמנו את הקיר," לחשתי, ארנולד חרץ קו עם הסכין שלו על הקיר "עכשיו נתקדם." המשכתי, בסופו של דבר עמדנו מול דלת כפולה גדולה ממתכת.
"הם שם." אמרה קאסי והכינה את הרובה שלה בידיה, הנחתי את ידי על הרובה שלה והנמכתי אותו. הגילופים על הדלת היו חלק מהנבואה, החלק שבו לקחו את ג'ורג'. אבל הם המשיכו, יותר ממה שבמערה. רואים אותו בוכה ביער, בידיה של אנסטסיה. השינויים והאימונים שעבר, הוא גדל להאמין שהם המצילים שלו מההורים שלנו. הוא מגיע לבית הישן שלנו, הוא רואה את אמא ואבא משחקים איתי. הוא עוזב בכעס, ושם זה נגמר.
"מה עושים עכשיו?" שאל פיטר, נשמתי עמוקות. ליחשושים שוב נשמעו, אבל הפעם הצלחתי להבין אותם.
'האחד חייב למות, הנבואה תממש ביום השמש השחורה. יצור האור ויצור האפלה יחלקו את הקרב האחרון, חרב מאור וטפרים של חושך. איזבלה… תתקרבי אליי.' המשפט האחרון העלה בגבי צמרמורת, אבל גופי נמשך לדלת. הסקרנות שלי גברה על ההגיון שלי ואני הושטתי את ידי לפתוח את הדלת, לגלות מה מסתתר מאחורי העבר של אחי.
"איז!" קרא ארנולד בלחישה רמה, הוא תפס את ידי ומשך אותי אליו. "מה בשם אלוהים את חושבת שאת עושה?!" שאל ואני מבולבלת הבטתי לצדדים, כאילו כרגע העירו אותי מקומה שנמשכה שנים. לא ידעתי איפה אני, מה אני עושה כאן ומי כל האנשים מסביבי. חוץ מארנולד שאחז אותי בין זרועותיו, כמעט כמו שעשה לפני שלוש עשרה שנים. המציאות הכתה בי כמו פטיש על מסמר, הכל התערבב במוחי כמו מערבולת בלב ים. ואז הכל הפך שחור שוב.

צימצמתי את עיני שנפתחו לאט מהאור הבוהק, לא הייתי במקום שהכרתי. או שכן? כל מוחי הסתחרר שכשניסיתי לעמוד פשוט נפלתי שוב על בירכיי, האור התעמעם וראיתי שאני בתוך יער. לא אחד שהכרתי, אבל אני כן הכרתי. איפשהו בעמקי הזיכרונות שלי אני מכירה את המקום הזה, אני לא זוכרת איך או ממתי. ילדה עברה מאחוריי בריצה ושיערה החום והארוך מתנופף מאחוריה, ילד קטן רדף אחריה שיערו מתולתל ובלונדיני עד מאוד.
"אנה! די להציק לאחיך." אמר קול נשי מצידי, הסתובבתי לראות מי מדבר. אישה עם שיער בלונדיני ועיניים תכולות בהירות הביטה על הילדים במבט חם ואוהב, היא נראתה לי מאד מוכרת ולא ידעתי מה לעשות.
"תני להם לשחק לונה, הם עוד קטנים." אמר גבר שהתקדם אליה וחיבק את גבה, היא חייכה ופנתה אליו.
"תן לי לדאוג אוז, בכל זאת אני אמא שלהם. זה התפקיד שלי." הכל התחבר במוחי, אני בזיכרון שלהם. איכשהו הצלחתי לראות את הזיכרונות של האבות הקדומים שלי, הם הביטו פתאום לעברי בעיניים פעורות.
"מי שם?!" צעק הגבר והתקדם בנחישות אליי, כאילו הופעתי מהאוויר.
"אני איזבלה סטיבנס, אני…" הוא לקח עצר בפתאומיות ולקח צעד אחורה, הבטתי מאחוריי וראיתי את אנסטסיה. היא צחקה ברוע, היא נראתה שונה. בלי כל הצלקות המכוערות על פניה וידיה היא הייתה יפייפיה, היא התקדמה לעבר לונה ואוז דרכי כאילו אפילו לא הייתי שם.
"שלום לכם, שמי אנסטסיה. אני מחפשת את לורה, אני מאמינה שהיא אחותך." אמרה בחיוך מלא שיניים צחורות וחדות, לונה אחזה בכתפו של אוסקר.
"היא לא כאן, לא דיברתי איתה מאז החתונה." אמרה לונה לאנסטסיה שהינהנה "אני בטוחה שתוכלי למצוא אותה בגרמניה או בכל מקום אחר באירופה, היא כראה בירח דבש שלה." המשיכה ואנסטסיה המשיכה להנהן.
"תודה רבה, את עזרת לי מאד." אמרה בחיוך ופנתה חזרה לתוך היער.
"מי זו הייתה?" שאל אוסקר ולונה המשיכה להביט דרכי על אנסטסיה.
"אני לא יודעת, אבל אני לא בוטחת בה." אמרה, מאחוריהם דלת הבית נפתחה ויצא אנדרו.
"הי אנה בוא נראה אם את יכולה להביס את אוסקר ג'וניור בריצה לכאן." אמר ושני הילדים רצו אליו וחיבקו אותו בחוזקה.
"אז מי הגיע קודם?" שאלה אנה, אנדרו צחק ולורה הופיעה בפתח הבית מאחוריו.
"הגעתם באותו זמן בדיוק." אמרה בחיוך, היא הביטה על לונה ואוסקר במרחק.
"לכי אני אשאר איתם." אמר אנדרו והיא התקדמה לעברם.
"קרה משהו?" שאלה ואני התקדמתי כדי לשמוע אותם טוב יותר.
"אנסטסיה הגיעה." אמרה לונה ולורה תפסה את זרועה בניחום.
"אני בטוחה שנוכל להסתדר עם זה, היא לא ממש מרוצה מזה שהרגנו את כריסטופר שלה. הוא היה אחד ממפקדי הגדודים היותר גדולים שלה, זה שהוא השתמש בהם למען מטרות אישיות פחות מעניין אותה מאשר שהם כולם מתים עכשיו." נראה שהיא דאגה פחות מאחותה.
"נחייה ונראה, נקווה לטוב." אמר אוסקר והעביר את זרועו מעל לכתפיה של לונה והניח אותה עליה.
"בנתיים נישאר כאן, לראות אם היא תחזור. נתמודד עם זה כשהזמן יגיע." אמרה לורה, הכל היטשטש וראיתי לבן. נוף אחר עלה מסביבי, כאילו נבנה בקווי מתאר צבעוניים מול עיניי. עוד יער, הסתובבתי לראות את הבית הנטוש שבו בילינו את הלילה הקודם. אנשים עמדו שם עם גבם אליי, בניהם אוסקר תומאס לורה ואנדרו. רצתי להקשיב למה שדיברו, נראה שאף אחד מהם לא ראה אותי.
"מה את חושבת שנוכל לעשות?" שאלה אחת מהבנות שעמדו שם, שיערה האדום מיסגר את פניה החיוורות.
"אני לא בטוחה ליה, אבל אני רוצה שנתגבר על זה וננסה שלא לחשוב על זה יותר מידי." ענתה לה לורה ונשענה על קיר הבית, חלקו היה מכוסה ביריעת פלסטיק שחורה.
"ננסה, אבל היא תרצה קרב. היא תעשה כל מה שביכולתה כדי לפגוע בכם חזרה, אני הכרתי אנשים כאלה." אמרה אחרת ששיערה החום נפל על עיניה הירוקות בבקבוקים מושלמים, היא שילבה את ידיה על חזה ורטנה.
"אז נילחם,"אמר נער גבוה עם עיניים אפורות "אני אלחם עד הסוף המר." המשיך והביט בחבריו ללהקה.
"תודה אנטוני, אני מעריך את זה." אמר אנדרו.
"בנתיים צריך להתכונן, צריך עוד ללמד את לולי הרבה." אמרה לורה וכולם הסכימו בשקט ונכנסו לבית, תומאס והנערה שלורה קראה לה ליה נשארו בחוץ.
"אתה לא צריך להתכונן?" שאלה ליה במרירות, נראה שהיא לא ממש מחבבת אותו.
"את תשנאי אותי עוד כמה יובלים נכון?" שאל בטון מתחנן.
"כנראה." אמרה והחלה ללכת לכיוון הכניסה לבית, הוא תפס את זרועה.
"תגידי לי מה אני צריך לעשות כדי שתסלחי לי, בבקשה. אעשה הכל ליה, אני רק רוצה שתפסיקי לשנוא אותי." אמר בקול בטוח, היא ניערה את אחיזתו מהזרוע שלה.
"למה? למה אני צריכה לסלוח לך? אתה אפילו לא מבין מה שעשית לי עדיין נכון? כמה שנים עברו כבר? עשר? חמש עשרה?" היא נראית כעוסה אבל פניו נשארו חתומות כשהסתובבה אליו ופניה האדימו מכעס.
"ליה בבקשה." לחש, היא התעלמה ממנו.
"אני לא יכולה לסלוח לך על מה שעשית לי, החיים שלי היו בסדר גמור. למה בכלל אתה רוצה שאסלח לך?" שאלה והוא מילמל לעצמו משהו, היא נראתה אפילו יותר עצבנית. "אתה יודע שאני שונאת כשאנשים ממלמלים." הוא היישר אל עיניה מבט עכשיו, עיניו ננעצות בעוצמה בשלה.
"את באמת רוצה לדעת?" שאל אותה ונראה שלא ממש היה לה אכפת. "כי אני עדיין רוצה אותך, כי כל שנייה שאני נושם את האוויר ומריח אותך אני עדיין חושב על אותו היום שבו מצאתי אותך. כי אני לא מסוגל להתמודד עם העובדה שאת בת אלמוות ואיתי בלהקה ולא סובלת אותי, כי אני רוצה אותך בכל דרך אפשרית וזה מטריף אותי שאני לא יכול לקבל אותך. כי זה אולי נראה לך מטורף אבל אני אוהב אותך, בכל מעודי אני אוהב אותך!" היא הביטה בו עם עיניים מלאות בפליאה ופיה פתוח למחצה, הוא התנשם מהדיבור המהיר והרציף.
"אתה… בחיים לא חשבתי."
"בטח שלא, אני מתאמץ שלא להראות את זה." הוא העביר יד בשיערו השופע "היחיד שידע היה וויליאם, ואחרי שהוא מת לא סיפרתי לאף אחד." הוא שיפשף את פניו "לא שתיתי רק עליו בלילה ההוא, שתיתי גם כדי לנסות להשכיח את הרגשות שלי אלייך. את הכעס והתסכול שלי כשאני רואה אותך עם אנטוני, את כל מה שהלב שלי אומר לי לא לעשות אבל הגוף שלי לא מסוגל להדחיק כמו המוח שלי. אני לא מסוגל להיות כאן רגע אחד אפילו בלי לחשוב עלייך ולרצות אותך, אני לא מסוגל לנשום כשאת לידי בלי לרסן את עצמי מפשוט-" היא זינקה עליו, למרות שהיה במרחק של פחות מצעד ממנה, היא נתלתה על צווארו ושפתיהם נפגשו בעוצמה. הוא נראה מופתע אבל אז חפן אותה אליו, כשנפרדו סוף סוף הוא חייך אליה באושר.
"אני אפתור דברים עם אנטוני, אתה… פשוט תישאר כאן." אמרה והוא נישק אותה שוב בחטף כשנכנסה לבית.
"מחזה מרנין, סיפור אהבה שייקספירי." זה היה קולה של אנסטסיה. "כמו בכל רומאן טוב שלו, כפי שאתה בטח יודע, האוהבים… מתים." אמרה בחיוך זדוני ובשריקה רמה תומאס קרא לכולם לצאת, עמדתי שם על הדשא הרך מבלי שום יכולת לעזור להם כשנלחמו בצבא הערפדים שלה. בסופו של דבר נהרגו כמה מהם, הנער הגבוה עם העיניים האפורות, הנערה הנמוכה עם העיניים הירוקות. השאר ברחו לכיוונים שוני, תומאס אוליבר אנדרו ולורה לכיוון אחד כשתומאס מביט לאחור תמיד. מחפש את הנערה שנישק, ממשיך לרוץ ולברוח מהכוחות המאיימים עליו. העולם נהיה לבן שוב ונבנה מקום אחר מול עיניי, עיר גדולה עם סמטאות צרים וצריחי כנסיות מסביב. מיד נשאבתי מטה למנהרה תת-קרקעית, לורה ואנדרו רצו שם במהירות. רצתי אחריהם פונה חדות בכל פעם שנעלמו מעבר לפניה, הם עצרו מול דלת עץ מגולפת ונקשו בחוזקה. הדלת נפתחה ומולם עמדה אישה בגלימה שחורה שכיסתה את כל גופה והסתירה את פניה, הם לא דיברו בכלל לכמה רגעים והאישה נתנה להם להיכנס במחווה עם ידה שהגלימה גולשת מקצוותיה.
"הוא מחכה לכם." אמרה האישה בקול מתוק וחלש, הם קדו לה עמוקות והמשיכו לתוך החדר ואני אחריהם. האישה הרימה את ידה אליי, נרתעתי אחורה בהפתעה.
"לורה ואנדרו, הפתעה נעימה." קול נשמע מתוך החדר אבל עיניי היו נעוצות באישה עם הגלימה.
"הם אולי לא יכולים לראות אותך מבקרת, אבל נוכחותך מורגשת אצל מכשפים עיוורים כמוני." היא פנתה לגמרי אלייוהורידה את ברדס הגלימה מראשה, עיניה ריקות ולבנות כמו של רחל בזמן הנבואה שלה.
"את יכולה לומר לי למה אני כאן?, שאלתי, אפילו לא חושבת על ההשלכות שיש לכך שהיא יודעת שאני כאן. היא הטתה את ראשה וחייכה קלות, היא הושיטה את אחת מזרועותיה קדימה והפשילה את השרוול שלה.
"הנבואה מתגשמת, חיכיתי שתבואי לראות את הגורמים בת הנבחרים." על ידה היה סימן שחור מסולסל בשפה זרה, הסימן זהר קלות בסגול ואז כאילו השתנה על עורה.
"תתעוררי," אמרה וקולה השתנה מעט "תתעוררי איזבלה!" זה היה קולה של קאסי, מתוח וטעון.
"לא! אני צריכה עוד זמן, אני צריכה לדעת איך להביס אותה." האישה חייכה שוב אליי, היא הרימה את הברדס ונתנה לשרוול ליפול שוב ולכסות את זרועה.
"חפשי אותי נבחרת, אני אהיה שם כשתצטרכי אותי." אמרה ואני ראיתי שחור שוב, הרגשתי שאני נופלת על גבי. קולות קרב הגיעו לאוזניי, צעקות וקללות של אנשים. ירי, שיפשוף של מתכת על מתכת וריח עז של בשר נע ודם. עיני נפתחו בפתאומיות וראיתי את המסדרון שעמדתי בו לפני זמן לא רב לפי ההגיון, אבל לפי ההרגשה שלי עברו שנים.
"היא ערה!" קראה קאסי והביטה סביבה, עולה על ברך אחת ויורה לכיוון כמה אנשים.
"מה קרה?, שאלתי בקול צרוד, שיפשפתי את אחורי הראש שלי. היד שלי חזרה עם דם עליה, בחילה עלתה בי אבל נעמדתי בכל זאת ותפסתי את האקדח שלי שנח לידי.
"התעלפת והתחלת לפרכס," אמרה קאסי ועזרה לי לקום, היינו באמצע המסדרון ומסיבינו הקירות נפרצו ושומרים הקיפו אותנו. "סחבתי אותך מהר לכאן והשאר מטפלים בשאר השומרים." היא ירתה בעוד שני שומרים שהגיחו מעבר לפינה שהקיר בה עדיין נשאר שלם.
"נכנסתם לחדר?" שאלתי וניסיתי להתמקד במה שקורה אבל עדיין לזכור את מה שראיתי ב'ביקור' שלי לפי המכשפה.
"לא!" היא צעקה והובילה אותי בריצה קלה לעבר השאר.
"רוצו לחדר!" הורתי לכולם ופרצתי דרכם משתנה לזאב האפור והקטן שאפיין את תערובת הדמים שלי, פילסתי דרך במהירות בין האנשים שעמדו שם ובחבטה אדירה פרצתי לחדר. נשמע זימזום עדין כשעברתי דרך מפתן הדלת, כשהבטתי אחורה ראיתי את חברי הקבוצה שלי וכשהשומרים הגיעו לדלת עמדו המומים מולה ולא העזו להתקרב יותר מידי.
"מה קורה כאן?!" שאל אנדרו בקול כעוס, כולם הביטו סביב בחדר הגדול. על הקירות הופיעו חלקים של הנבואה והתפצלו לעצים שונים שסיפרו את סיפורו של ג'ורג' ואחרים. נהמתי לשומרים והם ברחו, ארנולד עמד לידי בצורתו הזאבית גם כן והרגשתי את חום גופו.
"זה עוד חלק מהנבואה, איזבל!" קאסי אמרה והשתנתי חזרה לצורתי האנושית, סגרתי את הדלת אחרינו והתקמתי בריצה מהירה למסדרון שהיה בחדר. ארנולד וקאסי רצו יחד איתי מקדימה והשאר מאחורינו, עיני התמקדו בחושך שלפניי וניסיתי בכוח לשנות את עיניי לעיניים זאביות כדי שאוכל לראות בחושך. כשעיניי השתנו ראיתי שהמסדרון עוד ארוך, אבל לא נראה שגופי התעייף מהמאמץ הממושך. אפילו לא הזעתי מכל האקשן שהיה, מוחי התרכז במה שראיתי בחיזיון שלי. עוברת שוב ושוב על כל פרט קטן שנראה אפילו קצת שולי, כשהגענו לחדר העגול בסוף הנבואה שבו אני וג'ורג' נלחמים ראיתי מין מזבח קטן במרכזו. עליו היה מונח משהו עטוף בבד ישן ומרופט, התקדמתי אליו נחושה. כשהבטתי אחורה ראיתי שאף אחד לא מתקדם איתי, עצרתי במקומי וריכזתי את מבטי. היה קיר כוח, כישוף שמנע מהם להתקדם.
"שלום מבקרת, חיכיתי לך." אמרה קול מתוק ומוכר, המכשפה יצאה מבין הצללים בגלימה השחורה שכיסתה אותה.
"אני צריכה לדעת עוד!" אמרתי לה ונשמע ממנה גיחוך קל, היא התקדמה למזבח וידיה העטויות בד רך ושחור הורו לי להתקרב.
'איזבלה!' קרא קולו של ארנולד בראשי, בחיים שלי לא שמעתי אותו כך. הטלפטיה הזאבית שלי לקויה בגלל הדם המעורב ולכן לא הצלחתי בחיים לעשות משהו כזה, הרגשתי כוחות מוזרים בחדר. התקרבתי למזבח והאישה הורידה שוב את הברדס שלה, עיניה הריקות נעוצות בי וחיוך תמים על פניה החיוורות.
"הנבואה מתרחשת הנבחרת, את יודעת מה את צריכה לעשות." אמרה והחוותה לעבר החפץ העטוף, הנשימה שלי נעשה קצרה ומהירה וניסיתי להרגיע את עצמי.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי אותה והיא הביטה מעבר לכתפי, כאילו היא רואה את חבריי מעברי.
"הם לא יכולים להיכנס, רק את והאחר." כאילו עונה לשאלות שהתרוצצו בראשי, היא חזרה להביט בי. "זה החלק שלו, החצי שהוא ראה. יש לכם את הדם של הנבחרים, שלו מלוכלך בשדים שאנסטסיה הכניסה אליו." גבותיה התקרבו אחת לשנייה בכיווץ חזק כשניסתה להתרכז בי, עיניה לפתע הפכו שחורות לחלוטין. "אני לא רואה מה…" עיניה נפערו לרווחה ופיה נפתח בצרחה אילמת, היא לפתה את פניה ושרטה אותן בקווים ארוכים ואדומים כשדם זלג מהם והכתים את רצפת האבן והבד שעטף את החפץ על המזבח. נרתעתי לאחור ואז היא התמוטתה על בירכיה.
'איזבל!!' זעק שוב ארנולד במוחי ושמעתי את דפיקות ליבי המהירות, שלפתי את החרב שנחה על גבי והחזקתי אותה בשתיי ידיי.
"את… הכוח…" האישה נאנחה וקמה, נשענת בכבדות על המזבח.
"מה את רוצה ממני?" שאלתי וכיוונתי את החרב אליה.
"היא רואה רק חלק אחד, היא לא רואה את הכוח… היא טמעה… היא לא יכולה לראות את זה." עורה של האישה הפך אפרפר מחליא ושיערה האפיר גם כן, כאילו היא מזדקנת לפתע במהירות.
"מה זה המקום הזה?!" שאלתי שוב, הפעם בצעקה מתוחה שהידהדה בחדר.
"החלק השני, הוא… אני לא מסוגלת לראות." אמרה ועיניה הפכו לבנות שוב, הגלימה שלה נעה בריפרוף כשלקחה את החפץ והושיטה לי אותו. "את צריכה את זה… את היחידה שיכולה לגעת בו." אמרה ובהיסוס החזרתי את החרב שלי למקומה ולקחתי את החפץ, היא חייכה שוב ובזעקה פרצו מגבה כנפיים לבנות גדולות שקצוותיהן זהובות. קצות אצבעותיה הפכו טפרים ארוכים ועיניה הפכו אדומות, בהנף כנפיים היא עלתה לתקרת החדר ופרצה מעבר לחלון זעיר ששובץ שם.הרגשתי את ליבי בחזי ופתחתי את עטיפת הבד שהוכתמה בדמה של המכשפה, האוויר היה טעון בחשמל וקסם וכשהעטיפה נפלה לרצפה הכל התבהר לי.